אנא עיזרו

״לא תרעיב״: שיירת סיוע לתושבי עזה! ״لا تجوع״: انضموا لقافلة المساعدات لسكان غزة!

הממשלה לא מאפשרת להכניס סיוע הומניטרי בסיסי מספק למיליוני רעבים בעזה, וכשכן נכנס מעט סיוע, גדודי מתנחלים חוסמים אותו. אנחנו לא עומדים מנגד יותר. היום חמישי כולנו מתגייסים בדרישה להפסקת ההרעבה בעזה.

لا تسمح الحكومة بإدخال مساعدات إنسانية أساسية كافية لملايين الجائعين في غزة، وعندما يدخل القليل من المساعدات، تمنعها مجموعات المستوطنين. نحن لن نقف مكتوفي الأيدي بعد الآن. يوم الخميس القريب سننضم جميعًا للمطالبة بوقف تجويع غزة.

מניעת הסיוע ההומניטרי הבסיסי ממיליוני בני אדם, ילדים, קשישים וחולים בעזה, לא משרתת אף אחד. היא לא מביאה ביטחון, רק מגבירה את השנאה והקריאות לנקמה ומרעיבה גם את החטופים הישראלים שנמקים בשבי.

منع المساعدات الإنسانية الأساسية عن ملايين الأشخاص، من أطفال وكبار السن والمرضى في غزة، لا يخدم أي شخص. لا يجلب الأمن، بل يزيد فقط من الكراهية ودعوات الانتقام، ويجوع أيضًا الأسرى الإسرائيليين الذين يعانون في الأسر.

איך משתתפים? كيف تشارك؟ בעלי רכבים - לחצו על הקישור כדי להצטרף לשיירה הומניטרית שתצא בחמישי הקרוב 08:30 מתל אביב למעבר כרם שלום בקריאה להפסקה מיידית של הרעבת מיליוני בני אדם בעזה.

https://forms.gle/zKosRGH5CEZ8rbaE8

أصحاب السيارات - انقروا هنا للانضمام إلى القافلة الإنسانية التي ستنطلق يوم الخميس القادم الساعة 8:30 صباحًا من تل أبيب إلى معبر كرم أبو سالم للمطالبة بوقف فوري لتجويع ملايين الأشخاص في غزة.

https://forms.gle/zKosRGH5CEZ8rbaE8 להצטרפות ולעדכונים: للانضمام لمجموعة التحديثات: https://chat.whatsapp.com/HFvi6XX1pnb4rDiO8wldbT

אדמה מבקשת ריפוי היו זמנים בהם הנגב המערבי, מרחב עזה, היה מקום של שותפות, שלום ושכנות טובה. האם מחֶבֶל הארץ הזה, מהמקום שהפך לתהום, יכולה לצאת תקווה?

גם ברגעים אלה נשמעים קולותיהם הרמים של תותחים, מטוסים ורחפנים. זוהי קריאה לקול אחר בשטח - קול השלום והתקווה. בואו להרים שלט, להתנגד לטירוף ולהביע סולידריות מעבר לזהויות נפרדות. ביום חמישי, ה-7.3, ניסע לעוטף עזה לעמידה שקטה 🪧 נלבש לבן, ונעמוד יחד למען השלום וסיום המלחמה. לאחר מכן, ניסע לתצפית ואם נספיק, נראה קצת פריחה למען השפיות. נשים עושות שלום המצטרפות לעמידה, בואו בלבן וטורקיז ועם שלט של התנועה או שהכנתן לבד לפרטים נוספים הירשמו בטופס https://bit.ly/formPeace

אוכל במקום פצצות: הפגנה בשגרירות ארה״ב בתל אביב! שישי 8/3, 12:00

אומרות ״לא!״ לטבח בחסות ארה״ב, חימוש וחסינות דיפלומטית!

אזרחיות ואזרחים אמריקאים וישראלים יתאספו בשישי הזה בשגרירות ארה״ב בתל אביב לדרוש מארה״ב להפסיק לחמש את ישראל ולשים סוף לטבח. בשבוע שעבר מעל ל100 פלסטינאים נהרגו ולמעלה מ750 נפצעו לאחר שחיילים ישראלים פתחו באש על שיירה של משאיות אוכל בעיר עזה במהלך מה שקיבל את השם ״טבח הקמח” (Flour Massacre). מאז ארה״ב הצניחה אוכל לתוך עזה במהלך שהיא ממשיכה לממן את התקיפה הצבאית, לשלוח נשק, ולספק חסינות דיפלומטית מוחלטת למדינת ישראל. ארה״ב הצניחה בסך הכל 38,000 ארוחות - מספיק רק לארוחה 1 עבור 1.6% מהאוכלוסיה.

