אדם קלר: בבחירות האלה, אני מצביע מרצ

בשבוע האחרון אמר יו"ר מרצ ניצן הורביץ: "היה מקום להחלטת בית הדין הבינלאומי לחקור את מעשיה של מדינת ישראל. אני אומר את זה בצער גדול אבל להחלטה הזו היה מקום. כדאי שמנהיגי הימין יחשבו מה הם עשו שהוביל אותנו למצב הזה. מה אומרים נתניהו והימין והמתנחלים? אנחנו נמשיך לכבוש, נקפיא את המו"מ, נעשה התנחלויות על הראש של הפלסטינים, מה שנקרא נצפצף על כולם, ואז אם מישהו ירצה לפתוח בחקירה נצעק שבהאג אנטישמים שרודפים את ישראל! אני לא מקבל את הקו הזה. הפתרון בעינינו הוא לא להגיד שהאג אנטישמי אלא לקדם את המו"מ עם הפלסטינים ולהגיע להסדר. אנחנו בעד לשתף פעולה עם בית הדין ולא להתנגח איתו. האם אני רוצה לראות מ"פ או לוחם שלחם בשטחים עומד על הדוכן בהאג ומוסר עדות או נחקר? לא, זה יהיה רע מאוד אם נגיע למצב כזה, אני מאוד לא רוצה שנגיע למצב כזה, ולכן אני רוצה שגם לא נהיה בשטחים ושלא נשלח את החיילים שלנו להסתובב במקומות האלה ולעשות שם כל מיני דברים. בוודאי שאני לא חוזר בי, זאת עמדת מרצ מאז ומתמיד וזה הכל. מי שצריך פתאום להתעורר זה כל מיני פוליטיקאים אחרים שאומרים 'הנושא לא רלוונטי', 'מה אתם מדברים על השטחים', 'למה התנחלויות, זה כבר לא סדר היום'. הרבה אנשים אומרים את זה. אז הנה, זה כן על סדר היום, זה חשוב ובעיקר זה קריטי לאינטרס הישראלי. צריך להפסיק את השליטה על הפלסטינים וללכת לתהליך של שלום כמו שאנחנו במדינת ישראל עשינו בעבר. נתניהו הפסיק את זה, ועל זה אנחנו עכשיו משלמים מחיר בהאג."

מקובל להניח שכל מה שפוליטיקאי אומר ועושה נעשה מתוך שיקול פוליטי – ובודאי מה שאומר ראש מפלגה שלושה שבועות לפני בחירות מאד גורליות לו ולמפלגתו. אפשר להניח שניצן הורביץ אמר את הדברים האלה לא רק מפני שכך הוא חושב, אלא מפני שהוא חושב ומקווה שזה יוסיף קולות למפלגת מרצ בבחירות שלפנינו. זה אומר משהו לגבי איזו מין מפלגה היא מרצ, אל איזה קהל היא פונה ומה היא אומרת לקהל הזה ובשמו של הקהל הזה. מבחינתי אישית, זה מחזק את ההחלטה שכבר קיבלתי – ההחלטה להצביע מרצ בבחירות האלה.

זאת אינה מבחינתי החלטה מובנת מאליה – במשך שנים רבות ראיתי את הרשימה המשותפת, ובאופן ספציפי את חד"ש שהיא מרכיב מרכזי ברשימה הזאת, כמי שמייצגת בצורה הטובה ביותר את דעותי ועמדותי. פעם אפילו הייתי מועמד ברשימת חד"ש לכנסת (במקום מאד לא ריאלי...). עדיין אני חושב שלרשימה המשותפת יש מקום חשוב במערכת הפוליטית הישראלית, ושהצבעה של אזרחים יהודים ישראלים בעד הרשימה הזאת מהווה צעד משמעותי ביותר של סולידריות עם אזרחי ישראל הערבים, הסובלים מאפליה רבת שנים במדינתם. בכל זאת, אין לי ספק שבבחירות האלה שיתקיימו ב23 למרס 2021, מרצ היא המפלגה הזקוקה ביותר לקול שלי ושל אנשים כמוני – זקוקה לקולות שלנו וגם ראויה להם.

