פעילות ודיווחים 

ביאטה, אני והסרטן

ביאטה, אני והסרטן

מאת אדם קלר

ראיתי את ביאטה בפעם הראשונה בשעות הערב של 14 בפברואר 1986, באולם כינוסים בעיר אמרספורט בהולנד. נפרדתי ממנה לנצח בבוקר ה6 לאוגוסט 2021 בבית החולים איכילוב בתל אביב. בין שני התאריכים האלה היו לנו שלושים וחמש שנים של זוגיות נפלאה, חיי הנישואין המאושרים ביותר שיכולים להיות. (ליתר דיוק, אלה היו שלושים וחמש שנה ועוד חצי שנה, וגם על חצי השנה האחרונה הזאת לא הייתי מוותר בעד שום הון בעולם. בחצי השנה הזאת היו כמה מהרגעים הכי נהדרים שהיו לנו).

ביאטה היתה חולת סרטן במשך 21 מתוך 35 השנים בהן היינו נשואים. בחמש עשרה השנים האחרונות זה היה סרטן שלב 4, השלב הגבוה ביותר. לא רבים מחולי הסרטן שאובחנו כ"שלב 4" מצליחים לשרוד 15 שנה, היא היתה סוג של נס רפואי. מה שעוד יותר יוצא דופן זה שבמשך 14 מתוך חמש עשרה השנים האלה, הסרטן השפיע רק במעט על מצבה בפועל, והיא יכלה להמשיך לנהל חיים נורמליים ופעילים. עד כדי כך שלפעמים עברו שבועות שלמים בהם כמעט לא חשבתי על כך שאשתי חולת סרטן. אני זוכר ערב אחד בו ישבנו בדיזנגוף במסעדה טבעונית שאהבנו, אכלנו ארוחה טעימה והרגשנו שלווים ונינוחים. לאחר הארוחה ביאטה הוציאה מהתיק שלה שתי גלולות ורודות קטנות ונטלה אותן עם כוס מים, ואני חשבתי "האם מי שרואה אותה עכשיו יכול לנחש שלנגד עיניו הוא רואה חולת סרטן שלב 4 מקבלת טיפול כימו-תירפי?".

הרופאים האונקולוגים באיכילוב ממש התחרו ביניהם מי יקבל את הטיפול בביאטה. זה היה מקרה מענין מבחינה רפואית, וקרוב לודאי שזה גם נתן להם הרגשה טובה לטפל בפציינטית שהצליחה לשמור את עצמה במצב טוב כל כך הרבה זמן. אונקולוגים נדרשים לטפל בהרבה חולים שמצבם קשה ואין הרבה מה לעשות כדי להקל עליהם.

ההישרדות הארוכה של ביאטה נבעה באופן חלקי מכך שהסרטן בגופה היה סרטן "עצלני" יחסית אשר התפשט לאט. ביאטה נהגה להתבדח על "השותף" שלה ולהגיד "הוא יודע שאם הוא יהרוג אותי הוא ימות בעצמו, אז הוא לא ממהר".

אבל זה לא היה רק תודות למזל היחסי של התמודדות עם סרטן "עצלני". ביאטה מאד עזרה למזל הזה על ידי גישה מאד ביקורתית כלפי האונקולוגים. היא לא קיבלה שום דבר כתורה מסיני. היא סרבה לטיפולים שלא נראו לה, הפסיקה את הטיפול לזמן מה כאשר הרגישה שתופעות הלוואי מתגברות וחידשה אותו כאשר ראתה שהסרטן מתגבר. היא קראה לזה "שיטת הזיג-זג". היא תמיד אמרה שחולי סרטן רבים מתים מן הטיפול ולא מן הסרטן עצמו. ידידה טובה שלנו אשר מתה לפני עשר שנים היתה בבירור מקרה כזה. ולדעתה של ביאטה, למות מכימותירפיה זה יותר כואב ונבזה מאשר למות מן הסרטן עצמו.

הייתי נוכח כאשר ביאטה אמרה לאונקולוגית ,"לא, אני לא אקח את הטיפול הזה. אני חושבת שהוא יזיק לי יותר ממה שיועיל". והאונקולוגית ענתה "בסדר, אני סומכת על השיפוט שלך". מעט מאד חולי סרטן - או פציינטים בכלל - זוכים לשמוע את המלים האלה מפיו של רופא.

ביאטה עשתה מאמץ גדול לחיות חיים בריאים ולאכול אוכל בריא ובכל לילה היינו הולכים כשני קילומטר לפני השינה.

