ארכיון מסמכים 

המדריך לבוחר


כולנו כבר יודעים להגיד שישראל מדרדרת לתהום, שאין ביטחון ושהכלכלה מתרסקת. הייאוש הפך לקונצנזוס; כל דרך שישראל ניסתה הגיעה למבוי סתום; לא דרך השלום ולא העוצמה הצבאית מצליחים להביא אותנו לחיות חיים נורמאליים.

נראה שפעם הכול היה יותר פשוט - בחרנו בין מפלגת 'שלום ובטחון' למפלגת 'בטחון ושלום'. הפעם, לעומת זאת, הציבור הישראלי מוצף בשפע הצעות לפתרון: "חייבים להגיע להכרעה תודעתית", "נמשיך מיידית את המו"מ איפה שהופסק", "אסור לתת לטרור מדינה", "הפרדה חד-צדדית", "רק טרנספר", "אין כרגע פתרון וחייבים לעבור את זה", "היוזמה הסעודית", "תכנית בוש", "מתווה קלינטון" ומה לא.

האינסטינקטים אומרים שמשהו פה לא בסדר - לא ייתכן שבכל העולם סכסוכים נפתרים בהצלחה, ורק אנחנו תקועים.

למעטים מאיתנו יצא באמת להכיר את פרטי הסכסוך ולהבין מה עומד מאחוריו. הדיונים בתקשורת מתמצים בטיעונים של שורה אחת שפוליטיקאים מנסים להשחיל בין צעקה אחת לשנייה, תשדירי התעמולה הם עלבון לאינטליגנציה, ובמקרה הטוב אנו קוראים איזה מאמר 500 מילה שמנסה להגיד משהו מקורי על אספקט ספציפי של הסכסוך. אחרי הכול, גם אין סיבה שאדם (שאין זה מקצועו) ידע יותר מזה, כשם שאין סיבה שיהיה מומחה לכלכלה.

דווקא יש סיבה כזו. חובתו של הבוחר הישראלי להכיר היטב את הסכסוך ולהיות מסוגל להבדיל בין פתרונות עובדים לפתרונות סרק. את הסכסוך עליו להכיר, ואת הכלכלה לא - ומייד נסביר למה.

מסמך זה נכתב כדי לסייע לבוחר במשימה זו - הוא מסביר בפירוט את מקורות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מנתח מה קרה לתהליך השלום, מדוע כל הפתרונות שנוסו עד עכשיו נכשלו, ומהו הפתרון שיצליח. המסמך נותן תשובות ברורות לשאלות הפופולאריות: "איך מנצחים טרור?", "מדוע ישראל אינה מצליחה להגיע לשלום המיוחל?", "מה רוצים הפלסטינים?", "האם ניתן להגיע להסכם שלום?", "האם ערפאת רלבנטי?", "האם הסכם אוסלו היה טעות ולמה נכשל?", "מה הגורמים לפרוץ האינתיפאדה השנייה?" ועוד. "חובתו של הבוחר הישראלי להכיר היטב את הסכסוך ולהיות מסוגל להבדיל בין פתרונות עובדים לפתרונות סרק."

בניגוד לרוב המידע שאנו זוכים לקבל, מסמך זה לא מנסה לייפות את המציאות או להתחנף לקוראים - הוא מבוסס על ניתוח קר ואובייקטיבי של המצב על סמך הניסיון העולמי המצטבר בפתרון סכסוכים.

קריאה מהנה...

נפתח בתשובה לשאלה הקודמת - מדוע דווקא בישראל צריכים הבוחרים להבין את מהות הסכסוך? הרי גם במדינות אחרות רוב הבוחרים אינם מבינים את הסוגיות המרכזיות במדינתם, ועדיין המערכת הדמוקרטית עובדת לא רע.

מדוע צריך הבוחר הישראלי להכיר את הסכסוך?

ישראל שואפת להתנהל כמדינה דמוקרטית, אולם חסר לה אלמנט אחד הכרחי של דמוקרטיה. ישראל מנהלת את חייהם של כ-9 מיליון אנשים בעוד שרק לשני-שלישים מהם יש זכות הצבעה. האפליה הזו מוצדקת בכך שהשטחים מוחזקים ע"י ישראל באופן זמני עד לפתרון קבע. כעקרון, זו סיבה טובה אלא שעברו כבר 35 שנה מאז נכבשו השטחים. 35 שנה הם רוב חייו הבוגרים של בן-אדם - לאדם שחי בשטחים המצב הזה הוא לחלוטין לא זמני, ורוב חייו עברו באפליה. "ישראל הצליחה להתקדם יפה בכל התחומים, למעט הסכסוך הישראלי-פלסטיני – זהו התחום היחיד בו לא מתקיימת דמוקרטיה."

כעקרון, דמוקרטיה הוכחה כשיטה הטובה ביותר לקבלת החלטות ע"י קבוצות גדולות. מכאן ברור למה ישראל הצליחה להתקדם יפה בכל התחומים, למעט הסכסוך הישראלי-פלסטיני - זהו התחום היחיד בו לא מתקיימת דמוקרטיה.

אם, לדוגמה, ישראל הייתה נותנת זכויות אזרח מלאות לכל האוכלוסייה שנכבשה ב-1967 (כפי שעשתה עם ערביי-ישראל לאחר מלחמת העצמאות), היו נבחרות כנסת וממשלה המייצגות את האינטרסים של כלל האזרחים וסביר להניח שהשטח היה מחולק לשתי מדינות באופן הוגן כבר לאחר שנה-שנתיים. ישראל עברה 35 שנים של סבל ומוות עד למצב הנוכחי שבו פתרון שתי-המדינות הפך לקונצנזוס - 35 שנים שהיו יכולות להיחסך ע"י קבלת החלטות דמוקרטית.

מכיוון שהתהליך הדמוקרטי בישראל לא מסוגל לקבל החלטות נבונות לגבי הסכסוך, קיימת חשיבות עליונה לחינוך הציבור לגבי מהות הסכסוך והאפשרויות לפתרונו - על ציבור הבוחרים הישראלי מוטלת בעצם משימה לקבל החלטה הנוגעת לציבור גדול ממנו, ולכן הוא חייב לראות את המציאות באופן אובייקטיבי וכולל. מסמך זה נכתב כדי לסייע לבוחר הישראלי למלא משימה זו. ".התהליך הדמוקרטי בישראל לא מסוגל לקבל החלטות נבונות לגבי הסכסוך – על ציבור הבוחרים הישראלי מוטלת המשימה לקבל החלטה הנוגעת לציבור גדול ממנו"

ניתן לסכם טענה זו באופן הציורי הבא: אדם המאמין בדמוקרטיה ומעוניין בפתרון אמיתי צריך לחשוב שהוא הולך לקלפי עם הפלסטיני הממוצע וחולק איתו את זכות ההצבעה שנשללה ממנו - ביחד הם מקבלים החלטה ובוחרים את המפלגה שתייצג את שניהם בצורה הטובה ביותר. אם כל המצביעים יעשו כך תתקבל החלטה דמוקרטית אמיתית, שע"פ הניסיון ההיסטורי תהיה גם ההחלטה הנכונה ביותר.

אבל מעבר לטיעון הפשוט הזה, ראוי להסביר למה תוצאתה של הצבעה זו היא אכן 'הנכונה ביותר'. נפתח בהיכרות של תפיסות המציאות הישראלית והפלסטינית, ותיאור קצר של השתלשלות הסכסוך מאז 1967, נסביר את המהות של הסכם אוסלו, נחשוף את הסיבות האמיתיות לכישלון תהליך השלום ולפריצת האינתיפאדה, ונסיים בתיאור הפתרון הנכון לבעיה והדרך למימושו.

בתיאורים אלה אין טיעונים לגבי 'זכות' על הארץ, הפרדה בין 'טובים' ו-'רעים', או ניתוח 'הכוונות הנסתרות' של הצדדים. זהו ניתוח קר וענייני של האינטראקציה בין האינטרסים של הקבוצות השונות באזור, והאופן שבו היא בונה את המציאות.

המציאות בעיני הישראלי

אם ננסה לתאר כיצד רואה הישראלי את הסכסוך, נקבל פחות או יותר את הסיפור הבא:

"מאז הקמתה, ישראל סובלת התקפות בלתי-פוסקות מבית ומחוץ. הערבים הפלסטינים מעולם לא השלימו עם קיומנו פה. מאז ומתמיד הם חלמו שנחזור למדינות המוצא שלנו כדי שיוכלו להקים מדינה ערבית על כל שטחי ארץ-ישראל המנדטורית. למרות זאת, תמיד הושטנו ידנו לשלום, והיינו מוכנים לפשרות כואבות.

בשנות ה-90 ישראל עשתה צעדים מרחיקי-לכת למען פתרון הבעיה הפלסטינית: במסגרת הסכמי אוסלו, ישראל נסוגה מחלקים גדולים של עזה והגדה, והעבירה מעל 90% מהאוכלוסייה למשטר עצמי. לכל אורך התקופה הזו הפלסטינים לא נטשו את דרך הטרור, לא ביטלו את האמנה הפלסטינית, ביצעו פיגועי התאבדות נוראים בתוך ישראל וצברו נשק. לא היה ספק שהפלסטינים עדיין חולמים לחסל את ישראל, והם מנצלים את תהליך אוסלו כדי לצבור כח ואדמות לקראת השלב הבא והסופי של מימוש תוכנית השלבים עליה הצהירו ב-1974 (ע"פ 'תכנית השלבים' כל אדמה שתושג באמצעי שלום תשמש כבסיס להמשך המאבק עד שחרור כל פלסטין).

ועדיין, ישראל המשיכה להושיט ידה לשלום ובאמצע 2000 הציעה בקמפ-דיויד הסכם קבע מרחיק לכת, לפיו תוקם מדינה פלסטינית על 97% מהגדה כולל חלוקת ירושלים ופינוי רוב ההתנחלויות.

הפלסטינים שראו כי הגיע רגע האמת התחמקו מההצעה וניצלו ביקור של אריאל שרון בהר הבית כדי לפתוח במהומות רחבות, לחדש את הטרור, ולמעשה לעבור לשלב הבא במימוש מטרתם. לאחר ניסיונות פתטים להיאחז בתהליך השלום סולק ברק מהשלטון וישראל החלה לעמוד על שלה, תוך התעקשות שאין לקיים מו"מ תחת אש. "הפלסטינים שראו כי הגיע רגע האמת ניצלו ביקור של אריאל שרון בהר הבית כדי לחדש את הטרור."

מדיניות זו נושאת כעת פרי; נראים סדקים בצד הפלסטיני, והם מתחילים להבין שבכוח לא ישיגו דבר. עלינו להמשיך בנחישות בדרך זו עד להשגת הכרעה והחלפת השלטון הפלסטיני בשלטון שיכול להוות פרטנר אמיתי לשלום. עד שזה יקרה - עלינו להחזיק מעמד ולעמוד כחומה בצורה נגד ניסיונות הפלסטינים לשבור אותנו."

המציאות בעיני הפלסטיני

כעת נשמע את תפיסת המציאות של הפלסטיני הממוצע:

"מאז תחילת המאה העשרים החלו יהודים מכל העולם להתקבץ בפלסטין כשמטרתם היא להקים מדינה ליהודים בלבד תוך התעלמות מזכויותינו כילידי המקום. למרות התקפות טרור קשות, אנחנו הצענו ליהודים אוטונומיה בתוך פלסטין - והם סירבו. ב-1947, החליט העולם, מתוך רגשות אשמה על השואה, לפתור את הבעיה על חשבוננו ולהקים מדינה יהודית על 55% משטחי פלסטין; זאת למרות שהיהודים היוו פחות משליש מהאוכלוסייה והחזיקו בבעלות חוקית על 7% בלבד.

ועדיין, הישראלים לא הסתפקו בזה והמשיכו להשתלט על שטחים נוספים, תוך ביצוע מעשי טבח המוניים ו-'צעדות מוות' אל מעבר לגבול. ב-1949 ישראל שלטה על 78% מהשטח וגירשה 700 אלף איש, שלא הורשו לחזור לאדמותיהם גם לאחר שוך הקרבות. הפליטים נידונו לחיות כל חייהם במחנות, עניים ומושפלים.

ב-1967 ישראל השלימה את השתלטותה והחלה בתהליך הדרגתי של הפיכת הפלסטינים לעבדים מחוסרי זכויות, גזילת אדמותינו והקמת התנחלויות. במקביל הצהירה שהיא מעוניינת להגיע לפשרה, ואנחנו האמנו וחיכינו בשקט.

ב-1987 הגיעו מים עד נפש והתחלנו באינתיפאדה. האינתיפאדה הייתה מופת להתנגדות לא אלימה: למרות שהצבא הישראלי השתמש באש חיה, הכה מפגינים מכות רצח ועינה עצורים, אנו המשכנו בהפגנות עממיות כשהאבן היא נשקנו היחיד. עד 1992 נהרגו כ-1500 פלסטינים ומאות אלפים נפצעו. בצד הישראלי: 27 הרוגים (מתוכם 11 חיילים) בתקריות מבודדות ולא מייצגות.

כשישראל הבינה שאינה מצליחה לשבור את רוחנו, היא פתחה במסע הונאה ארוך ומורכב שמטרתו לגרום לנו להפסיק את האינתיפאדה. במסגרת תהליך זה ("תהליך השלום" או "הסכם אוסלו") ישראל העמידה פנים כאילו ברצונה להגיע לפתרון הוגן, אך בעצם ניצלה את אמוננו כדי להפוך את הערים הפלסטיניות לגטאות מוקפי-צבא, להרחיב את ההתנחלויות, ולהנציח את שליטתה בשטח.

בהדרגה העבירה ישראל את הערים לשליטה פלסטינית ויצרה את הרושם כאילו היא הולכת לשלום - הכלכלה שלה שגשגה, מעמדה הבינלאומי שוקם, מדינות ערב ריככו את עמדתם וירדן אף חתמה איתם על הסכם שלום. אבל בפועל, ההתנחלויות רק גדלו, מקומות העבודה שלנו ניתנו לפועלים מהקצה השני של העולם, והכלכלה שלנו התמוטטה.

לאורך שנים ישראל גררה רגליים, דחתה נסיגות, ולחצה אותנו לדחות 'עוד קצת' את הקמת המדינה. ב-2000 הציעה ישראל הסכם כניעה משפיל, בגיבוי של ביל קלינטון (אותו קלינטון שהצהיר ש"ייקח נשק וימות למען ישראל"). ע"פ הצעה זו ישראל תמשיך להחזיק באל-אקצא ותגנוב עוד 25% מהשטחים המעטים שנותרו לנו (לאחר שכבר ויתרנו על 78% מפלסטין). "לאורך שנים ישראל גררה רגליים, דחתה נסיגות, ולחצה אותנו לדחות 'עוד קצת' את הקמת המדינה."

