יוני 67 – מחנה פליטים אופייני בעזה

"מחמ...?" נמרוד צועק לעברו של מחמוד, אלא שכל כך מסריח במחנה הפליטים הזה שהוא לא מצליח להשלים, מוציא מטפחת, מכסה את פיו ואפו ומסנן מלמטה לחייל שלידו "אני לא מאמין, הבן אדם לא מתבייש? תראה מה זה בטלנות, לא עשו ביוב, שום כבישים ומדרכות, שלא לדבר על גינון מינימלי".

שני פלשבאקים

בית ערבי גדול, נקי ומצוחצח ביפו שלפני 48. ילד עברי שקוראים לו נמרוד משחק סטנגה עם ילד ערבי שקוראים לו מחמוד, נמרוד מנצח ואחר כך מופתע לשמוע שזה היה המשחק האחרון ביניהם, כי משפחתו של מחמוד עוזבת את יפו. נמרוד מבין שנגמר להם מהמקום. נמרוד מנסה בדמעות ממש לשכנע את מחמוד שיגיד לאבא שלו שיישארו.

למה, מה רע להם כאן? כך או כך, מבטיחים אחד לשני לשמור את התמונה שהצטלמו יחד לפני שבוע.

התמונה מתחלפת ובמקומה שיירות של משאיות המסיעות ערבים שעושים דווקא, גם מעכו, רמלה, לוד, ומאיפה לא, כולם יורדים מהארץ. לצדי הדרכים לא מעט מחזות פרידה קורעי לב של יהודים וערבים.

מאי 67 – בסיס צבאי אי שם

נמרוד – מ"פ מילואים בצנחנים, מסיים תדרוך. מעלעל בלוח שנה, לפי זה יודעים שמלחמת ששת הימים מתקרבת, מוציא תמונה ישנה מארנקו, מתבונן ארוכות

(מבט מקרוב על הגעגועים והנחישות בעיניו) מסיט ראשו הצדה, מוציא טישו ומקנח את אפו.

באותו זמן – אותו מחנה פליטים אופייני בעזה

מחמוד - לוקח שאכטה מהנרגילה, משחק שש-בש, מפסיד, מתחיל לשרטט בחול כל מיני קווים

ומשולשים, לא יוצא לו כלום, צועק לכיוונו של ערבי עובר אורח "אתה יודע איזה שנה וחודש עכשיו?",

ההוא לא יודע, מחמוד מוציא מהגלבייה תמונה מרופטת, מביט ונאנח ארוכות, תופס בידו קצה של הגלבייה, ומקנח בה את הנזלת. עובר האורח מסתובב אליו ואומר: "לפי הסמארק – זה מאי 67".

חזרה ליוני 67 – אותו מחנה פליטים אופייני בעזה

נמרוד ומחמוד עומדים, כשנמרוד מצויד בעוזי, ואז נשמעים סלסוליו של המואזין. מחמוד מתחיל לכרוע על ברכיו לכיוון מכה, ונמרוד מכוון אותו קלות באמצעות חבטה בכת העוזי על סנטרו, ומחמוד צונח כולו לתוך שלולית החרא בגלל המנהג שלהם להתלכלך.

נמרוד ממהר להניח בחוזקה את רגלו על צווארו של מחמוד ומצמיד אותו למקומו, ובכך מונע ממנו להתלכלך יותר.

נמרוד (בטון חברי:) "קודם כל מחמוד, שתדע שאני כועס שלא באת לבקר מאז 48, ואמרתי לעצמי, אם מחמוד לא בא אל ההר, אני אבוא אליו" (צוחק צחוק גדול מהחידוד, נותן לו בעיטה לעידוד, מתפלא עליו שהוא לא צוחק, מביט סביבו בשאט נפש, ובסלידה מוסיף:) "תשע עשרה שנה לא עשיתם כלום, תשע עשרה שנה ישבתם והתבטלתם ואנחנו קראנו את התחת. עליתם צפופים כמו סרדינים על משאיות ויאללה דפקתם בריחה מזרחה צפונה ודרומה. העיקר להתחמק מאחריות, דווקא ברגעים הקשים של אז כשהמדינה הייתה זקוקה לעוד ועוד ידיים עובדות...". (מחמוד מזיע, רואים עליו שהוא מחפש נואשות איזה תירוץ אדיוטי, ואמנם:)

"תעזוב אותי, מה אתה רוצה ממני עכשיו, המלחמה הזאת בכלל לא קשורה אלי, זה הכל בגלל עבדול נאצר ומיצרי טיראן, לא? בסדר, ברחנו ב-48, שיהיה כמו שאתה אומר, אבל מה אתה בא אחרי עד לכאן, מה אתה רוצה ממני עכשיו ...?"

(שתיקה. ההתלבטות ניכרת על נמרוד בעליל, ברור שהוא מנסה לסלוח ולשכוח. המצלמה מתמקדת על עיניו הטובות) . מחמוד מנצל את השניות האלה, יורק קצת חרא מפיו, ואומר: "אוף, החרא הזה..". נמרוד מזדקף, נסוג מטר אחורה, דורך את העוזי: "למי אמרת חרא, יא חריאת שכמוך". (מחמוד קולט שחברות חברות, אבל נמרוד ממלא תפקיד, ואם עוד היה סיכוי, אז הוא היה, אבל עכשיו חובתו של נמרוד להסגיר אותו בעוון תקיפה ועריקות מישראל, ככה זה יוצא לפי החוק הישראלי בשטחים).

חזית בית משפט צבאי בשטחים – 5 שנים אחרי

נמרוד ומחמוד וחמד יוצאים אל הרחוב, נוסעים במכונית של נמרוד, מגיעים לאתר בנייה, על שלט שתקוע שם כתוב "כאן תוקם הוילה המפוארת של נמרוד ביהודה, שומרון ועזה", יורדים מהאוטו ומחמוד מלמל לעצמו: "40 שנה...". (נמרוד תוקע בו מבט, המצלמה שוב מתמקדת על עיניו הטובות, ולאחר הרהור ארוך, אומר:) "וואללה מחמוד, בחיים לא האמנתי שזה ייצא ככה. אבל מה, מזל שלך שאצלנו השופטים רחמנים בני רחמנים. תתנהג אתי בסדר ויאריכו לך, אתה תראה, מילה של נמרוד..."

(מחמוד בוכה. קריינות רקע של אבשלום קור / דן כנר המבהירה שזה משמחה, בגלל הכיבוש הנאור).