ארכיון מסמכים 

קריסת ההרתעה, קדחת המיגון / עידן לנדו


מה שקרה בלילה בשכונת אל-ג'באל א-שמאלי בשכם הוא תמונת מצב מדוייקת ואכזרית של קריסת ההרתעה הישראלית: צבא כיבוש שנקלע לאובדן עשתונות גמור ומנסה נואשות להסתיר זאת באמצעות נזק סביבתי רב נפגעים.

המצוד אחרי עבד אל-חכים עאדל עאסי החל מיד לאחר שזה רצח את איתמר בן גל בצומת אריאל, ונמלט לשכם. כוחות צה"ל הגיעו לבית אביו של עאסי, ונתקלו בהתנגדות עזה. עד מהרה האירוע יצא משליטה. התקשורת הישראלית המעיטה בפרטים, כהרגלה, ורק "הארץ" ציטט במדויק את נתוני משרד הבריאות הפלסטיני. צה"ל הרג צעיר בן 22, חאלד ואליד תאיה; מאש חיה של צה"ל נפצעו 32 פלסטינים; מכדורי מתכת מצופים גומי של צה"ל נפגעו 26 פלסטינים; משאיפת גז מדמיע, נפגעו 51 פלסטינים. אדם אחד נפגע מדריסת ג'יפ צה"לי.

אה, ועוד עניין פעוט: רוצחו של בן גל לא אותר ולא נלכד.

סיכום המצוד: הרוג אחד ו-110 פצועים. כמעט כל כלי התקשורת דיווחו על שליש או חצי ממספר הפצועים הסופי. הפער הזה חשוב: הוא נועד לשמור על הפער בין תפיסת המציאות של הישראלים למציאות עצמה.

אפשר אם כך לקרוא לילד בשמו. צה"ל אינו עוסק בעשיית צדק או הבאת אשמים לדין בשטחים. הוא עוסק בפעולות נקם ראוותניות, שפוגעות בעשרות אנשים. גם מבנים נהרסים בסיטונות. בפעולת התגמול בג'נין לפני שלושה שבועות, על רצח רזיאל שבח, הרס צה"ל ארבעה בתים על תכולתם, והותיר 17 נפשות ללא קורת גג. הנוהל הרגיל: באים בלילה, רימוני הלם, "סיר לחץ", דחפורים. כלבי תקיפה שאולפו להתעלל, ילדים בני 6 מבועתים.

אה, ועוד עניין פעוט: רוצחו של שבח, אחמד ג'ראר, לא אותר ולא נלכד באותו לילה. הוא חוסל רק שבועיים לאחר מכן, בכפר יאמון.

בימים האחרונים צה"ל מתגבר את כוחותיו בשטחים. התסיסה גוברת, החיכוכים גוברים. שר הביטחון הכריז, אחרי חיסולו של אחמד ג'ראר: "החשבון נסגר". אבל זה כמובן שיחדש מובהק: החשבון רק נפתח. פעולות הנקם הקטלניות של צה"ל בשטחים אינן סוגרות שום חשבון אלא רק מלבות את האש. בשבועות האחרונים צה"ל זורע ביסודיות, גזרה אחר גזרה, את זרעי הטרור הפלסטיני של השנים הבאות: שובל ארוך של זעם עממי, תאב-פורקן, שיופנה נגד יהודים באשר הם.

לכן צריך לתגבר את החטיבות המרחביות בשומרון בגדודים סדירים: לא בגלל שההרתעה עובדת, אלא להיפך, בגלל שהיא לא עובדת.

זהו הסוד השמור ביותר במערכת הבטחונית בימים אלה. ההרתעה הישראלית קורסת, בכל החזיתות. בשטחי יהודה ושומרון אין כמעט יום ללא נסיונות פיגוע. בצפון מתעצם החיזבאללה על אפו וחמתו של צה"ל. בעוטף עזה ממשיך טפטוף הרקטות. במשך שנים עקבתי אחרי מעגלי ההסלמה בדרום, שתכופות ישראל יוזמת; לא כדי להרתיע, אלא להיפך, כדי להנציח את המצב. בצפון רועמים כעת תופי המלחמה הישראלים, הפוליטיקאים מתחרים זה בזה בהצהרות יותר ויותר מתלהמות, אבל המציאות, מעשה שטן, מסרבת להתיישר. מי שאמור להיות מורתע לא מורתע. מילותיהם של הפוליטיקאים חלולות, קליפה דקה שמתאמצת לכסות על ריק ואימה.

אין סימן מובהק יותר לקריסת ההרתעה הישראלית מאשר קדחת המיגון. המכשול התת-קרקעי שהולך ונשלם בגבול עזה, המכשול שמוקם כעת בגבול הצפון, גדר ההפרדה שממשיכה לגדוע את פרנסתם של כפרים שלמים, מערכות הגנה מפני טילים – "כיפת ברזל" ה"חץ" ו"שרביט קסמים", אמצעי מיגון משתכללים והולכים לכלי רכב צבאיים שנכנסים לשטחים, ועוד ועוד.

מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו. ועוד לא אמרנו מילה על המעמסה התקציבית העצומה.

ההנהגה צודקת. האויב לא מורתע. יש צורך במיגון. זאת המציאות. אבל אסור להצהיר על משמעותה. לכן יש צורך לפמפם כל הזמן שיש הרתעה ואוי ואבוי לחיזבאללה ולחמאס, ושאנחנו נחזיר אותם "לתקופת המערות". תיזהרו לכם, נוהמים הישראלים בעודם מתחפרים בשוחות. דיר בלאק, הם רושפים בעודם מקיפים עצמם בחומות אבן וברזל.