כשערפאת סירב הוא הוצג כמתנגד לשלום, וישראל קיבלה עילה להפסיק את הנסיגה. כדי להנציח את המצב, שלחה ישראל את אריאל שרון, אדריכל סברה ושתילה, בליווי 1000 שוטרים ל'ביקור' באל-אקצא. הביקור עורר את ההפגנות הצפויות, וישראל ניצלה זאת כדי להבעיר את השטחים באמצעות ירי במפגינים בלתי-חמושים ובילדים.

בחודשיים הראשונים נהרגו 200 פלסטינים לעומת מספר זעום של ישראלים במספר תקריות מבודדות. כדי לעצור את הטבח, ומאחר שאין בכוחם להתמודד עם מכונת המלחמה הישראלית, החלו הלוחמים הפלסטינים לתקוף את ישראל בעורף. ישראל ניצלה כל פעולת 'טרור' כזו כדי למוטט את התשתיות האזרחיות שבנינו במאמץ כה רב, לשים את ערינו במצור ולשבור את רוחנו.

ישראל מתקרבת לאט לעבר מטרתה: סגירת הפלסטינים בגטאות והשתלטות על השטח. לפיכך, עלינו להמשיך ולהלחם באמצעים הדלים שלנו כדי למנוע תכנית זו ולהראות לישראלים כי אין להם מנוס אלא לחיות לצד מדינה פלסטינית בשלום. עד שלא תקום הנהגה ישראלית שתבין זאת - עלינו להמשיך ולהתגונן."

עיוותים בתפיסת המציאות

קריאת העמדה הפלסטינית היא די מקוממת. זוהי עמדה חד-צדדית שעושה דמוניזציה לצד הישראלי, מתעלמת מעשרות פרטים מהותיים ומהמורכבות של המצב. בהחלט נכון, אבל גם העמדה הישראלית שהוצגה קודם לוקה בבעיות אלו.

למעשה, שתי העמדות הן עמדות אופייניות לדעת קהל במצבי סכסוך, והן סובלות מאותן בעיות טיפוסיות. בעיה ראשונה היא הדגשת עובדות נוחות והתעלמות מעובדות לא נוחות (תופעה בולטת בעיקר בקבוצות המחזיקות באותה דעה). בעיה שנייה היא ראיית הצד השני כאדם בודד בעל כוונות ותכניות ארוכות-טווח, תוך התעלמות מהמאבקים הפנימיים והקלות שבה דעת קהל יכולה להתהפך. "שתי העמדות אופייניות לדעת קהל במצבי סכסוך, והן סובלות מאותן בעיות טיפוסיות."

מרגע שמפסיקים להתעלם מעובדות לא-נוחות, מבינים שלקבוצות אין באמת כוונות ארוכות-טווח, ושהתנהגותן משתנה מקצה לקצה ברגע שהתנאים משתנים, הרבה יותר קל להבין את ההיגיון שבהשתלשלות הסכסוך ולמצוא לו פתרון מוצלח. נתחיל בסקירה מהירה של התקופה שבין 1967 להסכם אוסלו (ניתן למצוא סקירה של התקופה שלפני 1967 בנספחים).

1967 עד 1987 - האם הכיבוש אשם?

מלחמת ששת-הימים הביאה לשינוי מהותי במצבה של מדינת ישראל. בדומה ל-1948, ישראל כבשה שטחים נוספים ומיושבים. אולם הפעם התושבים לא נמלטו, מספרם היה גדול בהרבה וישראל לא יכלה להקנות להם שוויון זכויות מבלי לאבד את צביונה כמדינה יהודית. כך נפתח פרק חדש שבו ישראל שולטת ישירות באוכלוסיה גדולה מחוסרת זכויות.

משטר זה נקרא "הכיבוש" בפי השמאל הישראלי. זוהי טעות תפיסתית חמורה שמעוותת את המציאות ונותנת לימין טיעונים לגיטימיים להנצחת המצב ("לא כבשנו את השטח ממדינה פלסטינית", "לפני 67 זה היה שטח כבוש ע"י הירדנים והמצרים", "זהו שטח שלנו ע"פ הצהרת בלפור / התורה", "גם ארה"ב כבשה מהאינדיאנים" וכו'). ובכן, הכיבוש הוא פרט שולי. כל מדינה היא תוצאה של כיבוש ואומות כבשו זו את זו משחר ההיסטוריה. "הכיבוש הוא פרט שולי. כל מדינה היא תוצאה של כיבוש. הפרט המהותי הוא גורל האוכלוסייה לאחר הכיבוש."

הפרט המהותי הוא גורל האוכלוסייה לאחר הכיבוש. אם המדינה נותנת יחס שווה לכל נתיניה, בין אם הם התושבים המקוריים, מהגרים או אוכלוסיה כבושה, אז היא תוכל להמשיך להתקיים באופן יציב. אם המדינה מותירה את האוכלוסייה הכבושה מחוסרת זכויות, במוקדם או במאוחר היא תספוג התקוממות שרק תלך ותחמיר עד לקבלת שוויון (או פתרון הוגן אחר).

כך ארה"ב יכולה להיות המדינה החזקה והיציבה בעולם למרות שכל ההיסטוריה שלה זרועה במלחמות בין אנגלים, צרפתים, ספרדים, אינדיאנים ועבדים שחורים. פשוט מאד - היום כולם שווים.

מצבה של ישראל אחרי 1967 היה בלתי-אפשרי. קיימים מעט מאד דברים מוחלטים בסוציולוגיה ומדעי המדינה, אבל אחד הדברים האלה הוא ש"כוח משחית". תמיד, אבל תמיד, קבוצה שמקבלת כוח תשתמש בו לרעה. מרגע שהמשטר בישראל ממונה ע"י שני-שליש מהאוכלוסייה, ברור שהוא ייטה לטובת הבוחרים שלו.

כמו בכל הסכסוכים בין קבוצות, האפליה מתחילה בדברים הקטנים ובסוף מדרדרת לעריצות מוחלטת. למשל, ייתכן שבהתחלה המשטרה הקצתה פחות באכיפה של סכסוכים בהם הנפגעים הם פלסטינים (כי הבטחנו לבוחרים להלחם בפשע בישראל, והמשאבים שלנו מוגבלים), וכך למשל יכלו מעסיקים ישראלים לנצל עובדים פלסטינים לצורך רווח אישי.

מכיוון שהאפליה הופכת את הפלסטינים והישראלים לקבוצות מוגדרות, אז האירועים הבודדים האלה הופכים ל"הישראלים מנצלים את הפלסטינים". השנאה נבנית לאט, הפגנות נהיות אלימות יותר, ואז "הפלסטינים הם אוכלוסיה עוינת" שצריך להתגונן מפניה. ישראל מפעילה אמצעי שיטור קשים שלא הייתה מעזה להפעיל כנגד אוכלוסיה בעלת זכות הצבעה. השנאה גוברת ונוצרת אווירה חברתית שמעודדת פעולות אלימות. מדי פעם נרצח מעסיק ישראלי ע"י פועל ממורמר ומדי פעם נהרג מפגין פלסטיני ע"י חייל מבוהל (כמובן שהחייל לא מועמד לדין). קיצונים ישראלים שמאמינים כי הערבים הם פולשים על אדמת האל (או שסתם אין להם מקום פה) החלו להתיישב באדמות החדשות, ואחריהם הגיעו סתם ישראלים שחיפשו אדמה זולה. כמובן שההתנחלויות הגדילו את נקודות החיכוך וכמובן שישראל נאלצה להגן על המתנחלים בנקודות אלו ובכך להגביר עוד את החיכוך.

למרות זאת, במשך תקופה ארוכה האמינו רבים מהפלסטינים שלמרות האפליה מצבם האישי ישתפר (לא מעט בגלל ניסיונות כנים של ישראל להשליט 'כיבוש נאור'). במצב כזה התמיכה במאבק שחרור מזוין ובטרור היא רופפת, וכך תקופה ארוכה ישראל כמעט ולא סבלה התנגדות מבית. ההתארגנויות המעטות שהיו סוכלו בקלות (כפי ששרון עשה בעזה ב-1971, ומאז האמין שהוא מסוגל לחסל טרור בכוח צבאי). בזירה הבינלאומית מעשי טרור המשיכו כשהם שואבים כוח מאוכלוסיית הפליטים שלא ראתה שום סיבה לתקווה.

1987 עד 1993 - אינתיפאדה

ב-1987 רב הפלסטינים כבר איבדו את התקווה: ההתנחלויות המשיכו בקצב מסחרר, רב הישראלים התרגלו למחשבה שכל ארץ-ישראל היא שלנו (ואפילו קיבלנו כבונוס כוח עבודה זול), וממשלות ישראל (מערך וליכוד כאחד) דחו יוזמות שלום בזו אחר זו, הצהירו שמדינה פלסטינית לא תקום לעולם, שאין בכלל עם פלסטיני וש'הכיבוש הנאור' עובד.

לאחר מספר אירועים מקומיים (מעניין לציין שאחד מהם הוא התיישבותו של שרון בלב הרובע המוסלמי בזמן שרבים מהפלסטינים האמינו שישראל מעוניינת להפוך את כל ירושלים ליהודית - מזכיר משהו?), החלו הפגנות רחבות היקף שמיאנו לדעוך והפכו ל'אינתיפאדה'. כמובן שהישראלים הזדעזעו מהחוצפה הפלסטינית וברובם תמכו במדיניות דיכוי קשה ("לשבור ידיים ורגליים") שגרמה נזקים עצומים לאוכלוסיה הפלסטינית. מדיניות זו לא צלחה; בניגוד לעבר, זו כבר הייתה התקוממות עממית עם תמיכה רחבה. למעשה, ההתקוממות התחילה באופן ספונטאני לחלוטין, ותפסה אפילו את ההנהגה בטוניס בהפתעה גמורה.

לאחר כמה שנים נרגעו הרוחות וישראל פתחה בתהליך שלום (בתחילה באופן מסורבל ומהוסס בועידת מדריד, ולאחר מכן באופן ברור והחלטי בהסכם אוסלו).

1993 עד 2000 - תהליך אוסלו. טעות?

אוסלו לא היה הפעם הראשונה שישראל החליטה להתמודד עם הבעיה הפלסטינית. תוכניות להסדר הוצעו באופן רציף מאז 1967 ע"י גורמים מקומיים ובינלאומיים, אבל מעולם לא עברו את שלב הבחינה הראשונית. הם לא נדחו בגלל רוע-לב של ממשלת ישראל או ההנהגה הפלסטינית. ליוזמות האלו לא היה שום סיכוי להצליח משתי סיבות:

1. לא הייתה חפיפה בדעת הקהל הישראלית והפלסטינית. חלק גדול מהישראלים האמינו שלישראל זכות אמיתית על רוב השטחים הכבושים. הרעיון של מדינה פלסטינית היה נחלת השמאל הקיצוני, ולדבר על החזרת מזרח ירושלים היה בגידה. בצד הפלסטיני, רבים עדיין ראו בישראלים פולשים זרים, ומקסימום הסכימו לדבר על תכנית החלוקה מ-1947.

2. הבעיה לא הייתה חמורה מספיק. ישראל לא סבלה יותר מדי מהשליטה בפלסטינים, והפלסטינים הצליחו בדרך כלל לנהל חיים סבירים.

האינתיפאדה חיסלה את הסיבה השנייה - שני הצדדים הבינו שלא יוכלו להמשיך את המצב הקיים לנצח. אולם, הסיבה הראשונה נותרה בעינה - לא הייתה הסכמה על מתווה הפתרון. במצב כזה, שום מנהיג אינו יכול להציג הסדר סופי - העם יראה בזה כניעה ובגידה ויסלק אותו מייד.

עם זאת, בניגוד לעבר, עכשיו שני הצדדים הכירו בצורך להגיע לפתרון. וזהו בעצם העיקרון של תהליך אוסלו - התקדמות לעבר פתרון לא ידוע, כשבכל שלב מבצעים את הצעדים שניתן להסכים להם. היום השמאל הישראלי מבקר דרך זו, אבל באותה תקופה לא ניתן היה לעשות שום דבר אחר.

למרות ההליכה העיוורת, דרך זו בהחלט הייתה יכולה להצליח: הצלחה של כל צעד ביניים גורמת להגברת האמון בתהליך ולפשרנות גוברת עד שיום אחד מגיעים לחפיפה משמעותית בדעת הקהל - מתווה הפתרון ברור וניתן להגיע להסכם קבע וסיום הסכסוך. "התקדמות לעבר פתרון לא ידוע, כשבכל שלב מבצעים את הצעדים שניתן להסכים להם... באותה תקופה לא ניתן היה לעשות שום דבר אחר."

זה היה יכול להצליח, אבל זה לא הצליח. הרקע לכישלון הוא בצעדים שכל הנהגה הייתה חייבת לבצע כדי להמשיך בתהליך:

כדי לקיים כל צעד ביניים, צריכה ההנהגה בכל צד לשכנע את העם שלה שההסכם מתקדם לכיוון 'הרצוי'. מכיוון שבאותו זמן כל עם ראה לנגד עיניו פתרון אחר, חזינו בתופעה של שתי הנהגות הולכות יד ביד באותה דרך בעוד כל אחת מצהירה שהיא הולכת למקום אחר. וכך ממשלת ישראל הבטיחה שהתהליך לא הולך לקראת מדינה פלסטינית, שישראל תשמור את הערבה ואזורי ביטחון גדולים, שירושלים תישאר ישראלית לנצח וכו'. מהצד השני ההנהגה הפלסטינית הבטיחה שזהו תהליך להקמת מדינה פלסטינית, שקווי 1967 הם רק ההתחלה, שירושלים תוחזר וכל הפליטים ישובו לבתיהם.

בעיקרון, אין רע בהצהרות האלה - הם מאפשרות לתהליך להמשיך בשקט עד להבשלת דעת הקהל. עם זאת, הן נותנות נשק חזק בידי הקיצונים בצד השני. לאורך כל התהליך התריעו הקיצוניים בכל צד שתהליך אוסלו הוא רק סוס טרויאני לקראת מימוש השאיפה האמיתית של ארץ-ישראל השלמה / תכנית השלבים. כל הצהרה על מתווה הפתרון הסופי מחזקת את הטענה הזו בצד השני ונוטעת באוכלוסיה פראנויה מסוימת.