הצטרפו אלינו לדרוש מארה״ב להפסיק לחמש את ישראל ולהפסקת אש מיידית.

בשבת - יום מאבק יהודי ערבי פמיניסטי נגד המלחמה!

11:00 - יום האישה בסימן התנגדות לממשלת הדמים בטייבה, הכולל תערוכת אמניות יהודיות וערביות נגד המלחמה, מעגלי שיח יהודיים ערביים, ועצרת נגד המשך שפיכות הדמים;

בהמשך ב15:00 - צעדה יהודית ערבית באום אלפחם בקריאה להפסקת אש שתסיים את המלחמה, לעסקת "כולם תמורת כולם" ולהסכם שלום צודק.

הרשמה להסעה, כאן: https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSd53uU8IaXsd4Drz6nQ9Ynp8oR4cdEWIPsxoYDBqnN-OwUkAQ/viewform?usp=sf_link

עצרת הערב (ה'): לבחור בין דרך המלחמה לבין דרך החיים!

כבר כמעט חמישה חודשים של לחימה. 134 חטופים עדיין בשבי, מדי יום עוד ועוד חיילים וחיילות נהרגים, נפצעים בגופם ובנפשם, עשרות אלפי תושבי הצפון והדרום מפונים מבתיהם. ברצועת עזה הרס, חורבן, מיליון ויותר פליטים שנעקרו מבתיהם חיים באוהלים רעועים, ועשרות אלפי הרוגים ופצועים. הגיע הזמן לבחור בין דרך המלחמה לבין דרך החיים. הגיע הזמן שנצא לרחובות. הגיע הזמן לפעול מיידית למהלכים מדיניים לשחרור החטופים, להסדרת עתידה של עזה ולתנאים לסיום המלחמה. הגיע הזמן לקדם הסכמים מדיניים שיובילו בסופו של דבר, לסיום הסכסוך וליצירת ביטחון אמיתי ועתיד של תקווה לכולם.

• הסכם מדיני יחזיר את החטופים.
• הסכם מדיני יכריע את החמאס.
• הסכם מדיני יבטיח ביטחון.

כולנו יודעים שגם אחרי המלחמה בממשלה הזו ימשיכו לעשות כל מה שהם יכולים כדי למנוע שלום. הם ימשיכו לבנות התנחלויות, החליש את הרשות הפלסטינית ולהשתעבד למלחמת הנצח בינינו לבין הפלסטינים. זו הסיבה שחייבים לצאת לרחובות ולהפגין בעד מציאות אחרת, של שלום ישראלי-פלסטיני. היום חמישי, 29.02 שעה 19:00 ברחבת הסינמטק בתל אביב.

להסעות מכל הארץ (השתתפות בעלות ההסעה בשיטת הכובע): https://omdi.me/48FHcfD https://did.li/VdSlC

הצטרפו אלינו. זה הרגע!

לוחמי השלום - הפגנות היום שישי וגם מחר ‎

"איפה הם האנשים ההם, שיגאלו אותנו סוף סוף מייסורי המלחמה?"

"מנחם בגין אמר לאנואר סאדאת ש'המלחמה היא נמנעת, השלום בלתי נמנע'. איפה הם האנשים ההם, שיגאלו אותנו סוף סוף מייסורי המלחמה?" קראו את הטור של יונתן זייגן, בנה של פעילת השלום ויויאן סילבר ז"ל שנרצחה ב7 לאוקטובר: https://bit.ly/3usMrl0

לוחמי השלום - הפגנות היום שישי 9.2

📢 רק שלום יביא ביטחון | 11:00 צומת אלונים | 14:00 צומת רעננה

📢 הפגנה דו לאומית: ישראלים ופלסטינים דורשים סוף למלחמה! כולם תמורת כולם! פתרון מדיני! | 12:00 דרום בקעת הירדן | לקבלת מיקום מדוייק ולתיאום טרמפים: https://forms.gle/59EF7t5783VQBJtbA

