חגי מטר: זה בוקר מחריד. להתעורר מאזעקות ובומים, לשמוע על ההרוגים, לראות את הסרטונים מהדרום, ורק לדמיין את האימה של מי שלוחמי חמאס/ג'יהאד משוטטים להם ברחובות. תוך כדי כתיבה, מגיעים דיווחים על דברים נוראים בהרבה. זוועה. כל פגיעה באזרחים היא פשע, בטח בכזה קנה מידה כמו המתקפה הנוכחית מעזה, והלב יוצא אל הקורבנות והמשפחות.

מה שאי אפשר להגיד הוא שמדובר בהתקפה משום מקום, שהיא חד צדדית, ללא הקשר, בהפתעה מוחלטת. פרשנים כבר שבועות מזהירים מההסלמה הגוברת בשטחים, משחרור הרסן המוחלט של המתנחלים הן בהקמת מאחזים והן בפוגרומים על פלסטינים (ובסוכות של ח"כ סוכות) בגיבוי של הצבא, מהקרבות בתוך הערים הפלסטיניות, סביב הכניסות לקרב יוסף, ופלישות אחרות של הצבא. יש השנה יותר הרוגים פלסטינים מירי ישראל משהיו בעשרים השנים האחרונות, וגם יותר הרוגים ישראלים משהיו זה שנים רבות.

כל אלה יושבים על מערך קיים של דיכוי אכזרי ומתמשך של ישראל נגד הפלסטינים, במשטר הצבאי בגדה המערבית, ובמצור החונק על עזה, שמונע כל קיום אנושי סביר משני מליון תושבי הרצועה. אני כותב ומרגיש שהמלים האלה מאבדות ממשמעותן עם השנים, אבל זה לא הופך אותן לפחות ממשיות בשביל מי שסובלים ממחסור במים זורמים ונקיים, מי שחיים עם ארבע שעות חשמל ביום, מי שסובלים מאבטלה ועוני בשיעורים עצומים – והכל במידה רבה בגלל המצור הישראלי, שדוח רשמי של מבקר המדינה כבר מצא שאף אחד בממשלה בכלל לא חושב על האסטרטגיה ארוכת הטווח שלו, לאן הולכים איתו, איזה חלופות יש לעוד ועוד סבבים של לחימה שעולים לכולנו בדם.

התשובות היחידות שהממשלה מציעה (ושגם רוב האופוזיציה חותמת עליהן) הן תמיד פלסטרים: יש מנהרות אז נקים מחסום תת קרקעי. יש רקטות אז ניירט אותן. יש הרוגים, אז נצא לעוד סבב מלחמה, נהרוס עוד חלקים מעזה, ונהרוג עוד מאות חפים מפשע. אבל פלסטרים הם אף פעם לא פתרון.

עוד ברקע נמצא ההסכם המתגבש עם סעודיה. נתניהו כבר שנים מוכר את הסיפור של שלום מעל הראש של הפלסטינים, שאפשר לתקתק הסכמי אברהם בהכל המזה"ת ושזו הדרך לשלום. בפועל, לכולם ברור שמדובר בשמיטת השטיח מתחת לפלסטינים, לקיחת אחד מקלפי המיקוח האחרונים שלהם מול המעצמה האזורית שרומסת אותם כבר עשורים, ושאין להם שום סיכוי לנצח אותה צבאית, או דיפלומטית לאחר ששאר העולם כבר מזמן הפקיר אותם. ההסכם עם סעודיה, שלפי דיווחים הוא קרוב מתמיד, נחשב לגולת הכותרת של המאמצים האלה, והפלסטינים יודעים שאחרי זה הם ישארו כמעט לגמרי לבד.

כל זה לא מצדיק דבר. בטח שלא הרג של אזרחים. מה שכן, זה עוזר להבין למה זה קורה, ולמה הפתרון – גם הפעם – לא יכול להיות רק עוד מלחמות ועוד דם. אחרי שהמתקפה הזאת תגמר, מה שנכון לעשות הוא לחשב מסלול מחדש. להבין, בדיוק בזמן שאנחנו מוחים.ות למען דמוקרטיה ושוויון, שפלסטינים סובלים מעשרות שנים של משטר רודני ישראלי, ושהזכות לדמוקרטיה ושוויון היא של כולן.ם בין הירדן לים. זה אומר שקודם כל, חייבים לסרב לצאת למלחמה בעזה עכשיו, שבה שוב יש לצפות שייהרגו מאות חפים מפשע (וכן, אחים לנשק, אני מסתכל עליכם, שיודעים לבקר את הממשלה טוב מאוד על יחסה ליהודים, אבל מוכנים עם האזעקה הראשונה לרוץ להפיץ אזרחים, ואז לבכות על זה ל-60 דקות). אחרי זה חייבים להפיל את הממשלה הרעה והכושלת הזו, שבכהונתה הקצרה אזרחים ישראלים כה רבים מתים לשווא הן במסגרת הסכסוך והן כתוצאה מהפשע המאורגן החוגג.

אחרי זה, הגיע הזמן לסיים את הכיבוש והמצור, ולקדם יחד עם הפלסטינים פתרון שיבטיח עתיד טוב יותר לכולנו. בתוך הדם והאימה קשה לדמיין את זה. אבל אנחנו חייבים לזכור שהרבה יותר דם ואימה הם מציאות חייהם של פלסטינים כבר עשורים. שקרבות ברחוב מחוץ לבית הם חלק אינטגרלי מהחיים של פלסטינים בגדה, ולפעמים גם בעזה. שפצצות קטלניות בלי ממ"ד הן מציאות חיים בעזה כבר המון זמן. אנחנו לא לבד באימה. ובדיוק כמו שמה שקורה היום גורם לכל כך הרבה מאיתנו להגיב ברצון לנקמה, לפגיעה בלתי מתפשרת בצד השני, כי אין עם מי לדבר וכי "הם חיות אדם", כך מרגישים ומדברים גם בצד השני, כבר עשורים, מול כל מה שאנחנו עושים להם.

ודווקא בגלל שהדם והאימה הם חלק בלתי נפרד מחיינו כבר עשרות שנים, ובגלל שאין דרך אחרת – חייבים לבחור בשלום, בשוויון, בצדק לכל.