ארכיון מסמכים 

מושבות העונשין / טניה רינהרט

ידיעות אחרונות

רצועת עזה היא המימוש המושלם של חזון ההפרדה הישראלי: מוקפת בגדרות חשמליות ועמדות תצפית, מנותקת מהעולם החיצון, עזה הפכה לכלא ענק. כשליש משטחה הופקע לרווחת 7000 המתנחלים הישראלים, ולמעלה ממיליון פלשתינאים מצטופפים בשאר שטחי הכלא. בלי עבודה ומקורות פרנסה, כ80 אחוז מתושביה תלויים למחייתם באונר"א, תרומות ממדינות ערב, ואירגוני צדקה. עכשיו שוקלים לכלוא שם מנהיגים פלשתינאים מהגדה ומשפחות של מתאבדי טרור. כפי שכתב נחום ברנע, עזה תהיה "מושבת העונשין של מדינת ישראל, אי השדים שלה, אלקטרז " ]ידיעות 21 ביוני].

זהו העתיד ששרון והצבא מועידים גם לגדה המערבית "מבצע דרך נחושה" אמור להיות השלב הסופי בתכנית צה"ל שפורסמה במרץ 2001, סמוך לכניסת שרון לתפקיד, ועיקרה הוא חזרה לימי הממשל הצבאי שלפני אוסלו - הגדה תחולק לעשרות "תאי שטח" מבודדים הכפופים ישירות לצה"ל [פישמן, ידיעות 9 למרץ 2001]. בפועל, מאז סיום "חומת מגן", ערי וכפרי הגדה נחסמו והמעבר ביניהם דורש כבר היתרים של המנהל הישראלי (משרדי תאום וקישור). חיילים מונעים אפילו מעבר ברגל לשדות, למקומות העבודה והלימוד, לטיפול רפואי. אך בניגוד לימי הממשל הצבאי, הצבא מבהיר שאין בכוונתו להקים מערכת ממשית של מנהל אזרחי שתדאג לצרכי הקיום הבסיסיים של הנכבשים – מזון, בריאות, אשפה וביוב. עבור אלה תישמר מראית העין של רשות פלשתינית, שבפועל לא מאפשרים לה לתפקד.

כפי שדיווח גורם צבאי ל"הארץ", "האוכלוסיה הפלשתינית הופכת לעניה, תלותית, רעבה למדי וקיצונית... הרזרבות הכספיות של הרשות אוזלות, לא ירחק היום שרוב התושבים יוכלו לקיים חיים סבירים רק בחסות וסיוע בינלאומיים". כמו בעזה. אך בה בעת מנסים לצמצם ולהגביל גם את כספי התרומות – מערימים קשיים על תרומות האיחוד האירופי, ואוסרים על העברת מזון ותרופות מעיראק ואירן. כך דוחפים את הגדה המערבית אל העוני המרוד של עזה.

בשלב החדש של הכיבוש לא מדובר כבר באפרטהייד נוסח דרום אפריקה. כפי שאמר רוני קסרילס, השר היהודי לענייני מים בדרום אפריקה, "משטר האפרטהייד מעולם לא השתמש בשיטות שישראל מפעילה על הפלשתינאים" (על אף שגם בדרום אפריקה לא בחלו השחורים במאבק מזוין ובטרור).. אל מכסת ההרג היומי של צה"ל בשטחים נוסף הרג איטי אך מחושב של הפצועים והחולים שנמנעת מהם עזרה רפואית, של החלשים שלא ישרדו בתנאי העוני, או יגיעו אל סף הרעב.

הויכוח שמתנהל בחברה הישראלית הוא בעיקר בשאלות של יעילות: האם אפשר בשיטות כאלה לעצור את הטרור. נניח אפילו שאפשר. האם זה מותר? האם כאלה אנחנו רוצים להיות?

עם אחד גוזל את כבשת הרש של שכנו: עזה והגדה הם 22 אחוז מאדמת ארץ ישראל-פלסטינה שבה חיו הפלשתינאים בעבר. בחלקת הקרקע הזו חיים שלושה מיליון בני אדם- אנשים עם תקוות, צרכים וחלומות בדיוק כמונו. מאז אוסלו מושכים אותם בהבטחות שווא שהנה נפנה את ההתנחלויות ונחזיר להם את אדמתם. ובה בעת כולאים אותם בעזה, דוחקים אותם לתחומי מושב בגדה, ובונים עוד מאחזים על אדמתם. העם הפלשתינאי נאבק על חירותו,

וגם השיטות הנפשעות שנוקט הטרור הפלשתיני, לא מנקות אותנו מאחריות לפשעים שלנו.

גם לפני אוסלו היה גל נורא של פיגועי טרור. אבל אז, אחרי כל פיגוע, נשמעה הקריאה - 'לצאת מהשטחים!' אז עוד הבינו שכאשר לא מותירים לאנשים שום תקווה אי אפשר למנוע את טרוף הטרור. עדיין לא מאוחר לצאת מייד מהשטחים.