באווירה כזו יכלו החמאס והג'יהאד לצאת לפיגועים מתוך מטרה לטרפד את ההסכם ו"להציל את הפלסטינים מהתרגיל הישראלי". כל פיגוע ערער את האמון הישראלי וחיזק עוד את טענות הקיצוניים. ישראל נאלצה להמשיך במעצרים מנהליים, עינויים, חיסולים ודיכוי. סגרים ממושכים גרמו להתמוטטות הכלכלה הפלסטינית, ולגירעונות מסחריים ענקיים. כדי להחליף את העובדים בזמן הסגר, ייבאו מעסיקים ישראלים עובדים זרים ואלה דחקו את מקומם של הפלסטינים והביאו ל-50% אבטלה.

לאחר מאמצים רבים, ובתמיכת רוב הפלסטינים שעדיין האמינו בתהליך השלום, הצליחה הרשות הפלסטינית ב-1996 לשתק את ארגוני הטרור. אבל זה כבר היה מאוחר מדי - ישראל עברה לממשלת ימין ו"עקרון ההדדיות" של ביבי חנק את תהליך השלום לאט לאט. לכאורה זהו עקרון מצוין - להתנות כל התקדמות ישראלית בהתקדמות פלסטינית. אלא מה? ביבי היה השופט העליון הקובע האם הפלסטינים ביצעו את חלקם. אין שום פוליטיקאי בעולם שמסוגל לקבל החלטות כאלה בצורה אובייקטיבית, ובוודאי לא בנימין נתניהו. בפועל ישראל עיכבה כל נסיגה (תקופת ה'פעימות'), משכה זמן, ואף חידשה את מפעל ההתנחלות (שהוקפא בתקופת רבין).

מעשים אלה כמובן חיזקו עוד את הפראנויה הפלסטינית, שהתפרצה במהומות לאחר פתיחת מנהרת הכותל. מהומות אלה, בהם שוטרים פלסטיניים ירו על חיילים ישראלים, הגבירו מצידם את הפראנויה הישראלית, והתהליך המשיך להאט. "עקרון ההדדיות של ביבי חנק את תהליך השלום לאט לאט."

עם זאת, למרות התמוטטות הכלכלה, הרחבת ההתנחלויות והרחבת ירושלים, עדיין נותרה בלב רוב הפלסטינים התקווה שממשלת שמאל תחליף את נתניהו ותציל את תהליך השלום. בסקר JMCC מיולי 1998 הצהירו 70% מהפלסטינים שנתניהו עיכב את תהליך השלום (לעומת 2% שחשבו שקידם אותו) ו-62% מהפלסטינים חשבו שממשלת עבודה תיטיב עם תהליך השלום (לעומת 6% לממשלת ליכוד).

ב-1999 זה קרה. בתקופה זו הגיעה הפריחה הישראלית לשיא. תהליך השלום הביא השקעות זרות והכרה בינלאומית, המשק צמח במהירות והתקפות הטרור של 1996 נשכחו. לעומת זאת, בצד הפלסטיני המשבר המשיך להחריף.

בשש השנים של אוסלו חלה התקרבות משמעותית בדעת הקהל הישראלית והפלסטינית. המושג "מדינה פלסטינית" כבר לא הבהיל את הישראלי הממוצע, ברור היה שהיא תקום על רב השטחים הכבושים ותדרוש פינוי התנחלויות. הפלסטינים התחילו להבין שזכות השיבה לא תוכל להתממש במלואה, שהמדינה שלהם לא תתפרש על שטחים מעבר לקוי 67 ושחלק מההתנחלויות יסופחו. עם זאת, הישראלים עדיין ראו ב"לחלק את ירושלים" קללה והפלסטינים עדיין האמינו שרבים מהפליטים יוכלו לשוב לישראל.

ברק ביצע מספר טעויות טקטיות בניהול התהליך. הוא האיץ את הבנייה בהתנחלויות, המשיך לעכב נסיגות ושידר שהוא לא ממהר לשום מקום (כשהוא מדלג בין הערוץ הפלסטיני לערוץ הסורי). ייתכן שמעשים אלו היו הכרחיים כדי להחזיק את הקואליציה שלו אבל הם נתנו מכה כואבת לתקווה הפלסטינית שממשלת שמאל ישראלית תביא את השינוי.

ואז ברק ביצע את הטעות האיומה ביותר. הוא לחץ להתחיל מיידית בשיחות על הסכם הקבע, והזמין את ערפאת לקמפ-דיויד. מרגע זה הכול היה אבוד. באותו זמן, עדיין לא היה שום מתווה פתרון שהיה יכול לקבל תמיכה של שני העמים, ואף מנהיג לא יכול לחתום על הסכם כנגד תמיכת העם - עדיף שיחתום על מכתב ההתפטרות שלו. בתחילה ערפאת סירב להגיע כי לא חשב שהקרקע בשלה להסכם והתעקש להמשיך בנסיגות ההדרגתיות. לאחר קבלת הבטחות ולחץ בינלאומי הוא נעתר.

אין זה משנה מה בדיוק קרה בקמפ-דיויד. מי ארז את המזוודות, מי התעלם ממי, מי הסתגר ומי לא התגלח. העובדה היא שלא היה שום הסכם ששני הצדדים יכלו לחתום עליו ולשרוד. כל השאר זה משחק. הצוות הישראלי הציע הצעות שהן הרבה מתחת למינימום הנדרש להסכם (עם כי הרבה מעבר למה שאי פעם הוצע במפורש), והצוות הפלסטיני לא היו מסוגל להסכים לשום דבר שיסתום את הגולל על התקווה הפלסטינית ליותר. "באותו זמן, עדיין לא היה שום מתווה פתרון שהיה יכול לקבל תמיכה של שני העמים."

לאלה שמתעניינים בנתונים, נתאר את נקודות המחלוקת בשלושת הסוגיות העיקריות:

שטחים - בתחום זה היה מו"מ ער שהתחיל בהצעה ישראלית להעברת 77% מהגדה ללא חילופי שטח, והעברת 10% נוספים בבקעה לאחר 10-30 שנה. ההצעה הישראלית האחרונה הייתה ל- 91% עם חילופי שטח של 1%. בשני המקרים שטח המדינה הפלסטינית היה מלא עיקולים ופיתולים (מסיפוח ההתנחלויות) שלא היו מאפשרים ניהול תקין של המדינה (ראה לינק למפה בסוף).

עמדת הפתיחה הפלסטינית הייתה קווי 67 עם נכונות לעבוד עם ישראל על סיפוח התנחלויות במסגרת חילופי שטח בגודל ואיכות זהה. מאוחר יותר הם הציגו הצעה של 97.5% עם חילופי שטח של 2.5% ובאופן לא-רשמי הובעה הסכמה ליותר. הדעה הרווחת בקרב הציבור הישראלי כאילו ישראל הציעה 97% מהשטח עם חילופי שטח של 3% תלושה מהמציאות, ונובעת מבלבול עם 'מתווה קלינטון' שנדון חצי שנה מאוחר יותר. בכל מקרה, השטחים לא היוו את מרכז המחלוקת.

ירושלים - זו הייתה הסוגיה האמיתית של קמפ-דיוויד ובגללה המו"מ נכשל. הוצעו הצעות רבות ושונות עם כל מיני משחקי ריבונות משעשעים. בשורה התחתונה, השיחות פוצצו מכיוון שהפלסטינים ביקשו ריבונות על מתחם המסגדים בהר הבית ('חראם אל-שריף' הכולל את מסגד אל-אקצא) וישראל סירבה. ערפאת הצהיר שאין לו כל אפשרות לוותר בנושא הזה מכיוון שהוא חורג מהסכסוך המקומי ונוגע למיליארד מוסלמים בכל העולם. "ירושלים הייתה הסוגיה האמיתית של קמפ-דיויד ובגללה המו"מ נכשל."

פליטים - סוגיה זו לא נדונה ברצינות, ובעיקר התנהלו דיונים חסרי-תוחלת על 'מי אשם בבעיית הפליטים'. הפלסטינים דרשו הכרה עקרונית בזכות השיבה שמלווה בפרויקט שיקום ופיצוי שיהפוך את השיבה לישראל לבלתי אטרקטיבית. האמירה שקמפ-דיויד פוצץ בגלל זכות השיבה גם היא שקרית, והופצה ע"י גורמים הרוצים לטעת בישראלים את התחושה שההסכם היחיד האפשרי הוא קבלת 2 מיליון פליטים לישראל, ולכן מוטב כבר שנישאר בשטחים לנצח.

שני הצדדים מתחו את עמדותיהם עד קצה יכולתם (באותה עת), אך עדיין הפער היה גדול. הצוות הישראלי בהחלט עשה צעדים יותר משמעותיים מהצד הפלסטיני, ובאמת אלה עלו לו באבדן תמיכה בכנסת ובעם. באותה תקופה הקואליציה של ברק מנתה 42 חברי-כנסת בלבד, והתחושה בעם הייתה ש"ברק מוכר את המדינה". אם הצוות הפלסטיני היה עושה פשרות בסדר גודל דומה, גם הם היו מאבדים את תמיכתם בעם - ועדיין, הסכם לא היה מתקבל.

מקריאת עדויותיהם של אנשי הצוותים ניכר עד כמה החשש מאבדן התמיכה בבית מנע מהם להציע את ההצעות שראו כנכונות. מדי פעם היה נראה כאילו יש התקרבות להסכמה, אבל אז מייד אחד הצדדים הבין את הסיכון האישי ונסוג. באותו זמן, הסכם פשוט היה בלתי-אפשרי. "שני הצדדים מתחו את עמדותיהם עד קצה יכולתם, אך עדיין הפער היה גדול."

עוד לפני קמפ-דיויד, הרחוב הפלסטיני כבר החל לתסוס. הדחיות החוזרות ונשנות של נסיגות צה"ל, דחיית ההכרזה על מדינה פלסטינית בלחץ בינלאומי, ויותר מכל - המצב הכלכלי האיום, התישו את העם הפלסטיני. הפראנויה הפלסטינית שישראל רק משתמשת באוסלו כדי לכלוא את הפלסטינים בערים (אחרת למה הנסיגות נעצרות בדיוק לפני שישראל הייתה אמורה לסגת משטחים משמעותיים?) הפכה לדעה המקובלת.

בניגוד לדברי גורמים רבים בשמאל, גם הנסיגה מלבנון נתנה תרומה מכרעת לתחושה שרק בכוח ניתן לסלק את ישראל (אין זה אומר שהנסיגה עצמה הייתה טעות, אלא רק שהניהול של מדיניות לא-עקבית בחזיתות שונות היא בעייתית).

ובנקודה הזו, מתפוצץ קמפ-דיויד על סוגיית הריבונות בהר-הבית. לא רק זאת, אלא שארה"ב מצהירה שהשיחות נכשלו באשמת הפלסטינים. לא קשה לתאר כיצד האירוע הזה השפיע על דעת הקהל הפלסטינית לגבי תהליך השלום.

בחודשיים שחלפו ברק ניסה לנצל את התמיכה הבינלאומית כדי לשקם את ממשלתו. הוא החליף כיוון ל"מהפכה האזרחית" והאט את השיחות מתוך מחשבה שהזמן פועל לטובתו ושבסוף ערפאת יישבר. זו הייתה כמובן טעות איומה שחיזקה עוד את מתנגדי השלום הפלסטינים.

סוף 2000 עד היום - האינתיפאדה השנייה. מתקפת טרור מאורגנת?

ב-28 בספטמבר 2000, אריאל שרון (בלי ספק הדמות השנואה ביותר בצד הפלסטיני) מחליט לעלות להר-הבית. אליו מצטרפים חברי הכנסת של הליכוד וכאלף שוטרים. כמובן שטיפשי לטעון שהביקור הוא הגורם לאינתיפאדה השנייה, אבל מצד שני אסור להיתמם - שרון ידע היטב מה הוא עושה כשהוא עולה בכוחות גדולים למקום שבגללו התפוצצה התקווה הגדולה לשלום.

כדי להבין את המשמעות של מהלך כזה לצד הפלסטיני, צריך לזכור שכמו כל האנשים, גם הפלסטינים אינם מבדילים בדקויות של החברה הישראלית. כש"נאמני הר הבית" פועלים להרוס את מתחם המסגדים ולהקים את בית המקדש השלישי, לא מעט פלסטינים דתיים מאמינים באמת ובתמים שזו כוונה ישראלית מייצגת.

לאחר סירוב ישראל למסור את אל-אקצא, הצליחה העלייה של שרון להר הבית לסתום את פיהם של הרוב הפלסטיני המתון. הדעה ש"עכשיו כבר ברור שישראל מעולם לא התכוונה לשלום אמיתי, וכעת עלינו לסלקם בכוח כפי שעשו אחינו הגיבורים בלבנון" הפכה לקונצנזוס.

מהצד השני, רוב הישראלים כלל לא היו מודעים למצב הכלכלי הקשה וחוסר האמון שנבנה בצד הפלסטיני. ביום בהיר אחד, לאחר שקיבלו הצעות מרחיקות-לכת פותחים הפלסטינים במתקפה אלימה. לאחר 3 שנים של שקט ושגשוג בישראל פתאום חזרו התמונות הקשות. דעת הקהל הישראלית התמלאה ברגשות שנאה ונקמה. האזהרות ה'סהרוריות' של הימין ('אל תתנו להם רובים!') נראו פתאום הגיוניות. ממשלת ישראל הייתה תחת לחץ ציבורי להכות בפלסטינים ללא הבחנה. "האזהרות ה'סהרוריות' של הימין ('אל תתנו להם רובים!') נראו פתאום הגיוניות. ממשלת ישראל הייתה תחת לחץ ציבורי להכות בפלסטינים ללא הבחנה."

ברור שעל רקע הקצנה כזו בשני הצדדים, קשה מאד להפסיק את האש מרגע שפרצה.

צה"ל היה מוכן מראש להתפרצות של קרבות רחוב בנשק-קל, והתכונן להתמודד עמם באמצעות שימוש בצלפים. אך בימים הראשונים, האינתיפאדה התבטאה בעיקר בהתפרעויות המוניות של אזרחים, וצה"ל הועמד עם הגב לקיר. הבעיה המרכזית הייתה אמצעי פיזור-ההפגנות של צה"ל והמשטרה; בעוד שבמדינות מתוקנות עוצרים הפגנות כאלה באמצעות מאות שוטרים מאורגנים וממוגנים היטב, גז מדמיע, אלות, זרנוקי מים, ותוך שימוש בטכניקות פסיכולוגיות מוכחות. בישראל נהוג לשלוח שלושה מג"בניקים עם אם-16...

