הוא היה שיעי דרום לבנוני מזוקן, דתי כמובן, ואני ישראלי זקוף קומה.

היינו חברים וזה היה מזמן. עד שפעם וגם זה היה מזמן, התנחל אצלו איזה אורח לא קרוא, אשפ שמו, שבניגוד לשיעי היה הוא סוני. אני לא סבלתי את אשפ שהתגרה בי בגבול הצפון, ומכיוון שמערכת היחסים המקולקלת הזאת שבשה את חייו של השיעי לגמרי, שאצלו הסתובב אשפ בבגדים מנומרים ועשה עיניים לבנותיו החסודות, היה זה רק טבעי שלבסוף שיעי הבין שנגרמים לו נזקים עצומים בגלל האשפ הזה, ואז סיכמנו שאכנס אליו לשטח, שאעשה את העבודה בשביל שנינו ואסלק משם את אשפ. ואמנם כך היה.

אחר כך נשארתי אצלו בבית, הסתובבתי אצלו חופשי והרגשתי נעים. הרי היינו חברים. התחיל לעשות לי סימנים. רמז בעדינות שאצא משם, הסביר לי שיש במשפחתו כאלה שלא מרוצים מזה שנשארתי, שמפריע להם שאני מסתובב שם חופשי, שאין להם פרטיות, שהבדיקות הקפדניות שלי והסגרים הפתאומיים על המעברים משגעים אותם, חוצים בין משפחות מצפון לדרום, אפילו טען שהצבא המשותף שהקמנו, צדל שמו, נועד ללחימה בסונים ולא בשיעים והבטיח שאם אצא, הוא ישגיח שאשף לא יחזור. "לא ניתן יותר למחבלים הפלשתינאים להרוס את ערינו וכפרינו". הקשבתי לו באורך רוח, הרי היינו חברים. אחר כך הזכרתי לו את שלום הגליל, כי ידעתי למה נשארתי אצלו, עובדה שזה מה שאמרתי לחיילים.

התחיל לדבר לא יפה. ניסה לטעון כלפי שזה לא בסדר שאני עדיין שם, יעני, הוא הבטיח לכולם, ואני לא מקיים. אמרתי לו את דעתי על החוצפה הזאת שלו, והזכרתי לו את שלום הגליל. ואז הוא עשה את הטעות הראשונה שלו ואמר לי שלדעתו לא קיימת יותר סכנה לשלום הגליל. אם קימת סכנה, כך אמר, היא לחיילים הישראליים בשטח שלו. זאת אומרת – התחיל לאיים. לא הייתה לי ברירה, קשרתי אותו ואת משפחתו בחדר צדדי והשתכנתי שם קבע. מאז, כ-15 שנה ניסו לשכנע אותי שאצא, ובאלימות. החזרתי להם מנה כנגד מנה וחטפתי הרוגים. המון, יותר מ-1000. כולם בדרום לבנון, בשטח של השיעי הזה כמובן. נכון שהיה קשה, אבל עדיין הייה שווה בגלל שלום הגליל. איך ידעתי, אתם שואלים? עובדה שתמיד וללא יוצא מן הכלל, אם נהרגו לי חיילים בשטח ולא היה לי על מי להחזיר, ואני חיפשתי ופגעתי במטרות שמצפון לשטח, כל פעם שנהרג אצלם איזה אזרח בטעות, הם הגיבו בירי קטיושות על הגליל. לא הוכחה שצריך להכניס לשם עוד צבא? כשחיסלתי את המנהיג שלהם, מוסאווי, הלכה לנו כתגובה השגרירות בארגנטינה. לא עוד הוכחה?

ככה, בשאר הזמן, אנחנו פגענו בהם, הם בנו, הכל בתוך רצועת הביטחון, ואני באופן אישי הייתי מלך הצפון. אל תשאלו איזה כבוד עשו לי. כך זה יכול היה להימשך, ללא הפרעה מיוחדת, עד שקמה תנועה קטנה אחת, "ארבע אימהות" והיא טענה שאם נלחמים רק ברצועת הביטחון ועל רצועת הביטחון, הרי אין כלל צורך שאשאר שם. מזה יצא, שאני הוא הבעיה, שאני מביא את הקטיושות על הגליל. לא דברי בוגדנות לשמה?

איך שלא יהיה, לפני כשנה קיבלתי הוראה מברק ואתם כבר יודעים שיצאתי משם לגמרי, כועס ולא מאמין לאף אחד. בעצם לא יצאתי משם לגמרי, וברגע האחרון ביצעתי תכנית מגירה הידועה בכינוי "תרגיל טאבה" שעל פיה יש להשאיר גפרור דולק בשטח, ליתר ביטחון. ביטחון הגליל כמובן. השארתי בשביל כולנו את חוות שבעה וגם עוד איזה 20 שיעים כמעט, שעצרתי בלבנון והבאתי למאסר בישראל במהלך כל השנים ההם. למה? למה לא? שלום הגליל, לא כן?

והנה הלבנונים שוב כועסים. טוענים שעבדתי על האום וכך זה מתגלגל והם כבר ירו והרגו במקום הזה בהר דוב, מה שהם מכנים חוות שבעה, ואפילו הצליחו לחטוף משם שלושה חיילים.

אז אני שואל אתכם, לא ג'ונגל? אלה בני אדם אלה?

קילומטר מרובע אחד כולו ו-20 לבנונים בבית הסוהר, בגלל זה מותר להם לירות שם ולחטוף חיילים שלנו? זה שאני לא אפשרתי כל השנים האלה ביקורים של הצלב האדום אצל הלבנונים האלה, ומנעתי כל מידע על גורלם, זאת סיבה שגם הם ינהגו ככה? מותר בכלל לעשות השוואות? הרי אם הייתי משאיר להם את הקילומטר האחרון והעלוב הזה ומשחרר את הלבנונים שחטפתי לפני 15 שנה, והם לא היו תוקפים בהר דוב, ולא היו הורגים וגם חוטפים את החיילים משם, במקרה כזה, האם היינו יודעים למה לצפות בעתיד? ובכלל, אם כבר, לא צדקתי שאסור היה לצאת משם? לא היה עדיף למען שלום הגליל שנישאר שם, שהחיילים ימותו שם, ולא בחוות שבעה?

שנפגיז מצפון לרצועת הביטחון ולפעמים נחטוף קטיושות על הגליל? שלא יעלו השאלות, מי הרעים ומי הטובים?