זאת הייתה הפגנה מיוחדת במינה: שירים במקום נאומים, ריקודים במקום גינויים.

הכוונה הייתה לקיים במוצאי שבת (29.8.09) משמרת-מחאה ליד אוהליהן של שתי המשפחות שגורשו מבתיהם במזרח ירושלים. כמה עשרות שרשרפי-פלסטיק סודרו בעוד יום בשביל המשתתפים. אך במקום העשרות באו מאות ישראלים ופלסטינים.להקת זמרים פלסטיניים שרה שירים על ירושלים, עשרות בני-נוער ערביים רקדו "דבקה", ומפגינים יהודיים הצטרפו בריקוד ובמחיאות-כפיים.

הסמטה כולה התמלאה בנשים, זקנים וילדים, שהחזיקו נרות ועששיות קטנות. לא נותרו רגליים שלא רקעו וידיים שלא מחאו.

השוטרים שבאו למנוע "התפרעות" היו במבוכה ושמרו על מרחק יחסי. מדי פעם הם איימו לפנות את המפגינים ולפתוח את הכביש בכוח, אך החליטו להימנע מכך.

אבל זאת לא הייתה חגיגה. האירוע נערך מול בית-המידות החשוך ומוקף-הגדר, שממנו גורשה משפחת נאצר גאווי. אבי המשפחה סיפר בהתרגשות איך באו לפני שלושה שבועות כ-400 שוטרים בארבע בבוקר. אנשי היחידה למלחמה בטרור, בפנים מכוסות, פרצו את הדלתות בחומר-נפץ וגררו את 53 בני-המשפחה בכוח החוצה. מאז הם לנים תחת סככה פתוחה ברחוב מול ביתם, שנתפס על-ידי מתנחלים. מטלטליהם ומזרונים מוערמים על המדרכה מתחת לסככה.

פרשה זו מבליטה את אי-הצדק הזועק לשמיים של מה שנקרא בישראל "משפט". העילה לגירוש המשפחות היא שלפני מאה שנה קנו יהודים חלקות-אדמה אלה, ועל סמך זה ניתן צו-פינוי לדיירים, פליטים ממערב ירושלים ששוכנו שם ב-1956 על-ידי הממשלה הירדנית. הם הושלכו לרחוב, פשוטו כמשמעו.

ולעומת זאת: בירושלים המערבית יש מאות רבות של בתים שהיו שייכים לערבים, שגורשו משם במלחמת 1948. אף אחד מהיהודים הגרים בבתים אלה לא הושלך לרחוב, ואף בית אחד לא הוחזר לבעליו הערביים.

גירוש הפלסטינים מבתיהם, כמו גם הקמת שיכונים חדשים ליהודים במזרח העיר, הם חלק מהתכנית הגדולה לייהוד ירושלים, הלובשת ממדים של טיהור אתני, ושמטרתה היא לסכל מראש כל אפשרות לשלום. ברור לכול שלא ייתכן שלום מבלי שמזרח ירושלים תהיה בירתה של מדינת פלסטין.

בעת ההפגנה היה הבית נטוש וחשוך. מאבטח חמוש הציץ מדי פעם מאחורי סורגי השער.

מארגני ההפגנה הבטיחו שהיא תתחדש מעתה בכל מוצאי-שבת.