התוצאה צפויה: תוך שבוע נהרגו 66 פלסטינים ואלפים נפצעו, לעומת 3 הרוגים יהודים. חודש וחצי לאחר מכן כבר הגיע מספר ההרוגים ל-200 (במונחים ישראלים - פיגוע קשה כל יומיים). רובם מתו מוות מיותר כתוצאה מחוסר הארגון והציוד הלא מתאים של ישראל. בנוסף, היו מספר מקרים בהם קומץ מתנחלים אלימים ניצלו את הבלגן סתם כדי לירות בערבים, מתוך ידיעה שלא יועמדו לדין. אחוז גבוה מאד של ההרוגים מתו מירי ישיר לראש. מעל 30% מההרוגים היו מתחת לגיל 17.

התחושה ברחוב הפלסטיני הייתה שישראל מנצלת את ההתקוממות הפלסטינית כדי לפתוח במסע הרג, לעצור את תהליך השלום, ולהשיג את מטרותיה ה'מקוריות'. תחושות הנקמה גאו.

כמובן, גם הרשות הפלסטינית לא התביישה להוסיף שמן למדורה. היא לא ניסתה למנוע השתתפות של ילדים בהפגנות, תמכה בתקיפות על מתנחלים ולא מנעה ירי מתוך אזורים אזרחיים. ובכל זאת, ההידרדרות של האינתיפאדה למאבק מזוין התחילה רק לאחר עשרה ימים, השימוש בטרור החל לאחר יותר מחודש, ופיגועי הטרור הקשים לאחר חמישה חודשים (כבר אחרי עליית שרון). הטענה לפיה האינתיפאדה השנייה הייתה מתקפת טרור מאורגנת היטב היא מוטעית. "הטענה לפיה האינתיפאדה השנייה הייתה מתקפת טרור מאורגנת היטב היא מוטעית."

במהלך הסכם אוסלו, הרשות הפלסטינית אמנם התחמשה באופן שחרג משמעותית מהמוסכם, אך זה נעשה למטרות כבוד והרתעה ולא לווה בהכנות התקפיות. בחודשים שלפני האינתיפאדה כוחות הביטחון הפלסטיניים כבר התכוננו לאפשרות של התפרצות אלימה, אך בסופו של דבר, כמו באינתיפאדה הראשונה, ההתלקחות הייתה ספונטאנית; רק לאחר שהחלה, הצטרף אליה ערפאת כדי לשמור על מעמדו בקונצנזוס (גם כך רבים ראו בו עושה-דברה של ישראל). בימים הראשונים ערפאת הוריד פקודות מהוססות להפסקת אלימות ואמנם היו מספר התנגשויות בין שוטרים ומפגינים פלסטינים, אבל השימוש המוטעה של ישראל בכוח הביא מיד לתמיכה בינלאומית בפלסטינים ולזעם בדעת הקהל הפלסטינית, ששחררו את ערפאת מהצורך להתנגד.

הזעם הישראלי (בעיקר בשמאל) על ערפאת שלא עשה הכול כדי למנוע את האלימות גם היא נובעת מראייה צרה. לפני זמן לא רב ראינו את הקשיים העצומים של ישראל לפנות משפחה מסכנה אחת ממאחז לא חוקי שזוכה לתמיכה של אולי 15% מהציבור הישראלי, ואנחנו מצפים שערפאת יורה לאנשיו להתנגש בכוח מול עשרות אלפי מפגינים, שזוכים לתמיכה של 80% מהפלסטינים. זה פשוט לא סביר. "...ואנחנו מצפים שערפאת יורה לאנשיו להתנגש בכוח מול עשרות אלפי מפגינים, שזוכים לתמיכה של 80%."

ב-1996 רב הפלסטינים האמינו בשלום וחשבו שהחמאס מחבל במאמץ (בסקר JMCC בקרב תושבי מזרח-ירושלים לאחר הפיגוע בקניון דיזנגוף רק 6% מהעונים הביעו תמיכה בפיגוע ו-79% חשבו שהרשות צריכה למנוע את הפיגועים) - במצב זה יכלה המשטרה הפלסטינית לחסל את הטרור. התנהגות כזו בסוף 2000 (75% מהעונים תומכים בפיגועי התאבדות) הייתה נגמרת בהפלתו של ערפאת ואולי אף במלחמת אזרחים. תיאורטית, ישראל הייתה יכולה לבצע מעשים שיזימו באופן חד-משמעי את התחושה הפלסטינית שישראל אינה רוצה שלום (למשל המשך הנסיגה ע"פ אוסלו) ובכך לאפשר לערפאת לעצור את ההידרדרות, אבל מעשים כאלה היו מביאים מיד להפלת ברק...

ההיתלות הישראלית בערפאת כאחראי הבלעדי לאלימות הביאה לעוד מלכוד. מרגע שישראל נקטה בגישה הפשטנית הזו, היא נאלצה להגיב על כל פיגוע בפגיעה במטרות של הרשות, בלי קשר לזהות יוזמי הפיגוע. תקיפות אלו מיד נתנו עוד חיזוק לפראנויה בצד הפלסטיני, כיוון ש'הוכיחו' שישראל מנצלת כל הזדמנות כדי לפגוע בתשתית האזרחית של הפלסטינים ולמוטט כל סיכוי למדינה עצמאית.

כשלושה חודשים אחרי פרוץ האינתיפאדה וחודש לפני הבחירות נפגשו המשלחות בטאבה כדי לנסות להציל את המצב. שני הצדדים ניסו להגיע להסכם קבע שיוכל להעלים את חוסר האמון ולהרגיע את רגשות השנאה. שיחות טאבה התבצעו על בסיס מתווה קלינטון שפורסם חודש לפני כן ופרט את המלצות הנשיא לגבי מבנה ההסכם שיהווה את הפשרה הטובה ביותר. בשיחות אלו חלה התקרבות מסוימת בעמדות הצדדים אך דעת הקהל הייתה אפילו פחות תומכת מבקמפ-דיוויד. בארץ הציגו את השיחות כניסיון לא-חוקי של השמאל לכפות את דעתו לפני הבחירות, ואילו הפלסטינים מצאו את עצמם מכחישים לעיתונות את ההבנות שהושגו. גם שיחות טאבה נסתיימו ללא הסכם.

בפברואר 2001, על רקע התחושה שאוסלו היה תרגיל פלסטיני, ובעיקר מתוך תחושת נקמה, בחרה ישראל את אריאל שרון לראשות הממשלה. שרון התאים באופן מושלם לרוח הזמן: לאחר ביבי וברק ה'בלתי-מנוסים' שרון ייצג אמינות ושיקול דעת, ויותר מכל הוא היה האדם המושלם 'להכניס לפלסטינים'. מי שרדף את ערפאת בלבנון, איפשר את סברה ושתילה והוביל פעולות טרור בצעירותו ייצג את הזעם העצום של ישראל בתחילת האינתיפאדה.

שרון עלה עם ההבטחה ש"לא לקיים מו"מ תחת אש". הכוונה הייתה לתת לפלסטינים מוטיבציה להפסיק את האש, בעוד שהתוצאה האמיתית היא מכה נוספת לתקווה הפלסטינית וחיזוק גישת "ישראל מבינה רק כח". זו גם אמירה מגוחכת אם ניקח בחשבון שכמה משיחות המו"מ המוצלחות בהיסטוריה ביותר נעשו תחת אש. "שרון עלה עם ההבטחה שלא לקיים מו"מ תחת אש – זו אמירה מגוחכת."

האווירה הבשילה לחזרה מלאה של ארגוני הטרור ששותקו ב-1996.

פיגועי התאבדות המוניים הביאו לחזרתה ההדרגתית של ישראל לכיבוש מלא של הגדה ולהפסקת החיים האזרחיים. ככל שהידרדרו החיים בצד הפלסטיני, כך גברה התמיכה באינתיפאדה. בתחילה רק הארגונים המוסלמים ביצעו פיגועים בתחומי הקו הירוק, ובכך מעמדם ברחוב התחזק עד לאיום ממשי על מעמד הפת"ח. בתחילת 2002 נאלץ הפת"ח (גדודי אל-אקצא) לוותר גם על עיקרון זה והצטרף לפיגועי ההתאבדות בקו הירוק. כל המחסומים נשברו.

זהו סיפורה של האינתיפאדה הנוכחית - סיפור לא יוצא-דופן של סכסוך עממי, שבו אי-ההבנה של מורכבות הצד השני מאפשרת לתפיסות של מיעוט קיצוני להפוך לקונצנזוס ולדרדר מיליוני אנשים למעגל אלימות. נשמע כמו סיבה טיפשית למוות של 2000 אנשים? זה בסדר, אנשים כבר מתו מסיבות הרבה יותר טיפשיות.

אז מה הפתרון?

האינתיפאדה גרמה להקצנה ולהתמוטטות האמון בין העמים, אך הייתה לה השפעה נוספת. העמידה על קצה הצוק הבהירה את החשיבות העצומה של פתרון של שלום והביאה לשינוי משמעותי בנכונות לפשרה. אם פעם ההתעקשות על שברי אחוזים במו"מ נראתה הדבר החשוב ביותר, היום לרוב גדול בשני העמים לא ממש אכפת מה יהיה מתווה הפתרון, כל עוד הוא יאפשר חיים סבירים. וכך, לראשונה בהיסטוריה של הסכסוך יש חפיפה בדעת הקהל של שני העמים - קיים פתרון שיזכה לרוב בשני הצדדים. פתרון זה דומה למתווה קלינטון שהוצע בדצמבר 2000, וכולל את המרכיבים הבאים:

שטחים - ישראל תעביר כ-96% משטחי הגדה המערבית ואת כל רצועת עזה למדינה הפלסטינית. בנוסף יועברו שטחים אחרים שישלימו את כלל ההעברה ל-100%, בכלל זה כביש מהיר בריבונות פלסטינית שיחבר את עזה והגדה.

התנחלויות - סיפוח 4% מהשטח יאפשר השארת רוב המתנחלים בבתיהם. עם זאת, הסיפוח חייב להיעשות בצורה הגיונית, להימנע מסיפוח כפרים פלסטינים, ליצור גבול קצר והגיוני ולאפשר למדינה הפלסטינית להתנהל בצורה נורמאלית. מתווה קלינטון דיבר על סיפוח 80% מהמתנחלים. ככל הנראה, לא ניתן לבצע זאת בצורה סבירה (בעיקר מכיוון שאחת המטרות של מפעל ההתנחלות הייתה למנוע הסדר עתידי) ומספר זה יאלץ לרדת לכ-70%. ככלל מנחה, אסור לתת לטעות ההיסטורית של ההתנחלויות להפוך למקור נצחי לבעיות.

מוסכם כי ההתנחלויות האחרות יפונו. אלטרנטיבה אחרת היא להשאיר את המתנחלים כאזרחים פלסטינים (בדומה לערביי-ישראל), אך נראה שגם המתנחלים יעדיפו פינוי.

ביטחון - ישראל תחזיק בסיסי מודיעין במדינה הפלסטינית ובשעת חירום תוכל להתפרש בגבול המזרחי. המדינה הפלסטינית לא תתחמש בחימוש כבד.

ירושלים - האזורים הערביים יהיו פלסטיניים והיהודיים ישראליים. בעיר העתיקה יש להפעיל פיתרון סימטרי ושוויוני. זה אומר או (א) החלת משטר בינלאומי מיוחד על כל העיר העתיקה או (ב) ריבונות פלסטינית מלאה על הרובע המוסלמי, הרובע הנוצרי ומתחם המסגדים לעומת ריבונות ישראלית מלאה על הרובע היהודי, הרובע הארמני והכותל. כמו כן לא יתבצעו חפירות או שינויים בהר הבית ללא הסכמת הצד השני.

פליטים - בסופו של דבר זוהי סוגיה הרבה יותר פשוטה ממה שרוב הישראלים חושבים. רק 15% מהפלסטינים מציינים אותה כבעיה החשובה ביותר (לעומת 46% לירושלים ו-31% להתנחלויות). בסופו של דבר מדובר בעיקר בעניין פסיכולוגי: בתיהם של הפליטים כבר מזמן אינם קיימים, רב הפליטים מתו, והבעיה האמיתית היא רמת החיים של צאצאי הפליטים ואפלייתם ע"י המדינות המארחות (בעיקר לבנון). "רק 15% מהפלסטינים מציינים את בעיית הפליטים כחשובה ביותר."

לפיכך, הפתרון חייב לשאת אופי של פיוס אמיתי: ישראל צריכה להכיר באחריותה לאסון הפליטים. ישראל ומדינות נוספות ישתלבו במאמץ הבינלאומי לשיקום הפליטים ע"י פיצוי, שוויון זכויות ויישוב מחדש. פרויקט השיקום צריך להיות בנוי בצורה כזו שהשיבה לישראל תהיה בלתי-אטרקטיבית. תוכר זכותם של הפליטים לשוב למדינה הפלסטינית, וכמחווה של שלום תתאפשר לאורך זמן חזרתם של מספר קטן של פליטים לישראל (כ-100 אלף; פחות ממספר הפליטים שנכנסו לארץ במסגרת 'איחוד משפחות', ויש להניח שאף מכסה זו לא תתמלא). ישראל תוכל למנוע את חזרתם של פליטים שיהוו סיכון בטחוני, וקבלת הפליטים תיעשה בעיקר על בסיס הומניטארי של איחוד משפחות.

כיצד מתקדמים לפתרון?

לרע המזל, הבעיה כיום כבר אינה להצביע על הפתרון אלא במציאת הדרך אליו. למרות שרב מוצק בשני הצדדים תומך בפתרון זה, שנאה וחוסר-אמון מונעים כל מוצא מהמצב הנוכחי. אז איך יוצאים מהבוץ ומתקדמים לפתרון זה?

ובכן, קודם כל חשוב להבין שאין לנו אופציה אחרת - ישראל פשוט לא תעמוד ב-4 שנים נוספות של סכסוך. האפשרות של פיגועי-ענק או הידרדרות למלחמה כוללת היא אמיתית ומוחשית. אבל גם אם אלו לא יקרו, ישראל לא יכולה להמשיך לשאת בעלות הכוללת של הסכסוך. "ישראל לא תעמוד בארבע שנים נוספות של סכסוך."