כך נראית פאניקה לאומית, לא הרתעה.

הנה דברים שאמר לפני 3 שנים תא"ל איתי וירוב, אז מפקד אוגדת עזה, ברגע נדיר של גילוי לב מול תושבי עוטף עזה:

"להרתיע מישהו בסג'עיה באמת זה יומרנות, אפילו במידה מסוימת יהירות גדולה. כי מה יש לו לבנאדם בסג'עיה להפסיד, מה היה לו להפסיד עוד לפני המלחמה הזאת? עזה היא טרגדיה גדולה, היא כלואה מכל עבריה בבלוקדה שכמעט לא היתה כדוגמתה. אין לה שום עתודות של משאבי קרקע, אין לה שום עתודות אינטלקטואליות, אין לה כלום. אז ממה יהיו מורתעים אנשי עזה? מה עוד יכול להיות גרוע להם ממה שנמצא עכשיו?… אם אתה לא יכול להרתיע אותו, כדי שישקול פעם נוספת, שירצה להרחיק את המלחמה הבאה בגלל שייזכר בתוצאותיה של הקודמת, אז מה תכליתה של המלחמה הזאת בכלל?.. המלחמה הזאת היא לא מלחמה מרתיעה. היושב בעזה לא התייאש מדרך המלחמה ואין לו באמת הרבה אלטרנטיבות מדרך המלחמה. ואלפי ועשרות אלפי הבתים שהתקרה שלהם מודבקת לרצפה, ועשרות הרחובות שפעם נעו בהם כלי רכב מיושנים והיום אפילו הם לא יכולים לעבור בהם, לא בטוח שהם ירתיעו את העזתים מן המלחמה."

את וירוב וחבריו, שותפים מלאים לשקר ההרתעה שרק בחדרי-חדרים מרשים לעצמם לומר דברי אמת, כיניתי אחרי "צוק איתן" "בוגדים במדים". בוגדים בבטחונם של אזרחי ישראל בשמה של "הרתעה" דמיונית.

רבים בקהילה הבטחונית שותפים להערכה הזאת, גם אם לא ינסחו אותה כך. רק שהפיתרון שהם מציעים נראה תמיד דומה להחשיד לפתרונות שכבר נוסו וכשלו. ננחית עוד מכה כואבת – הפעם באמת כואבת! – על האויב. נהרוס עוד בתי מחבלים (אה, גילינו בעצמנו שזה לא עוזר? לא חשוב, מי זוכר). נתנקש בעוד בכיר – הפעם באמת בכיר! – ואז הם יבינו, סוף סוף, עם מי יש להם עסק. האם מישהו עוד מאמין למלים האלה?

את הדיסקט הם לא יחליפו, וקשה לראות למה: מינקותם ועד זקנתם הם מכירים דיסקט אחד בלבד. התקשורת, כדרכה, ממשיכה לדברר את הממסד הביטחוני. שום פרספקטיבה רעננה, שום פקפוק.

הרתעה אמיתית, ארוכת-טווח, תתאפשר רק בכפוף להסכמי אי-לוחמה הדדיים. הניצחון התעמולתי הגדול ביותר של השלטון הישראלי על נתיניו הוא השרשת האמונה שאף אחד משכנינו לא מעוניין בהפסקת הלחימה. רק אנחנו חולמים על איש תחת גפנו ותאנתו, ואילו הם – משחיזים כלי משחית מבוקר עד ערב. הציבור הישראלי הפסיד במערכה התעמולתית הזאת, וכעת רובו ככולו לא מסוגל אפילו לשקול את האפשרות שמעבר לגבול חיים אנשים שרוצים, ממש כמוהו, קצת שקט ושלווה. מן הסתם התמונה לא שונה כל כך בצד השני: גם שם יש מנהיגים מחרחרי קרבות וציבור שבוי. אבל בכל מה שנוגע ליהודה ושומרון ועזה, פערי הכוחות כל כך ברורים לטובת ישראל, שאין ספק שרוב המפתחות לסיום הלוחמה נמצאים אצלה.

ולכן אחריותו של הציבור הישראלי כפולה ומכופלת: עליו מוטלת המשימה להכריח את מנהיגיו לסור מדרך העיוועים של מעגלי האלימות וההסלמה המכוונת. עלינו מוטלת האחריות להבין שלא לנו ולא לילדינו יהיה רגע אחד של שלווה בארץ האלימה הזאת אם נמשיך לאיים על שכנינו – לפלוש מדי לילה לכפרים פלסטיניים, לחצות את גדר המערכת בעזה ל"עבודות" ולירות על מפגינים לא חמושים, לתקוף עשרות פעמים בשטח לבנון. זה לא עובד. אין הרתעה צבאית. ואין עוד הרבה זמן להפיץ את המסר הזה. בקרוב נהיה כולנו קבורים עמוק-עמוק בבונקרים המוגנים-לעד שלנו, עיוורים לחלוטין למציאות שבחוץ, שרויים במעין תרדמת נצחית, על רקע מזמורי "ההרתעה" המרגיעים של הפוליטיקאים.

מתוך "לא למות טיפש", הבלוג של עידן לנדו, 8.2.2018