ביאטה גם נעזרה בכל מיני שיטות של רפואה אלטרנטיבית ומשלימה, אבל היתה ביקורתית מאד גם כלפיהן. היא נהגה להכנס לאתרים ברשת אשר פרסמו מה שהוצג כתרופות פלא לסרטן, בדקה בשבע עיניים מה היה להם להציע ולמה הם טענו שזה יעבוד. היא היתה מזמינה רק אחת מבין מאה סוגי גלולות פלא נגד סרטן שהוצעו ברשת, רק לאחר בדיקה מעמיקה ויסודית. ביאטה חקרה את הנושא כל כך ביסודיות שאני חושב שהיא ידעה יותר על מחלת הסרטן הסרטן מכל מי שלא עבר הכשרה כרופא אונקולוג.

במשך שנים היא השתתפה ברשת בפורום תמיכה הדדית של חולות סרטן שד מארצות שונות, נתנה הרבה עצות מועילות ומלות עידוד לחולות במצב קשה יותר ממנה. אני מעריך שלפחות חמש מבין חמש עשרה השנים בהן היא שרדה כחולת סרטן שלב 4 הן שנים שהיא עצמה הוסיפה לחייה על ידי מאבק בלתי פוסק ובלתי נלאה.

אבל תמיד ידענו שגם נסים רפואיים אינם נמשכים לנצח וגם סרטן עצלני בסופו של דבר יתפשט ויפגע באבר חיוני, וזה מה שקרה השנה. הסרטן הגיע אל הריאות שלה. הריאה הימנית התמוטטה לחלוטין תוך מספר חודשים וגם הריאה השמאלית הושפעה. ללכת אפילו מרחקים קצרים הפך להיות מאמץ גדול מאד עבורה.

למרות זאת, המשכנו לצאת בערב למסעדות הטבעוניות. ערב אחד הגענו לפינת פרישמן וריינס בתל אביב ומצאנו את המסעדה בה רצינו לאכול סגורה באופן בלתי צפוי. ביאטה הציעה ללכת למסעדה אחרת, ברחוב אבן גבירול . במצב שבו היא היתה, הליכה מריינס עד אבן גבירול היתה מרחק עצום ממש. הופתעתי ושאלתי "את חושבת שתוכלי ללכת עד שם?" והיא ענתה "בהחלט!". והיא הלכה את כל הדרך, בנחישות, בלי לעצור, והגענו למסעדה באבן גבירול ואכלנו בתיאבון. לחולת סרטן עם ריאה אחת מתפקדת, זאת היתה ריצת מרתון.

בחודשים האחרונים האלה, ביאטה שאבה השראה מבנותיה ונכדותיה בעלות הנטיה המוסיקלית, וחזרה לנגן בפסנתר לאחר הפסקה של 45 שנה. קנינו פסנתר אלקטרוני פשוט שאותו קל להזמין גם לדירה בקומה רביעית בלי מעלית. היא יכלה לנגן רק כמה מנגינות פשוטות אבל יפות, ואותן היא נגנה היטב. בכל ערב היתה ניגשת לפסנתר ומנגנת, ואחר כך היינו יושבים ואוכלים מלון או אבטיח ומקשיבים לקונצרטים ואופרות ביוטוב. כך זה נמשך עד הערב האחרון שלנו בבית.

יום יום היא הצליחה לעלות במדרגות לקומה הרביעית. לאט לאט, במאמץ רב, אבל היא עשתה זאת. ביום בו נאלצנו לקרוא לאמבולנס שיקח אותה לבית החולים, היא עדיין ירדה במדרגות על רגליה. חובש הלך מאחוריה, מחזיק את צינור החמצן שהתחבר אל אפה, והיא ירדה לאט לאט במדרגות.

בשבועות האחרונים שהיו לנו אנחנו למעשה העברנו את כתובת מגורינו לחדר 8 במחלקה פנימית א' בבית החולים איכילוב בתל אביב. אני נשארתי איתה כל הזמן, רק פעמיים לקחתי טכסי הביתה לקחת כמה דברים ומיד לחזור לאיכילוב. למעשה, המלה "הביתה" לא היתה ממש מדויקת. אני לא הרגשתי שהדירה הריקה לא היתה ביתי. הבית היה במקום שבו ביאטה נמצאה.