בניגוד להזהרות השמאל, ישראל בהחלט הצליחה למנוע באמצעים צבאיים את הרוב הגדול של פעולות הטרור, אבל להישגים אלה יש מחיר כבד: עלויות הלחימה הן עצומות, המילואים מעמיסים על המשק, והחמור מכל - ככל שהזמן עובר הפסימיות לגבי עתיד המדינה גובר. ואין דבר גרוע יותר לכלכלה מאשר פסימיות: ההשקעות הזרות והמקומיות נקטעו, ההון בורח מעבר לים ופריון העבודה צונח.

מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, הכלכלה הישראלית סובלת מצמיחה שלילית רבעון אחר רבעון, כניסות תיירים צנחו ב-70%, והכנסות ממסים קרסו. עוד מספר שנים בדרך זו והנזק המצטבר יגיע למאות אלפי שקלים למשפחה (לא, זו לא טעות). כשהפער בין ישראל לשאר העולם יגדל (על רקע ההתאוששות בכלכלה העולמית), תחל נטישה המונית של המעמד הבינוני-גבוה ובעקבותיו קריסה כללית של המדינה. נטישה זו כבר החלה - ברב המקרים העוזבים רק יוצאים 'לנוח מהארץ' ומנצלים את הזמן ללמוד או לעבוד קצת בחו"ל, אבל ככל שהמצב בישראל יחמיר כך יתארכו ביקורים אלו ויהפכו להגירה.

לסיכום, ההסתכלות של המערכת הביטחונית על 'כוח העמידה' של הציבור הישראלי כאינדיקאטור בודד להצלחת המאבק היא אווילית ומסוכנת. הדבר המשמעותי הוא המחיר של עמידה זו - וישראל כבר קרובה מאד למצות את כל הרזרבות שלה בתחום זה. יותר מכך, מלחמת ההתשה הזו אינה נחוצה לישראל, זו אינה מלחמת 'אין-ברירה', וכפי שנראה בהמשך יש דרך ברורה לסיים אותה בתוך מספר חודשים.

אך לפני שנתאר את הדרך לפתרון, כדאי להקדיש מספר פסקאות לדיון בפתרונות האחרים שמוצעים כיום:

הפתרון ההדרגתי

ממשלת האחדות מימשה בפועל מדיניות המבוססת על פתרון הדרגתי של הסכסוך. זו לא הייתה החלטה רשמית של הממשלה, אלא פשוט מדיניות שגרמה למינימום תלונות מצד חברי הקואליציה, והייתה הנוחה ביותר מבחינת דעת הקהל הישראלית.

ע"פ דרך זו, ישראל נלחמת ביד קשה בטרור, אך במקביל מנסה להגיע לרגיעה או הפסקות-אש מקומיות בשאיפה להגיע לבסוף להפסקת-אש כללית שלאחריה יחודש המו"מ. במסגרת זו חזינו בתקופת ההבלגה של הממשלה, הנסיגות מהערים (לאחר כיבושן) תוך תיאום עם המשטרה הפלסטינית, תכניות 'חברון תחילה', 'בית לחם תחילה', 'שבעת ימי השקט' וכו'.

לכאורה, זו שיטה הגיונית עם סיכונים נמוכים המנסה לבסס מחדש את האמון שנפגע. בפועל, זוהי שיטה גרועה ביותר המבטיחה את הידרדרות המצב (כפי שאכן קרה). מרגע שהאלימות עברה סף מסוים, האמון ההדדי התנפץ והצדדים אימצו תפיסות מציאות מעוותות, נכנסנו למעגל קסמים: כל נסיגה או פשרה נראית לפלסטינים כניסיון הונאה שמטרתו רק להשתיק את ההתנגדות, מה שמיד גורם לארגונים לנצל את ההקלות להגברת האלימות במטרה לסכל את ההונאה. זה מיד גורם לחיזוק התפיסה בצד הישראלי ש'אין פרטנר' ו'פשרה מעודדת טרור', ומביא את הממשלה (בלחץ דעת הקהל) לחזור למקומות מהם נסוגה בכוח רב יותר, וכך לחזק את התפיסה בצד הפלסטיני שהנסיגה אכן הייתה הונאה ו'ישראל אינה רוצה שלום'...

כך עברנו בשנתיים האחרונות תהליך שבו ישראל מבצעת פעולות צבאיות בלחץ הימין הישראלי, נסוגה בלחץ השמאל הישראלי (והקהילה הבינלאומית), סופגת תקיפות חמורות יותר, ונאלצת לבצע פעולות צבאיות חמורות עוד יותר. זו הייתה תקופת ההסלמה שבה שמענו כל שבוע בכיר צבאי אחר מודיע על 'עליית מדרגה'. בכל שלב ישראל ביצעה פעולות שרק חודש לפני כן נחשבו קיצוניות, עד שבסופו של דבר חזרנו לכיבוש מלא, פירקנו את הרשות הפלסטינית, והכנסנו מיליוני פלסטינים למעצר-בית - מעשים שאיש לא חשב שנגיע אליהם. "כל נסיגה או פשרה נראית לפלסטינים כניסיון הונאה שמטרתו רק להשתיק את ההתנגדות."

הפתרון ההדרגתי לא עובד - עברו הזמנים בהם יכולנו להתקדם בצעדים קטנים לעבר פתרון מעורפל.

שבירת הפלסטינים / חייבים להביא להחלפת ערפאת

זו האסטרטגיה הרשמית של הליכוד, של שינוי ושל הנהגת צה"ל. ע"פ גישה זו יש להמשיך בלחץ הצבאי ולעמוד כחומה בצורה עד ל'הכנעת הפלסטינים' ושכנועם ש'באלימות לא ישיגו דבר'. ערפאת הוא לא רלבנטי מכיוון שאינו מסוגל להסכים לסיום הסכסוך. אין לקיים מו"מ תחת אש ויש להמתין עד שערפאת יוחלף במנהיג פרגמאטי שאיתו ניתן יהיה לדבר.

התפיסה הזו נשמעת טוב ומטפחת את האגו הלאומי, אבל גם מראה על חוסר הבנה עמוק בפתרון סכסוכים.

ראשית, עקרונותיה פשוט לא נכונים: כמה מההסכמים המוצלחים ביותר הושגו תחת אש, ואלימות כן מביאה להישגים. אין מה לעשות, זו המציאות וכרגע ישראל אינה יכולה לחנך את העולם בעניין זה; בפרט אם נזכרים שישראל לא הייתה פותחת במו"מ אלמלא פרצה האינתיפאדה הראשונה, והייתה נשארת ברצועת הביטחון לנצח אלמלא החזבאללה.

שנית, מדיניות זו מבוססת על תפיסה פשטנית של הציבור הפלסטיני כאילו הם אדם בודד שניתן לשכנוע: כל שעלינו לעשות זה לשים את הגזר (מו"מ) בצד אחד, והמקל (לחץ צבאי ודיכוי) בצד שני - והופ, הכול יסתדר והפלסטינים ילכו לאן שצריך. "מדיניות זו מבוססת על תפיסה פשטנית של הציבור הפלסטיני כאילו הם אדם בודד."

זו כמובן טעות. השיטה הזו פשוט לא עובדת על קבוצות גדולות של אנשים, היא רק מגבירה את השנאה ומחזקת את ההתנגדות. היה אפשר לצפות שאחרי כל כך הרבה כישלונות של ישראל אנחנו נדלג על הניסיונות האלה, אבל לקבוצות גדולות גם יש זיכרון קצר...

בכל מקרה, אין צורך להרחיב על ההסברים ההגיוניים לכישלון השיטה מכיוון שהעובדות מדברות בעד עצמן: רק 17% מהפלסטינים תומכים כיום בהפסקת האינתיפאדה לעומת 34% לפני שנה. 59% תומכים בהמשכתה בצורתה הנוכחית לעומת 26% לפני שנה (אז רבים תמכו בהדגשת המימד הלא-חמוש של האינתיפאדה). ערפאת הוא באופן מובהק עדיין הדמות האהודה ביותר (ובכל מקרה, הבאים אחריו לא ממש יותר 'רלבנטיים': אחמד יאסין ומרואן ברגותי). "רק 17% מהפלסטינים תומכים בהפסקת האינתיפאדה."

ולמרות נתונים חד-משמעיים אלו מודיעים גורמים צבאיים על 'סדקים', 'בקיעים' ו'שבירה קרובה' של הפלסטינים. כדי להבין את המקור להצהרות תמוהות אלו צריך להבין שההנהגה הצבאית של ישראל נמצאת במצוקה אמיתית - למרות מאמצים כבירים היא ממשיכה להיכשל במשימתה להביא בטחון לתושבי ישראל.

הבעיה, אגב, אינה בצה"ל אלא במשימה שהוטלה עליו: הפסקה בכוח של התקוממות עממית רחבה (ראה הרחבה בנספחים על 'מהו טרור'). זו משימה שאף צבא מודרני לא הצליח בה וגם צה"ל ימשיך להיכשל בה. "הפסקה בכוח של התקוממות עממית רחבה היא משימה שאף צבא מודרני לא הצליח בה."

ברמה המבצעית, צה"ל דווקא מצביע על הצלחות כבירות של 90% פיגועים מסוכלים, ובמלחמה רגילה, צבא שמנצח 90% מהקרבות מנצח במלחמה. אבל זו אינה מלחמה רגילה - פיגוע מוצלח גורם לנזק גדול מאות מונים מהנזק שפיגוע מסוכל גורם לארגוני הטרור. התסכול שבניהול מלחמה כזו יחד עם העובדה שלצבא אין את הכלים להבין מהי התקוממות עממית, מביאים לניתוק מהמציאות שכולנו רואים בהתנהלות ההנהגה הצבאית.

אבל גם מזה לא צריך להתרגש - הצבא הוא תמיד האחרון להכיר בחוסר התוחלת של סכסוך כזה, וגם אין זה תפקידו. מטרת הצבא (בהקשר זה) היא להתגונן מהתקפות חמושות ולמנוע אותן והוא מבצע את משימתו בהצלחה, אבל הבעיה היא בהצטרפותם הבלתי-פוסקת של כוחות חדשים המוכנים להוציא התקפות נוספות, והצבא פשוט אינו מסוגל להפסיק את המוטיבציה להצטרפות - זוהי סוגיה פוליטית שנמצאת מחוץ לתחום אחריותו.

בהזדמנות זו ראוי לספר כי רבים מהמעורבים בתהליך השלום תולים חלק גדול מהאחריות להידרדרות האינתיפאדה בצמרת הצבאית. ע"פ ראייתם, הצבא היה כל-כך משוכנע שהתפרצות אלימה קרובה והביא לנבואה המגשימה את עצמה; בימים הראשונים של האינתיפאדה הצבא חיפש כל הזדמנות לעימות (כצעד הגנתי-מניעתי, בראייתו) והתחמק מהוראות נסיגה של הדרג המדיני (במסגרת הניסיונות להפסקת-אש).

התופעה של צבא החותר לעימות בניגוד למדיניות מקבלי ההחלטות היא מאד נפוצה בסכסוכים מורכבים, ובסה"כ קל להבין אותה: הממשלה לא ממנה רמטכ"ל כדי שיגיד לה שאין פתרון צבאי, ומעולם לא פוטר ראש אמ"ן כי התריע על מלחמה שלא קרתה. הצבא, מעצם טבעו, מטפל בחלק קטן של הבעיה, ורואה רק אספקט מסוים שלה; אין לו את הכלים והיכולת להתמודד עם המצב הנוכחי. אם ברצוננו להצליח כמדינה, הציבור הישראלי צריך להבין את מגבלות הצבא ולהתנתק מההערצה העיוורת אליו.

המצדדים בגישת ההכנעה אוהבים להתייחס להצלחה בשיקומן של גרמניה ויפן לאחר מלחמת העולם השנייה. לאחר הניצחון של בעלות הברית הן החליפו את המשטרים הקודמים ובנו את המדינה מאפס - גישה שהוכחה כהצלחה כבירה. "מעולם לא פוטר ראש אמ"ן כי התריע על מלחמה שלא קרתה."

בהחלט דוגמה יפה, אלא שאין לה שום קשר למצב בישראל. את ה'הכנעה' ישראל כבר השיגה ב-1967. הגענו לניצחון מלא ולשליטה מוחלטת בשטח. אילו ישראל הייתה מתחילה אז בבניית מדינה פלסטינית (הצעה שרק השמאל הקיצוני העז להעלות באותה תקופה), הפרויקט בהחלט היה מצליח וכל הסכסוך היה נמנע. לרע המזל, ישראל השתהתה בשטח יותר מדי ובסופו של דבר עוררה התקוממות עממית. אם בעלות הברית היו נשארות לשלוט בגרמניה ויפן 30 שנה, גם הן היו מגיעות לגורל דומה.

טעות שנייה מאותה משפחה היא זו הרואה בערפאת מכשול בודד לשלום. זוהי עוד הפשטה מסוכנת של בעיה מורכבת. נוח יותר להלביש על אדם אחד את תפקיד הרשע שמחבל מאחורי-הקלעים במאמצים של ה'טובים', מאשר להכיר באוסף המורכבויות של המציאות ובחלקנו בכישלון.

ראשית, נאמר זאת בצורה חד-משמעית: ערפאת הוא מאד רלבנטי והוא בהחלט פרטנר לשלום. למעשה, אותן התכונות שהפכו את ערפאת ל'לא פרטנר' בעבר הן שהופכות אותו היום לפרטנר המושלם לשלום. ערפאת תמיד הואשם בחוסר-מנהיגות. אדם שכל שרידותו נובעת מכך שהוא רוכב על הגלים של העם הפלסטיני - רואה לאן כולם צועדים, נעמד לפניהם וצועק 'אחרי'.

תיאור זה הוא קצת פשטני ולמעשה נכון כמעט לכל מנהיג בעולם המודרני (לפחות מנהיג שמעוניין להישאר בתפקידו), אבל בכל מקרה, אדם כזה הוא בדיוק הפרטנר שישראל צריכה היום. דעת הקהל הפלסטינית תומכת בצורה ברורה בהסכם שלום ע"פ המתווה המפורט למעלה, ואם ערפאת רוצה להישאר במעמדו לא תהיה לו שום ברירה אלא לקבל אותה (אם ישראל תניח אותה על השולחן).

מעניין לציין שבזמן שממשלת ישראל מתעקשת שלא לקיים מו"מ תחת אש ומתנערת מכל ההבנות שהושגו בקמפ-דיויד וטאבה, ערפאת הצהיר באופן פומבי שהוא מקבל את מתווה קלינטון. זוהי נסיגה משמעותית מעמדות קודמות, שנעשתה באופן חד-צדדי וללא תיאום עם ישראל. אין לזלזל במשמעות של צעד כזה. "ערפאת הצהיר באופן פומבי שהוא מקבל את מתווה קלינטון."