להצטרפות לקבוצות החזית נגד הכיבוש: https://bit.ly/3EQUgCS

"אין פתרון צבאי לבעיה פוליטית, ולכן אני יושב בכלא" הפגנת תמיכה בסרבן טל מיטניק

מחר שבת 10.2 שעה 13.10 מול כלא 10, כפר יונה הסעות: ירושלים: 11.00 סינמה סיטי תל אביב: 12.00 דרך נמיר ליד רכבת סבידור כפר יונה: 13.00 הפגנה מול הכלא

טל מיטניק, סרבן הגיוס הכלוא, כתב הצהרה שמסבירה מדוע בחר לסרב להתגייס בזמן מלחמה. אין פתרון צבאי! הבעיה פה היא העליונות, האמונה שהאדמה הזו שייכת רק לעם אחד. אלימות לא יכולה לפתור את המצב, לא של החמאס, ולא של ישראל. אין פתרון צבאי לבעיה פוליטית. בגלל השקר הנפשע ש"אין חפים מפשע בעזה", אפילו חטופים עם דגל לבן שצועקים בעברית נורים למוות. אני לא רוצה לדמיין כמה מקרים דומים היו שלא נבדקו כי הקורבנות נולדו הצד הלא נכון של הגדר.

127 ימים מתחת לאדמה משפחות החטופים צריכות אתכם איתנו בעצרת המרכזית!

ממשלת ישראל ומכונת הרעל מטעמה הפכה את החטופים לעניין פוליטי. די! לחטופים אין זמן למשחקי "בית הקלפים" על חשבון הגב של כולנו.

המאבק עולה שלב בהובלת משפחות החטופים האמיצות: קלדרון, מצגר, צנגאוקר, ועוד.

צריכים אתכן איתנו לעשות הרבה רעש. בואו!

שבת | 10.02.24 | 19:30 | כיכר החטופים | שאול המלך 25 ת״א

השכול איננו תירוץ לסתימת פיות

רמי אלחנן 8 בפברואר 2024 עיתון הארץ

ימים קשים אנחנו עוברים. יום קשה היה היום. גם אתמול היה. וגם שלשום, וכנראה יהיה גם מחר. לצערנו הרב, התקשורת, הציבור והיועצים המשפטיים מתעקשים להסתכל על המציאות דרך חור המנעול הצר של האירוע החדשותי האחרון, ומתקשים להתרומם מעליו.

השבוע ביטלה עיריית חיפה אירוע השקה של התרגום העברי של הרומן "אפירוגון" מאת קולום מק'קאן. הספר מבוסס על הסיפור שלי ושל אחי לשכול, בסאם עראמין. שנינו איבדנו את בנותינו לסכסוך, ושנינו פעילים בפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני. בפורום חברות כ–600 משפחות, וכולנו מאמינים שהכיבוש לקח לנו את הילדים, שהכיבוש חייב להסתיים ושאנחנו יכולים וחייבים לחיות כאן יחד בכבוד ההדדי.

האופן שבו מק'אן הצליח להסתנן לתוך הפרטיות הכי כמוסה שלנו והשכיל לספר את סיפורהיגוןוהשכול שלנו בצורה כל כך אנושית, עדינה, מתחשבת, רחומה וחדה, הוא לא פחות ממדהים. מעולם לא העליתי בדעתי שהדבר אפשרי בכלל. ועיריית חיפה רוצה למנוע ממני את האפשרות לדבר על זה. עם כאב לא מתווכחים. לעולם לא אתבטא נגד משפחות שכולות אחרות, שאני כל כך מבין את הצער ואת הכעס שמעבירים אותן על דעתן. אבל גם אני אב שכול, וגם לי יש זכות לדבר ולבטא את כאבי במישור הציבורי. לשכול פנים רבות, ואני מבקש להשמיע קול אחר. והשכול, לדעתי, אינו יכול להיות תירוץ לסתימת פיות. עם השכול צריך להתמודד במבט מפוכח על המציאות הכואבת של שני העמים שחיים בחבל הארץ הזה. את השכול שלי אני חולק עם אחי הפלסטיני בסאם עראמין ועם עוד הורים שכולים פלסטינים רבים.

