היה זה עוד אחד מאותם רגעים מרוממי נפש ותעצומות הזין, אם כי לא הייתה הפתעה בכך שאני..., אנחנו, באופן טבעי ומתוך שאיפתנו לשלום, החלטתי..., החלטנו לקבל את היוזמה להפסקת האש. אני הרגשתי טוב, בחודשים המעטים שאנחנו, אני... שר הביטחון, אני, אני מרגיש כי התאמתי לתפקיד הנה, איך אומרים, אני..., התאמה מלאה. אז כולם כבר יצאו, אני..., אנחנו נשארנו בחדר, הרמטכ"ל, ראש השב"כ וכל מי שבעניין... היה ברור שאני, אני, הם לא מרוצים. אני, אני... אמרתי להם, אתם חייבים לקבל את הנחיות הדרג המדיני, ככה זה במדינה דמוקרטית. השתררה דממה מעיקה... הם, אני... לא יעזור לכם, זה סגור, אני אמרתי להם, אני מבקש בלי וויכוחים, תעבירו את ההנחיות לשטח. אני, אני... וככה היה.

אני חושב שזאת הקשיחות שלי, אני..., הידיעה שלהם שאני בא מתוך הביטחון, אתה מבין, אני, עלי הם לא יכולים לעבוד.

ההחלטות בסוף, אתה שואל, החלטות מיוחדות בגל המצב המשתנה? תשמע, אני, אני חושב שהמשא ומתן המדיני הנו מאוד חשוב וצריך לתת לו צ'אנס. אבל איך אומרים? אני..., אנחנו לא יכולים לקחת סיכונים, אני, אי אפשר לסמוך על המילה שלהם, רק בגלל שאני, שהם אמרו. אני אמרתי, אז אישרתי להמשיך בחיסולים, אבל בעמימות נמוכה, גם במעצרים בעמימות נמוכה, בסגרים בעמימות נמוכה, בפיצוץ בתים בעמימות נמוכה, במצור ימי ואווירי בעמימות נמוכה, בפיתוח טבעי בהתנחלויות, אבל בעמימות נמוכה, ועוד דברים עמומים ששתיקה עמומה יכולה רק להזיק, אני, להועיל להם, ואני לא אפרט אותם כאן כרגע, מטעמים מובנים, אני, אני... לא, אתה מוכרח להבין, ככה אני, אנחנו נוכל להיות מוכנים ברגע שנתפוס אותם שאני, אני..., שהם לא מקיימים את המילה שלהם, ואז, אז, אני, אני, אנחנו נדע להראות להם מאיפה אני, אני... משתין הדג.