כן, שוב חוזר הגעוואלד ושוב אחוז החסימה מאיים עם מרצ - כמו שכבר קרה בכמה מערכות בחירות. שוב אותו הסיפור - אבל הפעם, אם מרצ נופלת, ביבי מנצח בבחירות. בבחירות האלה, ההצבעה העקרונית וההצבעה האסטרטגית הן אותו הדבר - שתי זכיות בפתק אחד. פתקי מרצ בקלפי יבטיחו שניצן הורביץ יוכל להמשיך להגיד מעל דוכן הכנסת את הדברים שאמר השבוע - ופתקי מרצ בקלפי גם ימנעו מראש הממשלה נתניהו להשיג רוב של 61 חברי כנסת ולהקים "ממשלת ימין מלא מלא" עם בן גביר, סמוטריץ ויתר חבריו.

אבל בכל זאת,, איך שוב הגענו לסרט הזה שכבר היינו בו כמה וכמה פעמים? איך זה שעוד פעם ועוד פעם מרצ מאוימת על ידי אחוז החסימה ושוב צריך להתגייס להציל אותה? האם זאת אשמתה של מרצ בעצמה? האם היא "יותר מדי סגורה" או "יותר מדי משעממת" או "לא מספיק פתוחה" או "יותר מדי אשכנזית" או "יותר מדי תל אביבית" ועוד האשמות אשר לא פעם מוטחות דווקא על ידי מי שמחשיבים עצמם כאנשי שמאל? ובכן, ברור שמנהיגי מרצ אינם חסינים בפני טעויות, לעיתים טעויות מטופשות שאפשר היה להמנע מהן. אבל בגדול - מרצ היא קרבן של נסיבות אוביקטיביות.

קודם כל וראשית לכל, בעשרים השנים האחרונות מרצ נחלשה כמו שנחלשו תנועת השלום הישראלית בכלל והשמאל הישראלי כולו לכל סוגיו וגווניו. זה קרה מאז שמסע תעמולה מאד מסיבי הצליח לשכנע את רובו הגדול של הציבור היהודי הישראלי ש"אין פרטנר פלסטיני" ואין עם מי לעשות שלום. באפן מהותי, אם אין פרטנר פלסטיני אין שמאל ישראלי. אם אין עם מי לעשות שלום, גם אין טעם להצביע בעד מפלגת שלום ואין סיבה להצביע מרצ.

כן, יש עוד דברים טובים ויפים וחשובים שמרצ אומרת ועושה. יש שיקום מדינת הרווחה והפרדת הדת מהמדינה וזכויות הנשים וזכויות הלהט"ים וזכויות הערבים אזרחי ישראל וחמלה כלפי פליטים ומבקשי מקלט החיים בתנאים קשים בדרום תל אביב. בכל זאת, יש כמעט אפס סיכוי שמרצ תזכה לקולותיהם של מי שחושבים שאין פרטנר ולכן צריך להשאיר את צה"ל בשטחים "בינתיים", עד שיופיע הפרטנר או עד שיבוא המשיח (המוקדם ביניהם...). מצביעי מרצ הם בעיקרם מי שחושבים שהכיבוש הוא תועבה מוסרית ואסון מדיני, שאפשר וצריך לצאת מהשטחים הכבושים כאן ועכשיו, ושאם מדינת ישראל תקבל החלטה רצינית לסיים את הכיבוש ולעשות שלום היא בהחלט תמצא לכך פרטנר פלסטיני.

בימים הטובים לפני שלושים שנה היו למרצ שנים עשר חברי כנסת. היום אי אפשר אפילו לחלום על זה - פשוט מאד, אין כיום מספר כזה של בוחרים שרוצים מה שיש למרצ להציע. הבוחרים שעדיין מאמינים שיש פרטנר ואפשר לעשות שלום בימינו ולא בימות המשיח מספיקים לשישה מנדטים במקרה הטוב ולשלושה או ארבעה במקרה הפחות טוב. יותר מזה פשוט אין.