בכל לילה פרשתי מזרון קמפינג קטן ליד מיטתה של ביאטה, שמתי עליו כמה שמיכות וישנתי טוב מאד. לילה אחד עשיתי דבר נועז ואסור לחלוטין. באמצע הלילה, כאשר הצוותים הרפואיים אינם פעילים, סגרתי את הוילונות סביב מיטתה של ביאטה וזחלתי לתוך המיטה, שהיתה בהחלט גדולה מספיק לשני אנשים, למשך שלוש שעות נהדרות. לא עשינו יותר מאשר להחזיק ידיים וקצת ליטופים, אבל הרגשנו שזה ירח הדבש השני שלנו. יצאתי החוצה הרבה לפני הזריחה. החלטנו בצער לא לחזור על התרגיל הזה. אילו הייתי נתפס בעבירה בוטה כזאת על כללי ההתנהגות למבקרים בבית החולים, אולי הייתי מסולק לחלוטין מאיכילוב.

רמת הסטורציה, אחוז החמצן בדמה של ביאטה, ירדה לרמות נמוכות ומסוכנות מאד. אצל אדם בריא זה צריך לעמוד על כ95%. אם הרמה יורדת לקידומת 8, זה כבר רע אם כי עדיין נסבל. אבל אצל ביאטה, רמת הסטורציה לפעמים ירדה עד 72 או 73 אחוז, אפילו כאשר היא היתה מחוברת לצינור חמצן 24 שעות ביממה.

ביאטה הצליחה למצוא כמה תרגילי נשימה שהעלו את רמת החמצן בדם. הם עבדו. ראיתי איך היא שוכבת שקטה ומתרכזת, כאשר האוקסימטר, מד הסטורציה, על אצבעה - ויכולתי לראות איך המספרים קופצים מ75 ל85 ול90. אבל התוצאות האלה לא נמשכו הרבה זמן, וזה היה מאמץ מתמיד.

רופא רדיולוג בא ואמר לביאטה שעוד נשאר טיפול אחד שבית החולים יכול להציע לה. חמש הקרנות על צווארה, בחמישה ימים רצופים, יכלו אולי לבלום גידול אשר לחץ על עורק דם ראשי - אם כי הן לא היו משפיעות על ריאתה המרוסקת.

אני הפצרתי בה לנסות את ההקרנות - זה היה הסיכוי האחרון שנותר. התווכחנו על זה במהלך לילה שלם ללא שינה. היא היתה נחושה "לא, אני לא הולכת לעשות את זה. אם אני אצטרך לשכב שטוחה על הגב במשך שעה, בתוך המנהרה הצרה הנוראה הזאת של מכונת ההקרנה ובלי יכולת לעשות שם את תרגילי הנשימה שלי, אני לא אצא חיה". בסופו של דבר היא שכנעה אותי. בבוקר, היא הודיעה לרופאים שהיא מסרבת לעבור את ההקרנות. מאוחר יותר, הרופא הרדיולוג הידידותי חזר והודה שהיא קרוב לודאי צדקה. סיכוי ההצלחה בטיפול ההקרנות היה שולי במקרה הטוב. איכילוב הציע אותו פשוט כי לא היה להם משהו טוב יותר להציע.

סאם, נכד של ביאטה שהוא סטודנט לרפואה שנה רביעית בהולנד, קרא את העדכונים ששלחנו מבית החולים וכתב לה "כנכד וכסטודנט לרפואה אני מאד גאה בך".

בכל יום היא היתה חלשה יותר. היא כבר לא יכלה לצעוד אפילו צעד אחד מחוץ למיטה, רגליה כבר לא יכלו להחזיק אותה. ביאטה לא חששה מהמוות. היא השלימה בשלווה מדהימה עם המוות המתקרב והבלתי נמנע ונסתה להכין אותי. במשך שעות ניהלנו שיחות מעשיות ושלוות בהן היא נתנה לי עצות - עצות טובות מאד - מה לעשות לאחר מותה. אחר צהרים אחד התחלתי לבכות ולבכות ולא יכולתי להפסיק. זרועותיה עדיין היו חזקות מספיק כדי לחבק אותי והיא לטפה את ראשי. אמרתי לה "קל יותר להתחיל להתאבל עליך כאשר את עדיין כאן לנחם אותי". היא ענתה "בדיוק כך".