בעיה נוספת בעמדה זו היא שאין לערפאת אלטרנטיבה בשטח. הדמות השנייה בפופולאריות שלה היא אחמד יאסין, שבוודאי אינו יותר 'פרטנר' מאשר ערפאת. יותר מכך, גם אם יימצא מנהיג חלופי הוא יהיה תחת לחץ כבד להוכיח שהוא נאמן לאינטרס הפלסטיני לא פחות מערפאת (ולא שליח של ישראל), ויתקשה מאד לסגת מעמדות קיימות.

אם ישראל תתעקש להמתין ל'הכרעה התודעתית' או להחלפת ערפאת, נכונו לנו שנים ארוכות של סכסוך.

הפרדה חד-צדדית

תכנית זו הפכה לאלטרנטיבה הפופולארית בקרב אנשי השמאל שהתייאשו מתהליך השלום / הפלסטינים / ערפאת. הגישה מתבססת על ההנחה שלא ניתן להגיע להסכם שלום בשלב זה, ולכן יש לעשות כל שניתן כדי להפסיק את השליטה בעם אחר ע"י נסיגה לגבול בינלאומי מוסכם ופינוי התנחלויות בעייתיות.

כעקרון הגישה היא סבירה, מלבד שתי בעיות:

  1. הנחת היסוד שלה אינה נכונה - אפשר בהחלט להגיע להסכם שלום עם ההנהגה הפלסטינית הנוכחית.

2. בלחץ דעת הקהל, הממשלה תעשה לעצמה 'ויתורים' בכל הנקודות הבעייתיות: הצבא יישאר בשטחים גדולים כ'אזורי בטחון', ירושלים תישאר בשליטה מלאה, רוב ההתנחלויות הבעייתיות יישארו, לא תהיה התקדמות בנושא הפליטים וכו'. במצב כזה המוטיבציה הפלסטינית להמשך המאבק תרד רק במעט, בעוד שהיכולות הצבאיות ישתפרו.

ולמרות זאת, חשוב לשמור על אופציה זו כאלטרנטיבה תיאורטית לצורך ניהול מו"מ אפקטיבי.

גדר הפרדה

בנייתה של גדר הפרדה אינה 'פתרון'. זהו צעד מבצעי טקטי שנתון לשיקול דעתו של הדרג הביטחוני. אם ישראל תמשיך במדיניות הנוכחית שלה, בהחלט ייתכן שיהיה צורך בגדר כזו.

בתסריט שלום בנייתה של גדר הפרדה היא הוצאה מיותרת שתגרום לאינספור בעיות.

טרנספר

במסגרת התלהטות היצרים הכללית קנה לו פתרון זה מספר לא מבוטל של תומכים, וראוי להתייחס אליו. ברוב המקרים, אנשים מתנגדים לפתרון הטרנספר מכיוון שהוא 'לא הומאני' או 'לא מוסרי'. זה כמובן נכון, אבל התייחסות זו מסיטה את תשומת הלב מהעובדה שזה פשוט פתרון טיפשי ולא-עובד.

בהנחה שפתרנו את הבעיות הלוגיסטיות של העברת מיליוני אנשים נגד רצונם לירדן, במה זה בדיוק מקדם אותנו? ארגוני הטרור יקבלו תמיכה רחבה מבית ומחוץ, הם יוכלו לפעול לכל אורך הגבול המזרחי של ישראל (במקום רק מהשטחים), הרחק משליטת צה"ל הם יוכלו להתחמש בנשק כבד, ישראל תנודה בעולם, הכלכלה תתמוטט, ירדן תקרוס ותישלט ע"י הפלסטינים, עיראק תקבל ערוץ תקיפה קרקעי לישראל וכו' וכו'. לא בדיוק פתרון הקסם המובטח...

ונוסיף עוד משפט לגבי הבדיחה של 'טרנספר מרצון': אם ישראל תיתן תמיכה כלכלית לפלסטינים שיעזבו את השטחים, בהחלט יתכן שרבים ייקחו אותה (נתעלם לרגע מהעלות האסטרונומית של הפרויקט). אולם, האנשים שיבחרו לקבל אותה הם אלו שאינם מרגישים זיקה חזקה לארץ, אנשים פרגמאטיים ואופורטוניסטים. מאחור יישארו הקיצונים הלאומנים שמזינים את הטרור וכך שוב רק החמרנו את הבעיה. יש לקחת בחשבון גם שארגוני הטרור יפגעו במי שיצטרף לתוכנית ויסכלו את פעילותה. "מאחור יישארו הקיצונים הלאומנים שמזינים את הטרור."

טוב, דנו מספיק בפתרונות הסרק. הגיע הזמן לדון בדרך לפתרון העובד.

הדרך לפתרון

הדרך למימוש הפתרון המוצע ולשלום היא בסופו של דבר פשוטה אך דורשת מישראל לעשות מספר צעדים אמיצים.

השלב הראשון הוא פתיחת ערוץ מו"מ אחורי שבו יסוכמו פרטי הסכם הקבע כמפורט למעלה. השיחות יתבצעו הרחק מעיני הציבור כדי לשמור על אווירה מעשית. לאור סטאטוס המו"מ (כפי שהתבטא בהבנות טאבה), הצהרות ההנהגה הפלסטינית, החשש מהידרדרות נוספת, והכי חשוב - דעת הקהל הפלסטינית והישראלית, הסכם יושג תוך שבועות.

לאחר סגירת הפרטים, ההסכם יפורסם, תבוצע חתימה פומבית והוא יועמד לאישור הפרלמנטים בכל צד.

מרגע זה מתחיל למעשה מרוץ. זהו מרוץ של הרוב הפרגמאטי בכל צד כנגד המיעוטים הקיצוניים והאלימים. בשני הצדדים ינסו להזהיר ש'ההסכם הוא רק עוד תרגיל' ויעשו הכול כדי למנוע את ביצועו. ישראל תתמלא בהפגנות אלימות ומאחזים יוקמו על כל גבעה בשטחים. בצד הפלסטיני יהיו קרבות בין החמאס לפתח, והחוליות הקיצוניות ביותר ינסו לפגוע בדעת הקהל הישראלית ע"י טרור.

הטעות הגדולה ביותר שניתן לעשות בשלב זה היא להקפיא את המהלך המדיני כאמצעי ענישה על כל פעולת טרור. ההסכם חייב להתבצע בשני הצדדים ע"פ לוח זמנים צפוף וקשיח. בתוך כחודש יש לסיים את החלקים בהסכם שיגרמו להקטנת החיכוך וליצירת אמון, בכלל זה נסיגה מכל שטחי A, פינוי התנחלויות מבודדות ברצועת עזה, שחרור אסירים ומחוות דיפלומטיות. העמים צריכים להרגיש שזה 'הדבר האמיתי', אין פה משחקים אלא רק מחויבות אמיתית לפתרון קבע הוגן.

לאחר מספר שבועות של חוסר-אמון וספק, העם הפלסטיני יחל בחגיגות העצמאות שלו ותחושת תקווה תשטוף את האוכלוסייה. הלוחמים ישמחו על ההזדמנות להפסיק להתחבא ולהתקבל כגיבורים. המיעוט שיתעקש להמשיך ולהילחם יאבד כל לגיטימציה ציבורית, ולמשטרה הפלסטינית יהיה גיבוי מלא להילחם בהם (גיבוי אף יותר משמעותי מזה שקיבלו ב-1996). "העמים צריכים להרגיש שזה 'הדבר האמיתי', אין פה משחקים אלא רק מחויבות אמיתית לפתרון קבע הוגן."

כחודשיים-שלושה לאחר ההסכם ירדו הפיגועים לאפס. בתוך כשנה ישראל תוכל להשלים את רוב הנסיגה, רוב המתנחלים יתפנו בשמחה מתוך תחושת הקרבה, אחרים יעשו זאת בחוסר-רצון אך תוך קבלת ההחלטה הדמוקרטית, ומיעוט מבוטל אך רועש יפונה בכוח.

במקביל לנסיגה, תיתן הקהילה הבינלאומית תמיכה למדינה הפלסטינית החדשה, תפקח על ביצוע בחירות והקמת מוסדות דמוקרטיים מסודרים, תסייע בקליטת מאות אלפי הפליטים, ותשמור על יציבות המשטר. בעם הפלסטיני יש רצון עז לחיות במדינה דמוקרטית מודרנית (לא מעט בגלל החיים לצד ישראל), ואין סיבה שלא יצליחו במשימה זו. בסופו של דבר, זו הערובה הגדולה ביותר לביטחון ישראל - דמוקרטיות מעולם לא נלחמו זו בזו. "במקביל תוכל ישראל להגיע ליחסי שלום מלאים עם רוב מדינות ערב, ובכלל זה נטרול החזבאללה."

במקביל למימוש ההסכם תוכל ישראל גם לקבל את יוזמת השלום הערבית ממרץ 2002, לסגת מהגולן, ובכך להגיע ליחסי שלום מלאים עם רוב מדינות ערב כולל סוריה ולבנון, ובכלל זה נטרול החזבאללה.

לאחר עשרות שנים של לחימה, ישראל תוכל לשבת בגבולות בינלאומיים מוכרים, כשמכל צדדיה מדינות ידידותיות, והיא אינה שולטת בעם אחר. ככל מדינה נורמאלית, שירות צבאי לא יהיה חובה (או שיארך כשנה), ודאי לא שרות מילואים חובה, הוצאות הביטחון יצנחו והמסים יגיעו לגודל נורמאלי. בשנים שלאחר הסכם השלום ישראל תחווה צמיחה כלכלית פנומנאלית, חזרה של אמון המשקיעים, צניחה של האבטלה וחזרתם של מיליוני התיירים. ואולי חשוב מכל, משאבי המדינה שלאורך שנים היו תקועים בביטחון יתפנו לדברים החשובים באמת ולבנייתה של מדינה משגשגת.

היום זה אולי נשמע כמו חלום תלוש ורחוק, אבל כשם שבתוך מספר חודשים בסוף 2000 ישראל הפכה לאזור-אסון, כך ניתן תוך מספר חודשים להפוך אותה לחלום זה.

איך עושים את זה?

ההצבעה לכנסת היא הכלי החזק ביותר של האזרח להשפיע על מדיניות הממשלה. מסמך זה ניסה לתת ראייה 'אקדמית' ואובייקטיבית של הסכסוך, ולכאורה היה ראוי להימנע מלהמליץ על הצבעה למפלגה אחת או אחרת. זו תהיה צביעות לעשות כך - יש הבדל תהומי בין המפלגות השונות: לא כולן מסוגלות לממש את הפתרון המתואר למעלה, וההצבעה של הבוחרים בקלפי היא שתקבע את גורל המדינה.

נפתח בתיאור המפלגות שיהוו הצבעה גרועה:

ליכוד

ע"פ הסקרים וניתוחי דעת קהל נראה שרוב גדול באוכלוסיה תומך בפתרון המתואר, אבל בכל זאת מצביע לליכוד מתוך הנחה שרק הליכוד יכול לעשות שלום (כי אז יזכה לתמיכה רחבה בכנסת, או כי הליכוד ידאג לאינטרסים הביטחוניים טוב יותר, או כי לממשלת ליכוד יש כוח רב יותר במו"מ מדיני או כי שרון ירצה לעשות שלום לפני שהוא פורש מהפוליטיקה).

יש הגיון מסוים בגישה זו, אבל במקרה שלנו היא פשוט לא עובדת.

כפי שראינו, אין זה הזמן לתכניות מהוססות והדרגתיות. יש לבצע שינוי חד באסטרטגיה הלאומית שיעורר התנגדות עזה מצד הימין. הליכוד לא יכול להרשות לעצמו לבצע מהלך שמהווה נטישה מופגנת של חלק גדול מציבור הבוחרים שלו.

הממשלה האחרונה הייתה ממשלת אחדות בראשות הליכוד - ממשלה שאמורה להיות מתונה, ועדיין ישראל לא קיימה שום מו"מ והתעלמה מהיוזמה הסעודית. גם הבטחות לפסגה בתורכיה עם מדינות ערב נעלמו להן.

אפילו כעת, במערכת בחירות שבה הליכוד מנסה למשוך מצביעי מרכז ורוב גדול של האוכלוסייה תומך בהסדר מדיני, עדיין ההתחייבות המדינית המשמעותית ביותר ששרון הצליח לשחרר היא להקמת מדינה פלסטינית בעתיד. מתי בעתיד? עוד 20 שנה? איפה? על 40% מהשטח? מדינה שבירתה רמאללה? לא ברור. שרון ממשיך להתעקש על ירושלים מאוחדת וממאן אפילו להבטיח פינוי של התנחלות אחת (ואסור לשכוח את 'נצרים היא כמו תל-אביב').

בקושי רב מצהיר שרון על תמיכה בתכנית בוש - תכנית גרועה המבוססת על פתרון הדרגתי וכוללת את כל האלמנטים הדרושים להנצחת הסכסוך. אין סיכוי שהליכוד יעשה מה שנדרש לסיום הסכסוך. "הליכוד לא יכול להרשות לעצמו לבצע מהלך שמהווה נטישה מופגנת של חלק גדול מציבור הבוחרים שלו."

לגבי הראייה ששרון השתנה וירצה לעשות שלום בקדנציה האחרונה: קודם כל, ספק רב אם זה נכון. שרון לא עשה שום דבר בשנתיים האחרונות שהצביע על שינוי בעמדותיו. פעמים רבות הוא פלט אמירות בעלות גוון פשיסטי ("יש לגרום להם אבדות כבדות" - כלומר תכלית הלחימה היא לא הגנה, אלא נקמה), וכשנהג ב'אחריות' זה היה בחוסר רצון בולט למול הלחץ הבינלאומי ("ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה"). למרות הרצון של הציבור לקוות ששרון השתנה, אין שום עדויות לכך בשטח - זהו אותו שרון שהצביע נגד הסכם השלום עם מצרים, נגד ועידת מדריד, נגד הסכם אוסלו ואף נמנע בהסכם עם ירדן.

אבל מעבר להתעסקות בתהליכים הפסיכולוגיים של שרון, הרבה יותר חשוב להבין שראש-ממשלה הוא רק חלק ממערכת דמוקרטית מפלגתית, והוא פועל מכוח האמון של הקואליציה בכנסת (הפעם אין בחירות ישירות לראשות הממשלה, ולכן חופש הפעולה של שרון יהיה אף נמוך מאשר בממשלה הנוכחית).

