מייד שהתעוררתי, ידעתי שהנה זה קורה. אתם בטח מכירים את ההרגשה, כשיש לך את זה בעצמות, בריח האוויר מסביב, בדממת הציפורים.

כבר לא יכולתי לספור את הבקרים כשהשכמתי ובלבי תודה, את הלילות ללא שינה שעברתי, מחשש שמא זה יקרה ואני אהיה ישן במיטתי וככה אחמיץ לאסוני את הרגע. כל הזמן הסכמתי עם מה שאמרו לי מנהיגי החכמים, אלו שדעתם מפותחת משלי, שראייתם רחוקה והבנתם עמוקה. תמיד הקשבתי להם בקפידה, לא לפספס אפילו הברה, שכן לראשם כידוע קשה מאוד להיכנס, אם אינך מצויד כהלכה, אם שכלך נרפה, אם אינך בן אלוה כמותם.

"עד שהם יבינו", הם חזרו ואמרו, "יום אחד הם יבינו", חזרו והתעקשו, תמיד עם חיוך קטן, ממזרי כזה, אבל בנחישות מלאת עוצמה, בזקיפות קומה וממלכתיות, שאני, הקטן באדם, בשומעי אותם הרגשתי נמוך מים המלח, אבק הנישא ברוח, נקלה וחסר ערך, מה אני מול דברי השכינה? התאמצתי, אי אפשר להגיד שלא. חיפשתי רמזים בדבריהם, הפכתי בסדר המילים, חיפשתי את הסוד, אולי אמצא קצה חוט, אפילו בגימטרייא, שיקנה לי יתרון, שאדע לפני כולם שזה עומד להתרחש, אולי אקבל אותו בבגדי חג, כמו בביאת המשיח...

וככל שלא מצאתי, כך הטריד אותי העניין הזה יותר ואתם יודעים איך זה בחיים, כשאתה מתחיל לטרטר לאנשים בשכל, אולי מישהו מהם יצמיח את ישועתי, ולפי השאננות ודרך הזלזול שבה החזירו לי מבט, בהדרגה כבר לא היה לי ספק שאכן הבעיה היא אצלי, פרטית שלי, כי האחרים יודעים, להם אין זה סוד בכלל, זה אני הדפוק. היו מקרים שכמעט, אם אך הייתי סבלני יותר, אולי היו מגלים לי גם, אלא שאני, בקוצר הרוח האופייני לי דפקתי את ההזדמנות. למשל כשישבנו כמה חברים, דיברנו על שטויות, גברים אתם יודעים, קודם ראינו את רביבו בטורקיה, הטלוויזיה נשארה דלוקה, ואתם יודעים איך זה כשיש איזה שניות של שקט כזה, שאפשר לחתוך את האוויר בסכין, ופתאום זה קרה שוב. "עד שהם יבינו", אמר השר שטרית בקול צלול ובוטח, ועוד הוא אומר, ותהרגו אותי, אבל כולם שמעו, וגדעון שבר את השקט, סיפר איזה בדיחה, כולם צחקו ואני נותרתי שם הדביל היחידי, לא יודע אם אתם מכירים את ההרגשה, ובגלל שלא הקשבתי לבדיחה גם לא צחקתי, יצאתי משונה, שוב הדני הזה, ואז כבר לא רצו לגלות לי...

וכך אני יכול להלאות אתכם עוד ועוד, לספר כיצד גאלתי את נשמתי המיוסרת בחלומותיי, שם נתתי דרור לדמיונותיי והיה לי מרפא. כי בחלום זה קרה והם יצאו מבתיהם, קודם אחד, אחר כך השני, עשרה, אלף, מאה אלף, מליון, כל העם הפלשתינאי, בבת אחת, זיו אור התבונה בפניהם, והם הניפו דגלים לבנים, תשורות למתנחלים בידיהם, נישקו את ידי החיילים ואמרו: הבנו, אנחנו מוותרים, קחו לכם הכל... ותמיד, פה בדיוק התעוררתי. כמה שלא תכננתי לפני השינה שהפעם לא אשכח לתפוס מישהו מהם, בשביל זה יספיק לי רק אחד, לשאול אותו איך זה קרה שפתאום הם הבינו, לא הצליח לי. כי ככה זה בחלומות.

והבוקר, עם שחר, התעופפה נשמתי למעלה, בהבזק אור ובעצמת ההדף, ובמנהרת החושך הארוכה שמעתי את כולם, ממש את כולם, בעברית ובערבית, צועקים ביחד, ממש ביחד: הבנו.