זה הספיק כדי לקיים את מרצ - עד שהעלו את אחוז החסימה. כך למשל, בבחירות 2009 הרבה מבוחרי מרצ התפתו לבצע "הצבעה אסטרטגית", להחליש את מרצ ולחזק את ציפי לבני כדי שהיא תהיה ראשת הממשלה. בסופו של דבר מרצ ירדה לשלושה מנדטים וראש הממשלה שנבחר היה דווקא נתניהו. אבל באותו הזמן מרצ התאוששה במהירות והרבה בוחרים חזרו אליה בפעם הבאה. היום, זאת היתה יכולה להיות מכת מוות. עם אחוז החסימה הנוכחי, מי שלא מקבל לפחות ארבעה מנדטים יורד לאפס מוחלט, וגם הסכם עודפים לא יציל את הקולות האבודים.

כזכור, גם לפני הבחירות הקודמות שעברו עלינו ("הבחירות השלישיו") נשמעה זעקת הגעוולד. אז, מרצ הסכימה ללכת לבחירות תחת הנהגתו של עמיר פרץ ממפלגת העבודה ועם מי שהיתה שותפתו אורלי לוי - וראתה איך קולות מצביעי מרצ הקפיצו את פרץ מגולח השפם וחברו איציק שמולי אל כורסאות בממשלת נתניהו ואת אורלי לוי הישר אל מקום משוריין ברשימת הליכוד. ובקיצור, חוויה שלא השאירה במרצ רצון ותיאבון גדול לאיחודים חדשים.

בכלל, בתחילת מערכת הבחירות הנוכחית נראה מצבה של מרצ טוב למדי. כל הפרשנים וכל הפוליטיקאים (חוץ מאשר מרב מיכאלי) החשיבו את מפלגת העבודה בתור בר מינן פוליטי, חתמו על תעודה הפטירה שלה וציפו לראות בקרוב את ההלוויה. היתה ציפיה סבירה שמרץ תישאר בבחירות האלה בבדידות מזהרת בפינה שלה במפה הפוליטית, בלי מתחרים רציניים על ציבור הבוחרים שלה. במצב כזה היא היתה אמורה לצלוח בקלות את אחוז החסימה וגם לקטוף לפחות מנדט או שניים מעליו.

אבל כידוע הבלתי צפוי והבלתי יאומן קרה . מרב מיכאלי הצליחה להקים לתחייה את מפלגת העבודה. לא סתם להקים לתחיה, אלא להפוך דווקא את הענתיקה העבשה ביותר בפוליטיקה הישראלית למותג חדש ומרענן ובעל כושר משיכה גם ובמיוחד לצעירים, גם למצביעים מסורתיים של מרצ – במיוחד לנשים. וכך נקלענ מרצ לאיום קיומי.

אילו היו עוד שבוע או שבועיים עד הגשת הרשימות לכנסת, היה נותר זמן לעכל את המצב החדש ולהגיע למסקנה הגיונית – מרצ הותיקה ומפלגת העבודה המתחדשת מתחרות במידה רבה על אותו מאגר של בוחרים, ועל כן עליהן ללכת יחד לבחירות. במקרה זה, מרצ לא היתה נזקקת לקריאות הגעוואלד, ומרב מיכאלי לא היתה צריכה לחשוש שתוםנה אליה אצבע מאשימה שהיא אשר הרסה את מרצ והעניקה לנתניהו ולבן גביר את הניצחון בבחירות.

אבל משא ומתן כזה לוקח זמן, וזמן לא היה – הגיע מועד הגשת הרשימות, ואחריו אין מקום לשינויים ותיקונים. וכך הגענו למצב שבו מפלגת העבודה של מרב מיכאלי ומרצ של ניצן הורביץ מתמודדות בנפרד ונמצאות בתחרות גורלית, ואם יותר מדי מצביעי מרצ יעברו לעבודה מרצ פשוט תימחק.

ובקיצור – על פי כל הסקרים, מרצ מסתובבת סביב אחוז החסימה. מעליו ברוב הסקרים, מתחתיו בכמה מהם. האם בתוצאות האמת היא תהיה מעל או מתחת לאחוז החסימה? זה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו.

בברכה, אדם קלר