הצעקה של השכול היא צעקה איומה של כאב אינסופי גדול מאוד ונורא. 24 שעות ביממה. 60 שניות מכל דקה. ללא מרגוע או מנוח. זו אינה רק צעקה של מישהו שדרכו לו על הרגל או לקחו ממנו צעצוע. זו אינה זעקה מתוך קושי כלכלי או אי צדק חברתי, או מתוך בושה והשפלה על עוול שנגרם, על רשע מקומם, על אטימות וגבהות לב, על שחיתות מזעזעת או על טמטום מנקר עין ולב. הצעקה של השכול היא כל אלה ביחד — ועוד קצת. לכאב של מי שאיבד נפש אהובה בכלל ובסכסוך בפרט, יש עוצמה של אנרגיה גרעינית. לכאב הזה יש נטייה להתפרץ ולהתפוצץ בעוצמה אטומית. הוא כאב ערבי, והוא כאב יהודי, והוא כאב אנושי. את התוצאה של התפרצות הכאב הזה אנחנו רואים לנגד עינינו בימים אלה ממש.

שמעתי בלב שבור ובעצב גדול על כניעתן של עיריית חיפה והיועצת המשפטית שלהללחצי קבוצת המשפחות השכולות, שתנועת "בצלמו" עושה בכאבן שימוש מניפולטיבי, ציני, זדוני ומפלג. הייעוץ המשפטי, שכבודו במקומו מונח, יכול לעתים גם להיות מנוצל לרעה, ולהכשיר עבירות ופשעים וסתימת פיות. אבל חברה בריאה היא חברה שנותנת במה לקולות מגוונים, לעתים סותרים, חברה שבה צדק וחופש ביטוי הולכים יחדיו.

לא אתבטא נגד משפחות שכולות, שאני מבין את צערן וכעסן. אבל גם אני אב שכול, וגם לי יש זכות לבטא את כאבי במישור הציבורי

בטקס הראשון של פורום המשפחות השכולות שהשתתפתי בו אמרתי את הדברים הבאים, שהם עדיין רלוונטיים: "אני לא צריך יום זיכרון כדי לזכור את סמדרי. אני זוכר אותה כל הזמן, 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה, 60 שניות בדקה. ללא הפוגה, ללא מנוח, כבר 20 שנים ארוכות וארורות, והזמן אינו מרפא את הפצע, והקלות הבלתי נסבלת של המשך הקיום נותרת חידה מוזרה ובלתי פתורה".

כשגייס אותי יצחק פרנקנטל לפורום המשפחות השכולות לפני 25 שנים, נחשפתי בפעם הראשונה בחיי לעצם קיומו של הצד השני — עד היום אני מתבייש לומר שלראשונה בחיי (הייתי בן 47) פגשתי פלסטינים כבני אדם נורמליים, ממש כמוני, עם אותו כאב, אותן דמעות ואותם חלומות. לראשונה בחיי נחשפתי לסיפור, לכאב ולכעס, וגם לאצילות ולאנושיות של מה שנקרא אצלנו "הצד השני". שיאו של המסע הזה היה המפגש ביני לבין אחי, ה"טרוריסט" שישב בכלא הישראלי שבע שנים, לוחם השלום בסאם עראמין, שאיבד את בתו עביר וכתב לנו מילים מרגשות ביותר שרק מי שחולק איתנו את אותו כאב יכול לכתוב ולהבין.

היום הגדרת המחנות שלי שונה לחלוטין מכפי שהיתה לפני 26 שנים. בשבילי, הקו המפריד היום בין הצדדים אינו בין ערבים וישראלים או בין יהודים ומוסלמים. היום הקו המפריד הוא בין אלה שרוצים שלום ומוכנים לשלם את מחירו, לבין כל השאר. הם הצד השני. ולצערי, היום הצד השני הוא קבוצת הפוליטיקאים והגנרלים המושחתת שמנהיגה אותנו ומתנהגת כמו חבורה של ראשי מאפיה, פושעי מלחמה המשחקים פינג פונג של דם ביניהם, זורעים שנאה וקוצרים מוות, ומנסים למנוע אפשרות להתבטא מכל מי שחורג מהתלם.