ממה שביאטה כן חששה היה אבדן היכולת הקוגניטיבית, לאבד את מי שהיא. זוהי סכנה אמיתית כאשר יורד אחוז החמצן בדם. יומיים לפני מותה היה ארוע מפחיד מאד. היא החלה לפתע לנהום גיבריש מוחלט ולהגיד שטויות כמו שהאחות היא סבתא שלה. ואז ראיתי שהיא עושה מאמץ מודע לחזור לעצמה. היא אמרה "אני ביאטה קלר" ואמרה בזה אחר זה את שמות הילדים והנכדים שלה. התחלתי לעזור לה על ידי שאלות: "מה הכתובת שלנו?", "מה היו שמות ההורים שלך?","מה המסעדה הטובה ביותר ברחוב אבן גבירול?". היא ענתה נכון על כל השאלות. שאלתי אותה על כל מיני מקרים מבדחים במהלך חייה והיא סיפרה אותם. תוך דקות היא חזרה לעצמה לחלוטין. אבל לא היתה שום ערובה שהיא תוכל לעשות זאת שוב אם זה יקרה בשנית. למחרת בבוקר - שזה היה היום האחרון בחייה - היא אמרה לי שהיא רוצה למות לפני שזה יוכל לקרות שוב.

אחר הצהרים ביום האחרון הזה ביאטה היתה מאד מאושרת כאשר בנה אליה ובתה ידידה ישבו לצידה. הם הצליחו להגיע לישראל ולקבל פטור מבידוד הקורונה לאחר מאבק איתנים עם הבירוקרטיה הישראלית. נתתי לה ספל תה וזזתי הצידה, לתת לילדיה את הזמן הזה איתה, ובמשך שעות הם ישבו ופטפטו בהולנדית.

בערך בעשר באותו ערב ביאטה ביקשה ממני גביע של פודינג וניל טבעוני שהיא אהבה. היא אכלה את כולו,לקקה את השפתיים ואמרה "כשיש לי פה יבש אני מעדיפה פודינג על מים. לילה טוב!" אלה היו מילותיה האחרונות.

ביאטה שמה את ראשה על הכר ונרדמה תוך כמה דקות. איפה שהוא במשך הלילה הפכה השינה לחוסר הכרה, ובבוקר כבר אי אפשר היה להעיר אותה. היא כבר מקודם נתנה הנחייה מפורשת לרופאים לא לתת לה שום טיפול החיאה שהוא.

אני ישבתי לצידה כל הזמן, אבל לא הבחנתי ברגע בו נפסקה הנשימה. בסביבות תשע בבוקר באה רופאה, בדקה את הדופק ומסרה לי שביאטה מתה. אחר כך הגיעו רופאים רבים שהביעו השתתפות בצערי וסיפרו לי עד כמה הם התרשמו ממנה במשך השבועיים שהיתה מאושפזת אצלם.

בצורה מוזרה, הייתי שלו ועיני היו יבשות. את הדמעות אכן הזלתי כאשר ביאטה עוד היתה שם לנחם אותי.

הרופאים נתנו לי עוד שעה איתה בטרם יבוא צוות בית החולים לטפל בגופה. ליטפתי בפעם האחרונה את שערותיה, ואמרתי לה בפעם האחרונה שהיא האשה הכי נהדרת בעולם, גם אם ידעתי שהיא כבר לא יכולה לשמוע אותי. לא הייתי זקוק לכל השעה, ביאטה תמיד לא אהבה פרידות ארוכות. אחרי פחות מחצי שעה אמרתי לצוות בית החולים שמבחינתי הם יכולים לבוא לקחת את הגופה.

ידעתי שהגופה כבר לא היתה ביאטה. אם הדתות המונותיאיסטיות צודקות, ביאטה נמצאת עכשיו אי שם בשמיים. ואם הדתות האלה אינן צודקות, ביאטה אינה נמצאת בשום מקום חוץ מאשר בתוך ראשי ובתוך לבי. שם היא תישאר עד יום מותי.


איך לתמצת שלושים וחמש שנה בכמה דקות?

דברים שנאמרו במסגרת ארוע הזכרון בזום לזכרה של ביאטה.

https://www.youtube.com/watch?v=S3wxPtbpAuc

איך אוכל לתמצת בכמה דקות שלושים וחמש שנים מאושרות שאותן חלקתי עם האשה הנהדרת ביותר בעולם? אני רק יכול להביא כמה תצלומים חטופים, פחות או יותר בסדר כרונולוגי.

