"מאות מתנחלים הגיעו אלינו בשבוע שעבר, השתוללו ברחובות הכפר, ניפצו שמשות, הרסו מכוניות, השמידו רכוש רב ערך והטילו פחד על תושבי הכפר, במיוחד על הילדים. ההשתוללות נמשכה משעה 8.00 בערב עד 1.00 בלילה ביום שבת שעבר (24.11). לא רק שהצבא לא מנע מהם, אלא הם קיבלו סיוע פעיל של חלק מהחיילים" סיפר פיראס טלאל בליאה, ראש מועצת הכפר פונדוק, לקבוצה של כששים פעילי שלום וזכויות אדם ישראלים, שהגיעו היום לביקור הזדהות בכפר.

בעקבות הביקור תובעים הישראלים לקיים חקירה מקיפה ובלתי תלויה ולהעניש במלוא חומר הדין, הן את המתנחלים שביצעו את הפוגרום והן את החיילים שנכחו במקום ולא מנען מהם לבצע אותו, וחלקם אף השתתפו בחגיגת ההרס בעצמם. "אני מבין בהחלט למה המתנחלים היו מרוגזים אחרי שהרגו את החבר שלהם" סיפר ראש המועצה "אבל הם יודעים היטב שהיורה לא בא מפונדוק. אנחנו כפר שקט מאז ומתמיד והמתנחלים יודעים זאת מפני שהם לעתים קרובות מגיעים אלינו לכפר לעשות קניות. היורה בא במכונית, ירה במתנחל ונמלט, והם התקיפו אותנו וגרמו לנו נזק עצום רק בגלל שאנחנו ערבים שבמקרה גרים ליד המקום בו זה קרה".

כפי שסיפרו עדי ראיה למבקרים, מפקדי הצבא קראו למתנחלים לא להיכנס לכפר, אך הם התעלמו מהקריאה ופרצו אל רחובות הכפר. החיילים ליוו אותם ולא רק שלא מנעו מהם מלנפץ שמשות ולהרוס ציוד אלא חיילים שרכבו על ג'יפים הפנו את הזרקורים שלהם אל חלונות שטרם נופצו והמתנחלים באופן שיטתי ניפצו אותם. "נכנסו למפעל שלי מתנחלים והחלו לנפץ לוחות שיש מהיקרים ביותר, שיש גרניט המיובא מאיטליה ועולים 130-150 דולר ללוח" סיפר לישראלים האני סלמן, בעל מפעל "שיש דליה" שבפונדוק. "נערה מתנחלת, בת 17 או 18, ניסתה להפיל ולנפץ לוח שיש אבל זה היה כבד מדי עבורה, ואז באו חיילים ואמרו 'חכי, אנחנו נעזור לך' הפילו את הלוח ושברו אותו. את כל זה ראיתי כשאני נצור בתוך המשרד." בסך הכל נגרם נזק הנאמד ב200,000 שקל לשני מפעלי השיש בפונדוק, "שיש דליה" ו"שיש השלום".

בכל מהלך הפוגרום דרשו החיילים מתושבי הכפר להישאר בבתיהם ואיינו לירות במי שיצא. בעל נגריה סיפר: "אנחנו גרים מעל הנגריה. המתנחלים פרצו לקומה התחתונה והתכוונו להצית את העצים והיינו עלולים להישרף כולנו. אשתי הייתה בפאניקה והיסטריה מוחלטת. התחלתי לזרוק עליהם ברזלים שיסתלקו. פתאום באו שוטרים מהמשטרה הכחולה, אמרו למתנחלים 'תצאו משם כי הערבים עלולים לפגוע בכם' אבל אותי עצרו לארבעה ימים רק בגלל שנסיתי להגן על אשתי וילדי. עכשיו אשתי חזרה להורים שלה שגרים בכפר אחר ומפחדת לבוא הביתה כי חוששת שהמתנחלים יחזרו שוב. "

פעילי השלום החליטו לארגן צוות של משפטנים, שיסייע לתושבי הכפר לתבוע פיצויים על הנזקים החומריים והנפשיים שנגרמו להם, וכן לארגן ביקור של רופאים ופסיכולוגים שיתנו סיוע לתושבים הנזקקים לו. התושבים אמרו כי יגישו תלונות למשטרת ישראל רק לשם העיקרון, כי אינם מאמינים שהמשטרה תחקור ברצינות את מעשי המתנחלים. הפעילים הישראלים גם שמעו על בעיתו החמורה ביותר של הכפר פונדוק: רוב שטחו של הכפר מוגדר כשטח "C" בשליטה ישראלית מוחלטת, והשלטונות הישראליים אינם נותנים אישורי בניה. הישראלים ביקרו באתרים של מספר בתים שהוחרבו בידי הצבא כ"בתים בלי רשיון" ואשר נבנו כך מכיוון שהצבא סרב להעניק רשיונות. ראש העיריה סיפר, כי יש צורך דחוף בבית ספר חדש בכפר, אך כל המגרשים המתאימים נמצאים באזור "C" ושלטונות הצבא מסרבים להעניק אישור לבנית בית הספר.

צפירה יונתן מקיבוץ שריד, אלמנתו של המשורר נתן יונתן, שיגרה מסר לתושבי פונדוק שהוקרא במפגש בבנין העיריה: "לצערי, בגלל מצב בריאותי אני באה אליכם רק במסר כתוב, ולא כמו חברי כאן. בלית ברירה אני מאמינה שגם מלים יכולות לחזק אתכם. מאז נעורי בשומר הצעיר ובבית ואהב אדם ידעתי מהו סבלו של אדם המגורש מאדמתו ומביתו. אן היה זה בן העם השכן, או רחוק על אדמת אירופה החרבה ןאם בארצות העולם השלישי למודות הרעב והעוני.

באוקטובר 1973 נהרג בני ליאור במלחמה מיותרת ונוראה - חשוף בצריח הטנק בסואץ. ואמרתי אז משפט שגרם לי לאבד חברים רבים: "אני לא שונאת את החייל המצרי שהרג את בני..."

בזכות הקשר בינינו, אני צקווה שנרחיק את המלחמות ויחד נשרש את הרוע המביא אותן. אני אתכם.

צפירה יונתן - קיבוץ שריד."

לקשר: יעקב מנור עודד אפרתי