הכותב הוא אב שכול, חבר פורום המשפחות הישראלי־פלסטיני

עברו יותר ממאה ימים למלחמה ואני שוב בקיבוץ בעוטף

תושבי אחד מקיבוצי העוטף, שבחרו להישאר בעילום שם, כותבים: עברו יותר ממאה ימים למלחמה ואני שוב בקיבוץ. לא ישנתי כאן מאז השבעה באוקטובר. כשעזבתי עוד היה חמים. עכשיו, למרות הסוודר, אני רועדים ברוח הקרה. הקיבוץ ריק מהרגיל, אבל לא שקט. יש קולות של עבודה, רכבי צבא, ובעיקר יריות תותח חזקות. אפילו אנחנו, אנשי.ות הקיבוץ, שרגילים.ות לבומים, קופצים.ות מהן לפעמים. יש ריח באוויר שלא היה פעם. עשן, אבק שריפה, ועוד משהו שאני לא יודעים לזהות. זה ריח רע, מהסוג שחיות בר מתרחקות ממנו. נראה לי שעם כל הטיקטוקוהחדשות, ערוץ הכנסת והטוויטר, לפעמים אנחנו שוכחים.ות מדברים בסיסיים כמו הגוף האנושי. הוא לא פוליטיקאי גדול. הוא רועד כשקר לו, רעב כשחסר לו. קופץ כשפצצה נוחתת. הוא תמיד נלחם כדי להחזיק מעמד, הוא נחלש וקורס. בשבילו זה רק עניין של זמן. לא רחוק ממני יש אנשים שכבר 100 ימים מרגישים בגוף שלהם.ן את הגיהינום עצמו. ילדים.ות עזתים.ות שרועדים.ות מקור בסנדלים וחולצות קצרות. 136 חטופים.ות שהרעב קורע אותם.ן מבפנים. יריית התותח שהרעידה עכשיו את קירות הבית שלי, שלחה פצצה שתרמוס את קירותיו של בית אחר. אני חושבים על זה עם כל יריית תותח שאני שומעים, והצליל הזה מחריש אוזניים. מחריש לפחות את כל הקולות שאומרים "אין ברירה", שאומרים "ניצחון", שאומרים "נקמה". בתוך הרעש מחריש האוזניים נשארים רק מספרים. 100 ימים. מחר 101. מחרתיים 102. וכל יום עוד גוף מפסיד בקרב החזקת-מעמד, ונודם. אני את השביעי באוקטובר שלי כבר עברתי. למשך 15 שעות הגוף היה הדבר הכי יציב שברשותי. הלמות הלב שלי. האוזניים ששומעות יריות בחוץ. הפה שמתייבש מצמא. אבל בשבילי ל-15 השעות האלה היה סוף. מאז עברו יותר ממאה ימים, בהם נטבחו יותר מ-27,000 עזתים.ות, מתוכם.ן יותר מ-10,000 ילדים.ות. בהם כ-2 מיליון איבדו את בתיהם.ן ושכונות שלמות נהרסו. 100 ימים. 101. 102. וכבר 127 ימים, וזה עוד לא נגמר.

בשבילי המספרים האלה לא מעלים את זיכרון המתים. אפילו לא את העובדה שאחרי יותר ממאה ימים של מלחמה לא הושגו שום ביטחון או שלווה, רק הרס. לא, בשבילי המספרים האלה הם תזכורת בוערת לכל החיים שעוד יכולים להאבד. אז ביום הזה, אל תתאבלו בשתיקה ואל תגידו מילים יפות. ביום הזה תצעקו, למען החיים, למען הסיכוי שלהם והעתיד שמגיע להם. גם מחר תצעקו. גם מחרתיים. זה חייב להיפסק.