  • ועידה בינלאומית של פעילי שלום ליד העיר אמרספורט בהולנד. אשה הולנדית עולה לבמה ומדברת. אני מקשיב בתשומת לב, אך עלי להודות שבשלב זה עדיין לא הייתי מאוהב בה.
  • אני במכונית, האשה ההולנדית הציעה לי טרמפ. היא שואלת מה אני מתכוון לעשות באמסטרדם ואני עונה שאחפש מלון זול. היא אומרת "אין צורך, תוכל ללון אצלי".
  • שישה חודשים אחר כך, אני באותה מכונית עם אותה אשה. אנחנו נוסעים דרך אזור כפרי בצרפת לעבר הגבול הגרמני. זה למעשה ירח הדבש שלנו, אם כי אנחנו עדיין לא נשואים רשמית.
  • אנחנו נכנסים לתוך דירה ריקה בחולון. אין בפנים שום דבר חוץ מאשר שולחן ישן ושני כסאת שבורים. ביאטה אומרת: "כאן אנחנו יכולים לבנות חיים".
  • עשרים שנה אחר כך, אותה דירה מלאה עד אפס מקום ברהיטים שלנו ומדפי הספרים שלנו, והקירות מכוסים בתמונות ופוסטרים וסטיקרים וקטעי עיתונים.
  • ביאטה עושה תנועה לא נכונה בזמן סיוע לחקלאים פלסטינים ליד ירושלים, ושוברת את הרגל. אני נוסע איתה באמבולנס לבית החולים מוקסאד במזרח ירושלים.
  • ביאטה אומרת "הרגל שלי התרפאה לגמרי אני לא זקוקה לרופאים כדי להיפטר מהגבס הארור הזה. תן לי את הפטיש, אני הולכת להוריד אותו בעצמי!"
  • אנחנו נכנסים לדירה בירושלים לפגוש ילד בן שלוש וחצי. בהתחלה הוא מאד ביישן אבל אחרי כמה דקות הוא נותן לי להצטרף אליו במשחק עם רכבת הצעצוע על הרצפה. ביאטה לוחשת "זכור, אל תגיד לו עכשיו שאתה אבא שלו, תשאיר את זה לפגישה השניה". אחרי חצי שעה, הילד אורי אומר לאמו רמה: "אדם הוא חבר שלי!"
  • אנחנו בתוך קבוצת פעילים שנוסעת לעזה להביא משלוח מזון. אנשי ימין חוסמים אותנו וצועקים "שמאלנים בוגדים!" ואחד מהם מנסה להוציא את שק המזון מהידיים שלי. ביאטה קופצת על גבו, מכה אותו באגרופיה וצועקת "תעזוב אותו! תעזוב אותו!"
  • בעיירה גרמנית קטנה, דוכן בפינת הרחוב מציע למכירה ספלים כחולים יפים ועליהם שמות פרטיים שונים. אני מוצא ספל שעליו השם "ביאטה" וקונה אותו. המוכרת, אשה גרמניה צעירה, שואלת "אה, ביאטה?". אני יכול לראות שהיא מאד סקרנית לדעת מי היא אשתי או החברה שלי בעלת השם הגרמני.
  • תקופת הסכמי אוסלו. בכיכר דיזנגוף, מתנגדי ממשלת רבין נדחקים לתוך הפגנת שלום ויש בלבול גדול. ביאטה מתחילה לצעוק "רבין, העם איתך!" רבים אחרים מצטרפים אליה, ואנחנו מגלים שאנחנו הרוב הגדול בתוך הקהל בכיכר.
  • ביאטה מנותחת לכריתת השד בו התגלה גידול סרטני. הרופא קורא לי ושואל "אתה הבעל?" אני צועק "דוקטור, מה קרה?" הוא אומר "תירגע, בסך הכל רציתי להגיד לך שזה עבר בהצלחה מלאה" .
  • ביאטה ואני משתתפים בהפגנה במרכז ירושלים. הפעילים קוראים "די לכיבוש! לעשות שלום עכשיו!" לפתע אנחנו שומעים התפוצצות אי שם מסביבנו. אחד המארגנים מקשיב לשיחה בנייד ואומר "פיגוע התאבדות התרחש זה עתה, במרחק קילומטר מכאן". המשתתפים מבולבלים, שואלים "אז מה נעשה עכשיו?" הוא עונה "ממשיכים לצעוד! זאת בסך הכל עוד הוכחה למה אנחנו כל כך זקוקים לשלום." ביאטה אומרת לאחרים: "הוא צודק. חייבים להמשיך!"
  • אורי סרב להתגייס ואנחנו באים לבקר אותו בכלא הצבאי. ביאטה מחבקת את אורי והוא אומר "אל תדאגי, אני מסתדר טוב גם עם האסירים וגם עם השומרים".
  • לילה מתוח במטהו של יאסר ערפאת במוקטעה ברמאללה. אני מטלפן לתקשורת הישראלית: "אם שרון מתכוון לשלוח הלילה צבא לכאן, כדאי שידע שיש עשרות אזרחים ישראלים שיושבים ישר בכניסה לחדרו של ערפאת". ביאטה מפטפטת עם אנשי מיליציה פלסטינים צעירים, שמדברים אנגלית בסיסית. לאחר כמה שעות, שנינו צופים בזריחת השמש מעל גגות רמאללה. הצבא לא הגיע.
  • גוש שלום שלח מכתבי אזהרה לקצינים בצה"ל אשר ביצעו מעשים המנוגדים לחוק הבינלאומי. אני כדובר גוש שלום מוצא עצמי מסומן בפרסומים מאד עוינים בתקשורת. הטלפון לא מפסיק לצלצל "בוגד