גם אם שרון ירצה, הוא לא יוכל להשיג רוב בממשלה לביצוע הפעולות הדרושות ובמאבק הפנים-מפלגתי הוא מאוים מימין ע"י בנימין נתניהו. מרחב הפעולה של ראש-ממשלה מטעם הליכוד פשוט לא כולל את ביצוע הפתרון הנכון. במקרה הטוב הוא יוכל לחזור על ניסיונות הפתרון ההדרגתי של הממשלה הקודמת, ובכך להביא להידרדרות נוספת. "גם אם שרון ירצה, הוא לא יוכל להשיג רוב בממשלה לביצוע הפעולות הדרושות."

וראוי להוסיף עוד דבר לטובת אלה שאוהבים להיזכר בבגין והסכם השלום עם מצרים; אין שום דמיון בין שני המקרים. הסכם השלום עם מצרים התאפשר בזכות מלחמת יום-הכיפורים שחיסלה את שכרון-הכוח של ישראל אחרי 1967 וגרמה לשלום להיות הכרח קיומי. בנוסף, הסכם השלום עם מצרים נחתם בזמן שקט והיה זול מאוד - סיני אינה חלק מחזון ארץ-ישראל השלמה, וההתנחלויות בסיני היו קטנות ולא משמעותיות. זו הסיבה היחידה שממשלת ימין יכלה לחתום על חוזה שבו ישראל נסוגה מכל השטח ומפנה את כל ההתנחלויות.

ממשלת שמאל הייתה משיגה את אותה תוצאה בדיוק וזוכה לתמיכה זהה, אם כי ההצבעה בכנסת הייתה עוברת ברוב מעט קטן יותר. לרע מזלה של העבודה, מחדל מלחמת יום-הכיפורים הביא גם למהפך בבחירות שהעלה את הליכוד לשלטון. וכך, הליכוד ובגין פשוט זכו להיות בשלטון בזמן שהתנאים הבשילו לשלום. זה הכול, ובודאי שלליכוד אין נוסחת שלום סודית שלאחרים אין...

דבר אחרון שראוי לחשוב עליו הוא המסר שהפלת שרון ישדר לעם הפלסטיני. אם יוזמת השלום של ישראל תיפתח בסילוק האדם השנוא ביותר על הפלסטינים, נוכל להשיג הישגים משמעותיים בדעת הקהל הפלסטינית, ובכך להאיץ את השבת האמון בתהליך השלום ואת ההתנגדות למאבק אלים.

שינוי

עוד דפוס הצבעה תמים אך מסוכן הוא הסחף לעבר "שינוי". המצביעים לשינוי הם בעיקרם תומכי הפרדת הדת מהמדינה שמרגישים ניטראליים לגבי הפתרון המדיני או שאינם מאמינים שפתרון אפשרי כרגע.

ובכן, שינוי היא בחירה גרועה מכל בחינה שהיא. ולא כי היא 'אנטישמית' או 'מבוססת על שנאה'. אדרבא, שינוי מתמקדת בבעיה מהותית ומרכזית של מדינת ישראל: המעורבות המופרזת של ענייני דת בפוליטיקה ובממשל. (אגב, הפרדת דת ומדינה היא ברוכה לא משום שדת היא דבר 'רע' אלא פשוט משום שההיסטוריה מראה שמדינות שביצעו הפרדה זו שיפרו את מצבן).

הבעיה עם שינוי היא אחרת: זו מפלגה שכל מצעה הוא פופוליזם טהור שמוכיח חוסר הבנה בסיסי של שורש הבעיה אותה היא מנסה לפתור. כדי להבין זאת, צריך לשאול את השאלה כיצד יתכן שבמדינה שבה רוב גדול של הבוחרים תומך בהפרדת דת ומדינה עדיין לא הושגה הפרדה זו? התשובה, כמו בהרבה מקרים אחרים, היא הסכסוך. מאז הקמת המדינה הסוגיה המרכזית המטרידה את הציבור היא המדינית-ביטחונית. כל עוד מאבקי הכוח בממשל מתמקדים בסוגיה זו, יכלו המפלגות הדתיות להעביר את תמיכתם מצד לצד תוך השגת נכסים פוליטיים.

משמעות הדבר היא שכל זמן שהסכסוך חי, לא נוכל להגיע להפרדת דת ומדינה. ייתכנו הישגים מקומיים וזמניים, אבל בסופו של דבר המצב לא ישתנה. לעומת זאת, ברגע שהסכסוך ייפתר תהפוך סוגיית הדת לסוגיה המרכזית, ועמדת הרוב תתבטא באופן חד-משמעי וקבוע. אגב, גם אז לא יהיה צורך במפלגה כמו שינוי, מכיוון שהדת תהפוך לנושא המאבק בין המפלגות הגדולות. "מצע שינוי הוא פופוליזם טהור שמוכיח חוסר הבנה בסיסי של שורש הבעיה אותה היא מנסה לפתור."

כמובן, שמעבר לניתוח הפוליטי המתוחכם הזה, שינוי פשוט אינה תומכת בפתרון המדיני הנכון. המצע המדיני של שינוי לא מתווה שום כיוון, אלא פשוט מתאר את דעתו של הישראלי הממוצע לגבי הסכסוך: צריך ממשלת אחדות, אסור לדבר עם ערפאת, הפסקת הטרור היא תנאי בל יעבור לחידוש המו"מ, הקמת גדר הפרדה, ומצד שני תמיכה בפינוי התנחלויות ו'פשרה' בירושלים. כפי שראינו קודם, זו בדיוק הנוסחה הדרושה להנצחת הסכסוך לשנים רבות.

עד שלא ישונה מצע זה, הצבעה לשינוי היא דחיפה נוספת של ישראל לתהום, וגזילה של קול ממפלגות שיכולות להביא פתרון אמיתי לבעיה. ועם כל הכבוד להפרדת דת ממדינה, פתרון הסכסוך הוא מעט יותר חשוב. או במילים ציוריות יותר: במקום להתעסק בהגדלת הצבא בעוד 5% בחורי ישיבות, בואו ננסה בכלל לבטל את הצורך בשירות צבאי חובה...

אז מה כן להצביע?

בזמן כתיבת מסמך זה גם העבודה וגם מרצ מציגות במצען את מתווה הפתרון הנכון ללא הבדלים משמעותיים. גם כאן, אגב, הסיבה להיעלמות ההבדל היא ההסכמה הרחבה על מתווה הפתרון - פשוט לא נשאר הרבה מרחב תמרון.

עד כה, מטלת הרכבת הממשלה הוטלה תמיד על ראש המפלגה הגדולה בכנסת (ורק אם נכשל עברה למפלגה השנייה). לכן יש חשיבות אמיתית לחזק את מפלגת העבודה ולנסות להביא אותה למעמד של המפלגה הגדולה בכנסת. לפיכך, יש לעקוב מקרוב אחר הצהרות העבודה עד הבחירות ולוודא את מחויבותה המלאה לפתרון מיידי ללא מסרים נוגדים (בסגנון 'אין עם מי לדבר אז נלך ישר לנסיגה חד-צדדית').

בנוסף, אסור לשכוח את הנזק שגרמה ישיבתה של העבודה בממשלת האחדות האחרונה, ולכן גם יש לוודא שהעבודה מחויבת באופן מלא להצהרתה שלא להצטרף לממשלה בראשות שרון, ושתצרף את הליכוד לממשלתה רק כמוצא אחרון.

במקרה של ממשלת ליכוד, חייבת העבודה להוביל אופוזיציה חזקה שתנסה להציל את המדינה מהאסון הצפוי. הסקרים צופים מספר מנדטים נמוך לשתי המפלגות הגדולות ולכן הכישלון הצפוי של הממשלה יכול להביא להחלפת ממשלה (ללא בחירות) תוך זמן קצר.

יתרה מזאת, ממשלת ימין תאבד כל לגיטימציה בינלאומית ובכך תאפשר את גלגל ההצלה האחרון של ישראל - התערבות בינלאומית (בניגוד לטענות הימין בנושא זה, מכיוון שישראל אינה דמוקרטיה באספקט של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לקהילה הבינלאומית יש לגיטימציה מלאה להתערב).

אם העבודה לא תתחייב באופן מלא לנקודות אלה, אין ברירה אלא להצביע מרצ (או מפלגת שמאל אחרת).

חדש! לחץ כאן לקריאת ההמלצה הסופית ליום הבחירות.

מה עוד ניתן לעשות?

מעבר, כמובן, להצבעה ביום הבחירות קיימים מספר צעדים נוספים שיכולים להביא את המהפך.

קודם כל, לשכנע כמה שיותר אנשים אחרים להצביע למפלגה הרלבנטית. הדרך כנראה הכי אפקטיבית לעשות זאת היא להפיץ את המסמך הזה לכל מי שניתן, ולא רק באי-מייל - אפשר להדפיס ולחלק למי שלא מחובר לאינטרנט. יש לוודא שהבוחרים הפחות נלהבים יגיעו להצביע ביום הבחירות (ושיש להם תעודת זהות!). אפשר אפילו לבקש 'טובה' מאנשים שאדישים לבחירות.

דבר מהותי נוסף שניתן לעשות הוא להשפיע על ההתחייבויות הקואליציוניות של שינוי. אם אכן העבודה לא תכנס לממשלה בראשות שרון, הליכוד לא יכנס לממשלה בראשות מצנע, ושינוי לא תכנס לממשלת ימין, ממשלת שמאל או ממשלה עם דתיים, אז בהחלט ייתכן שלא תהיה שום קואליציה אפשרית (לשמאל ולימין לבד אין רוב, והמפלגות הגדולות אינן מעוניינות בממשלת אחדות עם שינוי שאינה בראשותן). משמעות הדבר שנזכה למספר חודשים ללא ממשלה, ולבסוף נצא לבחירות חדשות.

לפיכך, יש להפעיל לחץ על שינוי להצהיר שבמקרה שלא תתאפשר ממשלת אחדות היא תעדיף להצטרף (או לתמוך מבחוץ) לממשלת שמאל, או לכל הפחות לממשלה שתהיה קרובה יותר לעמדותיה בתחום הדת (מן הסתם ממשלת עבודה-מרצ). אנשי שינוי צריכים להרגיש שיאבדו חלק גדול מתומכיהם אם לא יתנו הבטחה כזו (האי-מייל של שינוי: shinui@shinui.org.il)

הצהרה זו לבדה יכולה לקבוע את הרכב הממשלה ואת גורל המדינה.

גם לאחר הבחירות ניתן לעשות הרבה. השפעת האזרח על הממשל לא נגמרת ביום הבחירות. חשוב לתמוך כל הזמן בצעדים שמקדמים פתרון, באמצעות הפגנות, עצומות, מכתבי תמיכה וכו'. הממשלה חייבת להרגיש שיש לה גיבוי מלא לצעדים הנדרשים, ושהתהליך לא צריך להתמוטט בגלל ניסיונות הקיצוניים לחבל בו.

סיכום

מסמך זה תיאר את השתלשלות האירועים שהביאו למצבנו הנוכחי, מנקודת מבט אובייקטיבית ועל סמך הניסיון ההיסטורי בסכסוכים עממיים וההיגיון שעומד מאחוריהם. המסקנה המרכזית היא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו יוצא-דופן במהותו והוא ניתן לפתרון באותם כלים שפתרו סכסוכים דומים בעבר.

הסברנו מדוע נכשלה הדמוקרטיה הישראלית בפתרון הסכסוך, תיארנו את מקורות הסכסוך, את השתלשלות תהליך השלום וכיצד פחדים לא-רציונאליים הביאו לכישלונו. הוכחנו שההתפרצות האלימה הנוכחית לא הייתה מתקפה מאורגנת אלא הידרדרות הדרגתית ששני הצדדים תרמו לה באופן שווה. פרשנו את מתווה הפתרון האופטימאלי ואת הדרך למימושו, והזהרנו מפתרונות הסרק המוצעים מימין ומשמאל. בסופו של דבר תרגמנו את כל המסקנות להחלטת הצבעה בקלפי.

לראשונה בהיסטוריה, קיימת הסכמה בדעת הקהל של שני העמים על מתווה הפתרון. ישראל יכולה עכשיו להציע את מה שמעולם לא יכלה, וההנהגה הפלסטינית יכולה להסכים למה שמעולם לא יכלה.

אין סיבה אמיתית לייאוש הישראלי (והפלסטיני) - אם הבוחר הישראלי יבצע החלטה נבונה ב-28 בינואר, הסכסוך יסתיים בתוך חודשים ספורים וישראל תוכל להגיע ליעד שהתוותה לעצמה מאז הקמתה.

אם תרצו.

מידע נוסף

הפרקים הבאים מספקים חומר רקע נוסף להבנת הסכסוך, ועונים על שאלות שעלולות לעלות בעקבות קריאת המאמר.

שאלות נפוצות

ש: הפתרון המוצע מבוסס על צעדים אמיצים ומהירים שנועדו לשנות את האווירה באזור. נשמע טוב, אבל למה אנחנו צריכים לעשות את הצעד הראשון? למה שההנהגה הפלסטינית לא תעשה צעד אמיץ לקראתנו?

ת: מעבר לכך שישראל היא הריבון ועלייה מוטלת האחריות לגורל כלל האוכלוסייה, ומעבר לכך שלישראל יש הרבה יותר מה להפסיד מהמשך הסכסוך, פשוט אין כרגע צעד פלסטיני שמקביל בעוצמתו לצעד הישראלי הנ"ל. הטרור הפלסטיני מבוסס על חוליות קטנות שמקושרות בקשרים די רופפים (אם בכלל) להנהגה הפלסטינית, ושואבות את עיקר כוחן מהאווירה ברחוב. כל עוד לא תחול התקדמות בתהליך המדיני, אין באפשרות ההנהגה הפלסטינית לבצע צעד משמעותי.

ש: מאין הביטחון שאחרי הנסיגה לא יימשכו הפיגועים? מדוע שלא ימשיכו במטרה לשחרר את עכו, יפו, לוד ורמלה?

ת: כפי שראינו, הפיגועים מתקיימים רק כל עוד הם זוכים לתמיכה רחבה בציבור הפלסטיני. מרגע שתוקם מדינה פלסטינית סבירה, כל המשך של האלימות ייתפס כפגיעה באינטרס הלאומי. בהחלט ייתכן שרבים מהפלסטינים ימשיכו לשנוא את ישראל או להאמין שכל שטח ישראל היא פלסטיני, אבל יש פער עצום בין להאמין במשהו לבין להלחם למענו. אנשים מאמינים בהרבה מאד דברים, אבל רק במקרים קיצוניים הם יסכנו את חייהם למען אחת מאמונות אלה.