A resident of a kibbutz on the Gaza border, who chose to remain anonymous, writes: Mםre than a hundred days of war, and I’m at the kibbutz again. I haven’t slept here since October 7th. When I left it was still warm outside. Now, I’m wearing a sweater and still shivering. The Kibbutz is rather empty, but not quiet. There’re sounds of work, army vehicles, and especially loud cannons. Even us kibbutz residents, who’re used to boom sounds, jump from them occasionally. There's a new scent in the air. Smoke, gunpowder and something else I can’t identify. It’s bad, the kind of smell animals avoid. I think that with all the news, the television, the tiktoks and tweets, we sometimes forget about simple things, like the human body. How it shivers when it’s cold, gets hungry when it’s lacking food. Tenses up when a bomb falls. It’s always fighting to hold on, eventually breaking down. For the body it’s only a matter of time. Not far from me there are people who for 100 days have been feeling hell itself on their bodies. Gazan children who face the cold in sandals and short sleeve shirts. 136 hostages who slowly starve. The cannon that made my home shake sent a bomb that will tear down another. I think about that with every cannon I hear, and that sound is deafening. At least it silences those who say “we have no choice”, who say “victory”, who say “revenge”. In that silence only numbers are left. 100 days. Tomorrow 101. And every day another body loses the fight, and stops holding on. My October 7th is over. For 15 hours my body was everything I had. My heartbeats. My ears, that heard shooting outside. My mouth, dry from thirst. But for me those 15 hours had an end. Since then more than a hundred days have passed, during which over 27,000 Gazans were massacred, including over 10,000 children. During which about 2 million people lost their homes, and entire neighborhoods were destroyed. 100 days. 101. 102. Already 127 days, and it is not yet over

For me, these numbers aren’t an invitation to mourn the dead. They don’t even make me think of the fact that after 100 days of war, no security or peace were achieved, only destruction. No, for me they are a reminder that so many more lives can be lost. So today don’t mourn in silence, but shout, for life, for the chance to save lives and the for future they deserve. Shout tomorrow too, and the day after that. This has to stop. https://bit.ly/3HMnFiD

יום זעם בכל רחבי הארץ: עוד שכול וכאב שאין לו סוף. חייבות לעצור את מעגל הדמים!

❗ היום רביעי 24.1 - יום זעם בכל רחבי הארץ - נשים מחזירות את החטופים והחטופות - עסקה עכשיו ❗

🎗️🏳️ *הצעדה המרכזית - 19:00 כיכר החטופים ת''א*🏳️🎗️

נצא לבושות לבן לקרוא לסיום המלחמה. נזעק את זעקתםן של כולםן - אין פתרון צבאי לבעיה מדינית. הפסקת אש ועסקה עכשיו! להצטרפות לקבוצה שתצעד עם המסרים האלה - התכנסות ב-18:30 על מדרגות הקאמרי. ב-19:00 נצטרף לצעדה המרכזית.

בגשם בקור ובכל מזג אוויר- מקריאות את שמות 136 החטופים והחטופות❗

מוקדים במהלך היום: 🏳️ ירושלים - 9:00 צומת סינמה סיטי 18:00 - צעדה מרחבת המשביר לאורך קרן היסוד למאהל המשפחות 🏳️ ת''א - 11:00 כיכר דיזינגוף 13:00 קרליבך החשמונאים 19:00 כיכר החטופים 🏳️ צומת רעננה - 11:00 🏳️ בית זרע הכנרת - 11:00 🏳️ פרדס חנה - צומת כרכור 11:00 🏳️ צומת יקום - 11:00 🏳️ לטרון - צומת לטרון 11:00 🏳️ כרמיאל - צומת כרמיאל 11:00 🏳️ הוד השרון - צומת מגדיאל 11:00 🏳️ ראש פינה - 12:00 🏳️ חיפה - צומת מת״מ 12:00 🏳️ בית השיטה - 12:00 🏳️ רחובות - מכון ויצמן 12:00 🏳️ מצפה רמון - 12:30 🏳️ באר שבע - משכן אומנויות הבמה 16:30 🏳️ מודיעין - צומת שילת 17:00 🏳️ ירוחם - ליד השופרסל 17:30 🏳️ שוהם - כיכר ברבור 18:00 🏳️ ניו יורק - מדרגות המטרופוליטן, 18:00 יום שלישי שעון ניו יורק

◽ ליצירת מוקד/התעדכנות על מוקדים בערים נוספות: https://cli.re/WomenJoinUs ◽ לכל העדכונים על יום הזעם: https://cli.re/Women.NOW

המשטרה מונעת הפגנות נגד המלחמה - אנחנו לא מוותרים

המשטרה מונעת הפגנות נגד המלחמה - אנחנו לא מוותרים / האסון המתגלגל בעזה ממשי להפליא. מה שנאמר בהאג הוא לא המצאה. ‎

המשטרה מונעת הפגנות נגד המלחמה - אנחנו לא מוותרים

המשטרה הפוליטית של בן גביר מונעת הפגנות נגד המלחמה ובעד שלום, ולא אישרה את ההפגנות הגדולות שתוכננו הסופ"ש. הארגונים המובילים פועלים כדי שההפגנות יתקיימו בשבוע הבא. נעדכן.