System Message: WARNING/2 (<string>, line 119)

Bullet list ends without a blank line; unexpected unindent.

שמאלני, ימח שמך וזכרך!" "שמאלני, אנחנו באים לחסל אותך!". ביאטה אומרת "הם יודעים איפה אנחנו גרים, חברת בזק מוסרת את הכתובת שלנו למי ששואל! הם עלולים לחכות לך למטה. בשבוע הקרוב אתה במעצר בית, לא יוצא מהדלת. אל תיקח סיכונים!". אני אומר :"מזל שהחתולים שלנו עברו אל אחותי בגליל. אילו עוד היו לנו חתולים שיוצאים החוצה כל לילה, הייתי משתגע מדאגה". ביאטה אומרת: "חתולים יודעים לדאוג לעצמם!".

  • כמו בהרבה בקרים, אני מתעורר בשש בבוקר ומקשיב ליומן הבוקר של אריה גולן, עם אזניות בטרנזיסטור כדי לא להפריע לביאטה לישון. תוך כדי האזנה לחדשות אני תולה את הכביסה הלחה שלא הספקתי לתלות בערב הקודם. כשאני חוזר למיטה ביאטה חצי מתעוררת ושואלת "היה משהו בחדשות?" ואני עונה "שום דבר מיוחד, רק הנבזות הרגילה". אני מלטף את השערות שלה והיא נרדמת, וגם אני חוזר לישון עוד כמה שעות.
  • ביאטה אומרת "אני לא בטוחה שעוד אזכה לראות את הילדים שלי". אני אומר "אבל מגבלות הקורונה ירדו בתוך שנה, ואז הולנדים יוכלו לחזור לבקר בישראל." ביאטה אומרת "אני לא בטוחה שעוד אחיה עד אז". אני ניגש ומחבק אותה. שנינו אומרים אותו דבר באותה שניה: "כמה זמן שעוד נשאר לנו, אנחנו נמצה אותו ונהנה ממנו, מכל יום וכל רגע!"
  • יום השנה לכיבוש. ביאטה אומרת "אני די עייפה, לא בטוחה שאוכל להשאר עד הסוף". בכל זאת אנחנו מגיעים לכיכר. ביאטה לוקחת שלט "ירושלים, בירת שתי המדינות" ועומדת יחד עם חברתנו רינה. אחרי חצי שעה היא תשושה ואנחנו לוקחים טכסי. זאת היתה ההפגנה האחרונה שביאטה השתתפה בה.
  • אנחנו מתקינים את הפסנתר האלקטרוני שקנינו. ביאטה אומרת "אני חושבת שאני מנגנת לא רע, בהתחשב בזה שלא ניגנתי 45 שנה. אחרי הנגינה ביאטה קמה מהפסנתר והולכת לחדר השני ומפעילה את מעבד החמצן ומחברת את הצינור לאף שלה. קוראים לזה "משקפי חמצן" כי צריך לכרוך את הצינור סביב האוזניים כמו משקפיים. אני הולך למטבח ופורס פרוסות אבטיח ומביא לחדר. אנחנו יושבים ואוכלים אבטיח ומקשיבים לרסיטל של שופן ביוטוב, ואז אנחנו הולכים לישון. ביאטה מחליטה להשאר מחוברת לחמצן גם תוך כדי שינה.
  • אורי מגיע לביקור מברלין ומספר על עבודתו בחברה של משחקי מחשב. ביאטה קוראת מהמטבח: " אדם, אני יכולה לבשל מרק דלעת, אבל אני לא יכולה להרים את הסיר הכבד הזה." אני לוקח את הסיר לחדר. אורי אומר "הריח טוב מאד". ביאטה אומרת "הטעם טוב עוד יותר".
  • ביום שלישי בערב אנחנו יוצאים לפגוש ידידה ותיקה במסעדה בתל אביב. זאת הפעם האחרונה שיצאנו למסעדה. בלילה שאחריו ביאטה אומרת לי "המצב נהיה גרוע יותר. הזמן שאני מסתובבת חופשי בתל אביב ורק מתחברת לחמצן כמה שעות בבית נגמר. אני חושבת שהגיע הזמן ללכת לאיכילוב." בהחלה אנחנו מתכוונים לנסוע לשם בטכסי. אבל ביאטה מרגישה שהיא כבר לגמרי לא יכולה להתנתק מהחמצן גם בדרך לאיכילוב. בארבע בבוקר אנחנו קוראים לאמבולנס. תוך כמה דקות מגיע צוות של חובשות צעירות ואדיבות. ביאטה אומרת "אין צורך לסחוב אותי, אני ארד על הרגליים". היא יורדת לאט לאט במדרגות, ארבע קומות, אל האמבולנס. מאחוריה הולכת חובשת צעירה המחזיקה בצינור החמצן המחובר אל האף שלה.
  • מאוחר בלילה באיכילוב. אני סוגר את הוילונות מסביב למיטתה של ביאטה וזוחל פנימה אל המיטה. אני מספר לה את מילות השיר הישן על זוג האוהבים שהופרדו לזמן רב, וכל כך שמחו שהצליחו להפגש בבקתה ישנה שבכלל לא היה אכפת להם מן הגשם החודר פנימה דרך החורים בגג. אני אומר לביאטה "המיטה הזאת היא גן העדן הדולף שלנו". ביאטה מלטפת את פני ואומרת "כן, גן העדן הדולף הזה הוא שלנו."