מעבר לכך, ערביי יפו אינם מעוניינים להיות משוחררים - הם שותפים (כמעט) שווים במדינת ישראל ואינם מעוניינים בעצמאות (כפי שפתח-תקווה אינה מעוניינת בעצמאות). הבעיה עם התקוממות עממית היא שאינה יכולה להתבצע ללא העם...

ש: שוכנעתי אבל לא לגמרי. עדיין יש לי ספקות לגבי היכולת להגיע להסכם.

ת: אם כך נותר רק לבחון את הסיכונים שבטעות מכל סוג: אם יש אפשרות להסכם ובחרנו ימין או מרכז, ישראל החמיצה את ההזדמנות החשובה בהיסטוריה שלה ואנו צפויים להידרדרות איומה. מצד שני, אם אין אפשרות להגיע להסכם ובכל זאת בחרנו שמאל - לא השתנה דבר. העבודה מסוגלת להמשיך את הכיבוש לא פחות טוב מהליכוד (ולהוביל לאותה ההידרדרות...).

הרקע לסכסוך עד 1967

מרגע שהתנועה הציונית תפסה תאוצה, היא הייתה במסלול התנגשות ברור עם ערביי הארץ. מבלי להתייחס למניעים ולצידוקים של הציונות, ברור שכל תנועה של אנשים המגיעה לשטח מיושב וטוענת לבעלות על קרקעות, תימצא בקונפליקט קשה עם בעלי הקרקע הנוכחיים.

סכסוכים מקומיים הידרדרו במהרה לסכסוך עממי, כשכל צד מתארגן במיליציות כדי להגן על עצמו, תוך ביצוע פעולות מניעה ותגמול, שלרוב רק החמירו את המצב. בשל השלטון הבריטי יכולת ההתחמשות הייתה מוגבלת, ושני הצדדים השתמשו בעיקר בפעולות גרילה וטרור כדי לחבל במטרות הצד השני.

ככל שנחלשה ההשפעה הבריטית, הדרדר הסכסוך לכדי מלחמה אזורית כוללת. אופציה זו מוצתה לאחר שנתיים, ונקבעו גבולות בהסכמי הפסקת-אש. ישראל עשתה מהלך נבון כשביטלה את המשטר הצבאי על ערביי ישראל ונתנה להם זכויות אזרח (כמעט) מלאות, ובעיקר זכות הצבעה. משטר שוויוני הוא הכלי האפקטיבי היחיד לנטרול סכסוכים עממיים, וצעד זה הבטיח את יציבותה הפנימית של ישראל.

עם זאת, ישראל סירבה לקבל את פליטי המלחמה חזרה, כמתחייב בחוק הבינלאומי, בהבטחות ישראל לאו"ם ומתוך מוסר בסיסי. אין זה משנה מה הייתה הסיבה לעזיבתם של הפליטים - כאזרחים לא ניתן לנשל אותם מאדמתם ורכושם. מצד שני, לישראל הייתה סיבה טובה למנוע את חזרת הפליטים: שיבת הפליטים הייתה מבטלת למעשה את כל ההישג הציוני - מיעוט יהודי אנחנו יכולים להיות בכל מדינה אחרת.

וזהו בעצם הקונפליקט המרכזי של מדינת ישראל עד היום: הניסיון גם לשמור על צביון יהודי וגם לשלוט על מקסימום שטח.

באותה תקופה רב היהודים האמינו בזכותם על כל ארץ ישראל המנדטורית (פלוס ירדן אצל האגף הימני בעם). המיליציות היהודיות (ואח"כ צה"ל) הצליחו במשימה זו, אבל ישראל ניסתה להתעלם מעלות הכיבוש - סיפוח התושבים הלגיטימיים של השטח ומתן שוויון זכויות. בתקופה שהמעצמות החלו לקפל את הקולוניות שלהן ברחבי העולם, מתוך הכרה שלא ניתן להחזיק אוכלוסיה תחת משטר אפליה, ישראל חשבה שע"י הנצחת גירוש הפליטים היא תוכל לעקוף מכשלה זו ולאחוז במקל בשתי קצותיו. משום מה, מדינות ערב השכנות לא רצו לשחק את המשחק. הן הותירו את הפליטים במחנות הארעיים ולא ראו סיבה לקבל אחריות לגורלם. וכך נוצר מצב שבו כל אחת משכנותינו נאלצת להחזיק אוכלוסיה גדולה מחוסרת זכויות וענייה. זו כמובן אוכלוסיה מסוכנת שמהווה איום וקבוצת לחץ משמעותית על המשטר של המדינה המארחת. כדי לשמור על יציבותן, טיפחו מדינות אלה את השנאה לישראל ודאגו שתסכול הפליטים יופנה אליה.

כמובן שיהיה זה פשטני ומוטעה לראות בסוגיית הפליטים את המהות היחידה של הסכסוך הישראלי-ערבי עד 1967, אך נושאי הסכסוך האחרים היו יכולים לדעוך ולהיפתר בהדרגה אלמלא בעיית הפליטים. הפליטים נתנו למדינות ערב דרך קלה להתנגד לקיומה של מדינת ישראל, מבלי להסתכן ישירות; תחת חסותן הסתננו חוליות פלסטיניות לישראל דרך הגבול וביצעו פעולות טרור וגרילה. הסתננויות אלו הביאו את ישראל ל'פעולות התגמול', וגרמו לאזור להישאר תחת איום מתמיד של מלחמה.

מהו טרור?

פיגועי הטרור משפיעים יותר מכל דבר אחר על דעת הקהל הישראלית. התמונות הקשות והפחד המתמיד גורמים לטרור לקבל מימד כמעט מיסטי. כדי שנוכל לנתח את המציאות בהגיון ולהגיע לפתרונות נכונים, ראוי שנבין מה זה טרור.

נתחיל בזה שטרור זה לא מפלצת. זהו כלי מלחמתי אכזרי שנעשה בו שימוש בצורות רבות ושונות של לחימה. מבחינה טכנית, טרור זה תקיפה של מטרות לא-צבאיות לצורך השגת מטרות פוליטיות. זו שיטה שכמעט כל תנועת שחרור לאומית השתמשה בה (כולל האצ"ל שהטמין פצצות בשווקים ובתי קפה ערביים וגרם למאות הרוגים), אבל היא משמשת גם (ואולי בעיקר) צבאות מאורגנים, כמו במקרה הטלת הפצצה האטומית על ערים יפניות, הפצצת לונדון ע"י הנאצים, הפצצת דרזדן ע"י הבריטים, מתקפת הטילים על ערים ישראליות במלחמת המפרץ, ו"פעולות התגמול" של ישראל על כפרים ירדניים ומצריים בשנות ה-50.

לעומת זאת, פיצוץ טנק מרכבה באמצעות מטען גחון או מארב לשיירה צבאית אינם פיגועי טרור, למרות מה שניתן לשמוע בתקשורת הישראלית. כמובן, אין זה אומר שכאבן של אמהות החיילים ההרוגים קטן יותר, אלא רק שהם נהרגו בפעולת 'גרילה' ולא בפעולת טרור.

ומהי פעולת גרילה? גרילה היא תורת לחימה המשמשת למאבק כנגד כוח עדיף בהרבה. היא מבוססת על תקיפות קצרות וממוקדות של נקודות-תורפה של האויב והסתתרות בשאר הזמן. החלק הראשון הוא יחסית קל: נקודות-תורפה תמיד קיימות, ולאלמנט ההפתעה יש יתרון מכריע בקרב כזה. החלק השני הוא הבעייתי; הצבא הנגדי מפעיל כוחות גדולים ומודיעין משוכלל כדי לאתר את לוחמי הגרילה ולחשוף את מקומות המסתור.

ניתן לחלק את סוגי המסתור לשלושה: (א) אוכלוסייה אזרחית, (ב) תנאי שטח קשים, (ג) מדינת חסות אוהדת.

מדינת חסות היא מאוד אפקטיבית כיוון שכך המדינה המותקפת חייבת להיגרר למלחמה כדי לעצור את תקיפות הגרילה (כפי שישראל עשתה לא פעם). מצד שני, מדינת החסות לוקחת על עצמה סיכון גדול וצריכה להיות לה סיבה טובה לעשות כן.

המקרה של הסתתרות בתנאי שטח קשים (בדר"כ יערות או שטח הררי) לא רלבנטי לישראל, אז נשאיר אותו בצד כרגע.

ההסתתרות באוכלוסייה אזרחית הוא האמצעי הנפוץ, והוא מתבסס על הרצון של הגורם המותקף להימנע מפגיעה בחפים-מפשע (הן משיקולים מוסריים והן משיקולים פוליטיים). עם זאת, האוכלוסייה חייבת לתמוך באופן גורף בלוחמים, לספק מסתור ומזון, לאסוף מודיעין, להתריע מסכנות וגם להצטרף בפועל לארגונים. בהעדר תמיכה כזו כוח הגרילה מצטמק, והגורם המותקף יכול להיעזר באוכלוסייה לחשיפת הלוחמים.

הויכוח הפופולארי לגבי 'האם ניתן לנצח טרור' הוא מעט מבלבל, מכיוון שהמושג 'טרור' מתייחס רק לסוג המטרות המותקפות. השאלה האמיתית היא 'האם ניתן לנצח גרילה'. התשובה תלויה (במקרה שלנו) ברמת התמיכה העממית שהם מקבלים. בהיעדר תמיכה כזו הניצחון אפשרי (חוסיין בירדן 1970, שרון בעזה 1971, ערפאת בשטחים 1996), אולם כוח גרילה המגובה בתמיכה עממית רחבה הוא בלתי-מנוצח.

הטרור הפלסטיני מבוסס על פעילות גרילה וזוכה לתמיכה עממית רחבה ביותר. כל עוד לא תיעלם התמיכה, לישראל אין סיכוי 'להשמיד את תשתית הטרור'.

על 'יפי נפש' ושימוש מופרז בכוח

רוב מוצק של הישראלים תומך בעינויים, הוצאות להורג ללא משפט (חיסולים), ענישה קולקטיבית, פגיעה במשפחות של טרוריסטים וכו'. כמובן שרובם לא שמחים על השימוש בשיטות כאלה, אבל רואים בכך כורח: כשמולנו עומדים לוחמים אכזריים המתחבאים בתוך אוכלוסייה אזרחית, אין לנו ברירה אלא להשתמש באמצעים חמורים. רבים מתמרמרים על "יפי הנפש" והקהילה הבינלאומית שאינם מבינים את מצבנו ומגנים אותנו על מעשים אלו.

תפיסה זו נובעת מטעות בסיסית בהבנת המקור להתנגדות לשיטות אלו. למרות מה שנהוג להגיד, לא מדובר בטיעונים מוסריים או התייפייפות. זוהי עמדה המבוססת על הניסיון ההיסטורי של אומות העולם. בפועל נמצא שמדינות שנאלצות להשתמש באמצעים כאלה כדי להגן על המשטר שלהן עושות משהו לא נכון. מדינה המנהלת מדיניות שוויונית והוגנת כלפי כל נתיניה לא צריכה לענות, לחסל או להרוס בתים (מערכת המשפט ובתי-הכלא עובדת בסדר גמור). מכאן, שמדינה העושה שימוש באמצעים אכזריים צריכה לבחון את האסטרטגיה הכוללת שלה מחדש.

ע"י האיסור על פעולות אלה באמנות בינלאומיות העולם בעצם מכריח מדינות להכיר בטעותן ומונע מהן להנציח את המדיניות המוטעית. הסירוב של ממשלת ישראל לנהוג ע"פ האמנות שהיא חתומה עליהן רק מזיקה ומעכבת פתרון אמיתי לבעיה.

דבר דומה ניתן לומר על סרבנות מצפונית. קל מאד להגיד ש"אם כולם יסרבו אז ישראל תיעלם" או "מה היה קורה אם חיילי כוחות הברית היו מסרבים להלחם בנאצים?". הנקודה המהותית היא שתופעות רחבות של סרבנות מצפונית קורות רק במלחמות לא-מוצדקות, ולכן כל כך חשוב לשמור על זכותם של חיילים לסרב. זוהי אינדיקאציה לצדקת הדרך - מדינה שלא מצליחה לשכנע את חייליה שהמלחמה הכרחית צריכה למצוא פתרונות אלטרנטיביים לבעיותיה.

לסיכום: אדם שמתנגד לכל מדיניות אלימה הוא 'יפה נפש'. אדם שמתנגד למדיניות שתמיד נכשלת הוא סתם אדם נבון.

מקורות נוספים

מצע העבודה

מצע הליכוד

קריאה של מצע העבודה מול מצע הליכוד מראה על הפערים האמיתיים בתפיסתם את המציאות (מצע הליכוד, אגב, לא שונה מאז הבחירות הקודמות), ומדגישה את הצורך לבחור בחירה מושכלת.

מצע מרצ

לאחר תיאור ארוך של תהליך השלום, הבעיות הנוכחיות והצורך של מנדט בינלאומי בשטחים, מופיע גם מתווה הפתרון הסטנדרטי; אמנם בניסוח יותר ישיר מאשר במצע העבודה, אבל קל לראות כי מהותם זהה.

מאמר יפה של יוסי ביילין על האופן הפשטני שבו כל צד תופס את הצד השני

מצגת גוש-שלום על הצעות ברק בקמפ-דיויד

המצגת היא מעט פשטנית (בקמפ-דיויד הוצגו מספר רב של הצעות שונות), אבל היא מדגימה היטב עד כמה יכולים 'גושי ההתנחלויות' להפריע לניהול תקין של המדינה הפלסטינית.

תיאור עמדות הצדדים בשיחות טאבה, ע"פ שליח האיחוד האירופי, מיגל מורטינוס

יוזמת השלום הערבית

סקירה של הסיבות לכישלון תהליך השלום מהצד הישראלי, ע"פ רון פונדק

ה-JMCC - הארגון העיקרי המבצע סקרי דעת קהל בציבור הפלסטיני ניתן לראות סקרים החל מ-1993 המראים על התקווה העצומה והתמיכה בתהליך השלום, ולאחר מכן את דעיכתן ההדרגתית. ניתן גם להתרשם מהתמיכה הקבועה והמוחלטת באינתיפאדה.

הפיגועים הגדולים מאז הסכם אוסלו

הרוגים ישראלים מאז פרוץ האינתיפאדה

הרוגים פלסטינים באינתיפאדה (לפי תקופה)