בינתיים יתקיימו משמרות מחאה בדרישה לסיום המלחמה ולקידום פתרון מדיני, לעסקה עכשיו - כולם תמורת כולם!

✌🏼 שישי 12.1 צומת רעננה 14:00

✌🏼 שבת 13.1 תל אביב והמלצות קריאה לשבת:

• מעוז ינון כתב לנשיא את הנאום שהוא צריך היה לשאת: https://bit.ly/3NZX1qm
• ניצן וייסברג בחשבון נפש על איך מגדלים ילדים בתוך מלחמה: https://bit.ly/3NWtcXB
• הטלוויזיה החברתית נסגרה, אבל הארכיון החשוב שלה נשאר זמין לטובת כולנו: https://tv.social.org.il/

להצטרפות לקבוצות החזית נגד הכיבוש: https://bit.ly/3EQUgCS

למרבה הצער, המשטרה סירבה לאשר את קיום עצרת השלום מחר בתל-אביב.

אנחנו ב"עומדים יחד" ו"נשים עושות שלום" כבר ימים ארוכים במשא-ומתן עם המשטרה, שמטילה מגבלות שונות ומשונות על אופי ההפגנה, המסלול שלה, אורך הצעדה, וכו', וטענה טענות שונות - חלקן סותרות זו את זו - למה היא עושה את מה שהיא עושה. עירבנו את האגודה לזכויות האזרח, שפנתה במכתב היום למשטרה, אבל המשטרה עמדה בהתעקשותה, כנראה בהוראה מגבוה.

החלטנו במשותף לדחות בשבוע את ההפגנה ליום ה' 18.1. בעיתון הארץ, במקום מודעה שמזמינה להפגנה התפרסמה המודעה שהגרפיקה שלה מצורפת כאן, שמודיעה שהמשטרה ביטלה את ההפגנה, ושאנחנו מתעקשים וננסה לקיים אותה בשבוע הבא.

תגובת "שותפות השלום" על איסור הפגנתה בשבת הקרובה בחיפה

"שותפות השלום" הכוללת מספר רב של קבוצות, תנועות וארגונים הפועלים למען שלום ושוויון מצרה על החלטת המשטרה שלא לאשר את הפגנה שלנו במוצ"ש בחיפה.

שותפות השלום עומדת על הזכות החוקית להפגין בעד קץ המלחמה, הסדר מדיני, החזרת החטופים, הפסקת פעולות גזעניות, וחיזוק האוכלוסיות המוחלשות ומודרות. על כן החלטנו לדחות את ההפגנה לשבוע הבא ולנסות שוב לקבל אישור מן המשטרה. במידה וההפגנה לא תאושר נאלץ לפנות לערכאות מתוך שאיפה לממש את הזכות הבסיסית בדמוקרטיה להפגין בעד שלום.

בדמוקרטיה אמיתית אין להשלים עם סתימת פיות.

رد شراكة السلام على منعها من التظاهر يوم السبت في حيفا "شراكة السلام"، التي تضم عددا كبيرا من المجموعات والحركات والمنظمات العاملة من أجل السلام والمساواة، تستنكر قرار الشرطة بعدم الموافقة على تظاهرتنا المزمع إقامتها يوم السبت في حيفا.

شراكة السلام متمسكة بالحق القانوني في التظاهر لصالح إنهاء الحرب، والحل السياسي، وعودة المختطفين، ووقف الأعمال العنصرية، ودعم السكان الضعفاء والمهمشين. لذلك قررنا تأجيل المظاهرة للأسبوع القادم ومحاولة الحصول على ترخيص من الشرطة مرة أخرى. إذا لم تتم الموافقة على المظاهرة، فسنضطر إلى اللجوء إلى المحاكم من أجل ممارسة الحق الأساسي في دولة ديمقراطية للتظاهر لصالح السلام.

في الدول الديمقراطية الحقيقية، لا يمكن التغاضي عن محاولات الإسكات.