כאן אני רוצה לסיים את אוסף התצלומים הזה, מדגם מייצג של שלושים וחמש שנים מאושרות עם האשה הכי נהדרת בעולם.


מאדם קלר - מסר אישי על אבל קשה וכואב ועל התגברות

כפי שבודאי הקוראים כאן הבחינו, לפני כחודש נפסק באופן פתאומי זרם ההודעות בהן אני בדרך כלל מפציץ אתכם. היתה לכך סיבה כבדת משקל. אשתי, ביאטה קלר-זילברסמיט, עימה היו לי 35 שנים של נישואין המאושרים ביותר שיכלו להיות ואשר בה הייתי מאוהב לא פחות מאשר ביום הראשון שלנו יחד (אולי יותר) אושפזה בבית החולים איכילוב בתל אביב ושם נפטרה לאחר שבועיים, בבוקר יום שישי ה-6 לאוגוסט. ביאטה ניהלה מאבק ממושך מאד נגד מחלת הסרטן, ניצחה בכמה וכמה קרבות אבל בסופו של דבר הסרטן ניצח. עלי להודות שבשבועות האשפוז והמאבק האחרון של אשתי, ובשבועות האבל שבאו אחריהם, פשוט לא הצלחתי לגלות ענין בארועים פוליטיים ובמאבקים והפגנות - הכאב האישי הפרטי שלי השתלט על חיי לחלוטין.

זהו רגע קשה מאד, אני חושב הכי קשה בחיי. אבל אני וביאטה תמיד ידענו שהרגע הזה יגיע במוקדם או במאוחר - קיווינו שמאד במאוחר, וביאטה נאבקה בכל כוחה נגד הסרטן במיוחד כדי לא להשאיר אותי בלעדיה. היא אמרה לי הרבה פעמים שאילו היא היתה לבדה ללא מישהו שכל כך אוהב אותה היא לא היתה נאבקת נגד הסרטן בצורה כל כך עיקשת. והיא החזיקה מעמד כחולת סרטן במשך 21 שנה מהן 15 שנה חולת סרטן שלב 4 שהוא השלב הגבוה ביותר. לא הרבה שורדים 15 שנה בשלב הזה, ומה שעוד יותר מפליא זה ש14 שנה מתוך ה15 היא תפקדה כמעט באופן נורמלי, יכלה לחיות חיים רגילים ופעילים. יכולנו ללכת להפגנות פוליטיות ולאכול במסעות הטבעוניות שאהבנו ולחיות חיים מלאים והסרטן כמעט לא הורגש, פה ושם תופעות לוואי קלות שאפשר היה להתעלם מהן.

