המסר של השבוע 

הישראלים שמבקיעים שערים והישראלים שיורים לתינוקות בראש

כדורגלים ישראלים צעירים ומוכשרים הגיעו לשורת הישגים בינלאומיים ללא תקדים בהסיטוריה של הכדורגל הישראלי. בנסיבות אחרות אפשר היה לשמוח ולהתגאות בכך שמדינת ישראל השיגה הישגים אזרחיים טהורים על כר הדשא הספורטיבי, ושהם הושגו תודות לשותפות הרמונית ואפקטיבית ביותר בין כדורגלנים יהודים וערבים.

אלא שבדיוק בזמן שהישראלים הצעירים האלה הבקיעו שערים באיצטדיון שבארגנטינה, חייל ישראלי בן גילם הגיע לכפר נבי סלאח שבגדה המערבית וירה כדור היישר לתוך מוחו של פעוט פלסטיני. הצבא הציג רק תירוצים עלובים ומעליבים להריגתו של מוחמד תמימי הפעוט, וברור שלעולם לא תתקיים חקירה בענין והחייל שירה את הכדור הקטלני לא יענש. ולהוסיף חטא על פשע, הצבא גם פלש אל הכפר האבל על הפעוט והחיילים היכו בברוטאליות רבים מבין האבלים.

בשבוע הזה מלאו 56 שנה לשלטון הכיבוש הישראלי שהחל ב-5 ליוני 1967. לציון יום השנה הזה, צעדו אלפי פעילים ישראלים בתהלוכת מחאה מרשימה בתל אביב, ורבים מהם הניפו דגלים פלסטינים כביטוי של הזדהות וסולידריות עם הפלסטינים הנאנקים תחת עול הכיבוש. אך בממשלת ישראל מחזיקים גזענים מהימין הקיצוני ברבים מהתיקים הבכירים, והממשלה נחושה להנציח, להחריף ולהעמיק את הכיבוש. ואילו האופוזיציה הפרלמנטרית החותרת להחליף את הממשלה הזאת כלל אינה מעזה להגיד מלה וחצי מלה על הכיבוש.

האם אי פעם יוכלו אזרחי ישראל להרגיש שמחה וגאוה בהישגים ספורטיביים של מדינתם, מבלי שהגאווה הזאת תהיה מהולה בבושה ובחילה עמוקה ממעשי ממשלתם וצבאם?