אנחנו נגיד את המסר שלנו

המשטרה לא נתנה אישור משטרתי לקיום שתי הפגנות גדולות עם מסרים הקוראים לסיום המלחמה ולמען שלום והסכמים מדיניים.

אם למען זה אסור להפגין אז לאיזה נושא מותר?

לא ישתיקו אותנו! נצא להביע את קולנו. אם לא הפגנה גדולה במקום אחד - הרבה משמרות מחאה במגוון מקומות ברחבי הארץ במהלך הסופ''ש. מספיק מעט א.נשים כדי להרים משמרת מחאה.

כרגע כבר יש משמרות בתל אביב, חיפה, צומת רעננה.

מוזמנות לעדכן על משמרות שתרצו לקיים ברחבי הארץ, כדי שנוכל לעדכן רשימה אחת ולהוציא הודעה מסודרת.

עירית 054-6445868 אסף 054-7582253

החלו דיוני בית הדין הבינלאומי לצדק; ח”כ כסיף: לא אפסיק להיאבק לסיום המלחמה ח"כ כסיף הוסיף: "ממשלת הימין לא מותירה ערוץ למחאה, לכן אין מנוס מלהיעזר בכלים בין לאומיים בלתי אלימים"

לכתבה המלאה: https://zoha.org.il/126692/

זו הדרך - קול שמאלי מהשטח https://chat.whatsapp.com/Gk3pwNKm6eC2Xx5n8syLPN

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-01-09/ty-article-opinion/.highlight/0000018c-ea18-d0e9-a3de-fedd2ecf0000?utm_source=App_Share&utm_medium=Android_Native&utm_campaign=Share

האסון המתגלגל בעזה ממשי להפליא. י מה שנאמר באולם המשפט בהאג הוא לא המצאה. י

ישנם כאלו שעוצמים את עיניהם ושותקים. חמורים מאלו הם בני האנוש שלא רק שעוצמים את עיניהם, אלא גם מלהגים על ''ביחד ננצח'', ''נשטח'', ''מגיע להם'', ''הם התחילו''. זה החומר הימני ממנו צומחת מדינה מצורעת, לאומנית, דתית ופאשיסטית.

"למען העם המולדת והקייזר!!"

האסון המתגלגל בעזה ממשי להפליא. הנה גרסת המציאות.

יוענה גונן 09 בינואר 2024 עיתון הארץ

מאז פרסום העתירה שהגישה דרום אפריקה לבית המשפט בהאג, התמקד הדיון הציבורי בישראל — ספק באימה, ספק בשעשוע — בפרק המפרט התבטאויות רצחניות של אנשי ציבור ישראלים, החל בבנימין נתניהו ואיתמר בן גביר וכלה בקובי פרץ וינון מגל. אי שם בדרך נזנח העיסוק בפרק חשוב וארוך הרבה יותר: זה שאינו נוגע לאמירות אלא למעשים, מעשי ידיה של ישראל בעזה בחודשים האחרונים.

הבחירה לעסוק בהתבטאויות הולמת את רוח התקופה, שמעדיפה להתאבסס על ייצוגים במקום להפשיל שרוולים ולהתמודד עם המציאות עצמה. הרבה יותר נחמד להריץ דחקות באינטרנט על ההצהרות המופרעות של עמיחי אליהו ואליהו יוסיאן, וכך גם להרחיק את עצמנו מהם, מאשר להתייחס לקטסטרופה שמתרחשת בעזה. אליהו ויוסיאן הם מסך העשן, שעליו ניתנה לנו יכולת ההדחקה.

לעומת שלל ההתבטאויות של דגנרטים בעמדות מפתח, שנטחנו עד דק, החלק של העתירה על המצב בעזה מספק הצצה מבהילה למציאות שהתקשורת כולה מגויסת להסתיר מעינינו, ושרוב הישראלים ממילא מעדיפים לא לראות. "עובדים הומניטריים ותיקים, ששירתו באזורי מלחמה ואסון ברחבי העולם, אנשים שכבר ראו הכל, אומרים שהם לא ראו שום דבר שדומה למה שהם רואים כיום בעזה", מציינת העתירה, ומביאה מעט מתגובותיהם: "אפוקליפטי", "גיהנום חי", "מלחמה שהכל בה חסר תקדים".

לפי העתירה, בכל יום נהרגים בעזה יותר מ–115 י