אבל בערך במרס השנה הסרטן הגיע לריאות שלה, הרס לחלוטין את הריאה הימנית ופגע גם בשמאלית. כאשר ריכוז החמצן בדם יורד לרמות נמוכות ביותר אפילו כשהיא היתה מחוברת כל הזמן לצינור חמצן באף אז לא נשאר הרבה מה לעשות. הרופאים והצוות הרפואי באיכילוב גילו הרבה מאד אכפתיות ועשו כמיטב יכולתם, אבל יש מצבים בהם גם לרפואה המשוכללת ביותר של שנת 2021 אין הרבה מה להציע. לפחות, כאשר חמצן נמוך בדם זאת הדרך אשר בה הסרטן הורג אותך, זה בלי כאב. לאחר שבועיים של אשפוז, ביאטה פשוט הלכה לישון והשינה נהפכה לחוסר הכרה וחוסר הכרה נהפך למוות. הרבה חולי סרטן מתים בצורה הרבה יותר כואבת ונבזית. אני לעולם לעולם לעולם לא אשכח אותה ועד היום האחרון אני תמיד אשמע את הקול שלה מדבר בתוך הראש שלי מלים של אהבה ועצות חכמות של אשה מאד חכמה. הכרתי אותה כל כך טוב במשך 35 שנות נישואין שאני חושב שאני יכול לדעת די טוב מה היא היתה אומרת בכל מיני מצבים. ויכולתי לשבת ולכתוב לכם כל היום על ביאטה ועדיין זה היה רק חלקיק קטן ממה שיש לספר עליה, ואכן בכוונתי לכתוב עליה כאן בהמשך עוד כמה דברים שלהערכתי יש בהם ענין לציבור רחב, גם מי שלא הכירו אותה אישית.

תמיד ידענו, ביאטה ואני, שהמחיר שצריך לשלם על אושר גדול זה כאב גדול כשהוא נגמר. בשבועיים האחרונים אנחנו העברנו את כתובת מגורינו לחדר 8 במחלקה פנימית א' באיכילוב וזה היה הבית שלי ושלה מכל הבחינות ואני ישבתי כל היום ליד מיטתה ובלילה ישנתי ליד המיטה על מזרום קמפינג. בשבועיים האחרונים האלה אנחנו דיברנו הרבה הרבה הרבה על המוות המתקרב שלה ועל 35 השנים שעברו עלינו והסכמנו שוב ושוב ושוב שהמחיר הוא כדאי, ועוד איך כדאי.

כמה ימים לאחר מותה של ביאטה קיימו בני משפחתה בהולנד יחד עם חבריהת מכיריה ומוקיריה בישראל ובארצות נוספות (פלסטינים, גרמנים, אמריקאים...) טכס זכרון משותף באמצעות הזום. אסתר, נכדה מוכשרת מאד של ביאטה, ארגנה את הארוע בהצלחה ודאגה גם להקליט אותו ולהציב אותו ביוטוב. הנה הקישור:

https://www.youtube.com/watch?v=S3wxPtbpAuc

בשבוע האחרון אני עושה מאמץ לבנות מחדש את חיי, בעזרתם הנדיבה של הרבה מאד חברים.ות וידידים.ות ובני ובנות משפחה. זכיתי לבלי סוף ניחומים ותמיכה ועידוד ונוצרה עבורי סביבה חמה ותומכת, בשעה הקשה הזאת. איני יודע אם בלי העזרה הזאת הייתי יכול להתגבר אפילו חלקית על הכאב הנורא. אני אמשיך להתאבל על ביאטה עוד זמן רב, קרוב לוודאי עד יומי האחרון, אבל אני חייב להמשיך לחיות ולהמשיך בדרך בה אני וביאטה הלכנו. זה כמובן כולל את המאבק נגד הכיבוש ולמען השלום אשר בו היא היתה שותפה מלאה לצידי ואשר בו אני מתכוון להמשיך בכל כוחי - גם למענה ולזכרה. שזה אומר שבהחלט אפשר לצפות ברשימת הקשר הזאת של גוש שלום לחידוש מבול ההודעות על הפגנות ומחאות ונסיעות לשטחים הכבושים וכו' וכו' וכו' (אני אשתדל מאד לא להגזים...).

בברכה ובתודה עמוקה לכל מי שתמכו וממשיכים.ות לתמוך

אדם קלר - גוש שלום 054-2340749 1453ak@gmail.com

נ.ב.: המבקשים.ות להצטרף לרשימת הוואטספ "החברים של ביאטה" - אנא שלחו לי מספר טלפון נייד ותצורפו מיד.