משרד-החינוך החליט שמותר לתלמידים (ערבים בלבד!) ללמוד שמלחמת-1948 הייתה בעיני הערבים אסון - "נכבה".

לתלמידים הערביים זה מובן מאליו. חשוב שגם התלמידים היהודיים יבינו זאת.

כדי להגיע להבנה בין שני העמים, חייבים שניהם להתגבר על מיתוסים, שקרים מוסכמים וכזבים היסטוריים, שעליהם בנויות רוב הטענות של התעמולה הישראלית והתעמולה הפלסטינית. יש לשלב את הנרטיב הציוני והנרטיב הפלסטיני בסיפור היסטורי מאוחד, העושה צדק עם שניהם.

מדינת-ישראל חזקה דיה כדי להישיר מבט אל אירועי העבר.

כחלק מהמאמץ הזה, פירסם "גוש שלום" מיסמך תמציתי ומקיף בן 101 נקודות, בשם

"אמת מול אמת"

המתאר את הסכסוך מתחילתו ועד היום, ובכלל זה אירועי שנת 1948 – מלחמת העצמאות של מדינת ישראל, הנכבה של העם הפלסטיני.

מורים ומורות, יהודים וערבים, המעוניינים בחומר-רקע לדיון בנושא עם תלמידיהם - וכל מי שמעוניין באמת של שני הצדדים - מוזמנים לפנות בדואר, ת"ד 3322, תל-אביב 61033, או במשיבון 03-5221732, או באינטרנט info@gush-shalom.org על מנת לקבל את החוברת, או חבילות-חוברות לכיתה שלמה - בדואר, לכתובתם.

החוברת מצויה בעברית, בערבית באנגלית, ברוסית ובגרמנית.

29. הניגוד בין גרסות שני הצדדים הגיע לשיאו במלחמת 1948, שהיהודים קוראים לה "מלחמת העצמאות" ואף "מלחמת השחרור", והערבים קוראים לה "אל-נכבה", האסון.

30. עם התגברות הסכסוך בארץ, ובהשפעת השואה, החליט האו"ם לחלק את הארץ בין "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית". ירושלים וסביבותיה היו אמורות להוות יחידה נפרדת תחת שלטון בינלאומי. ליהודים הוענקו כ-55% משטח הארץ, ובכללם הנגב הבלתי-מיושב.

31. מרבית התנועה הציונית קיבלה את תוכנית-החלוקה, בהאמינה שהעיקר הוא ליצור בסיס מוצק לריבונות יהודית. בישיבות פנימיות לא הסתיר דוד בן-גוריון את כוונתו להרחיב בהזדמנות הראשונה את השטח שהוקצה למדינה היהודית. משום כך לא כללה מגילת-העצמאות של מדינת-ישראל הגדרה של גבולותיה, והמדינה נשארה בלי גבולות קבועים עד עצם היום הזה.

32. העולם הערבי לא קיבל את תוכנית-החלוקה וראה בה ניסיון נואל של האו"ם, שהיה אז בעיקרו מועדון של מדינות "לבנות" מערביות וקומוניסטיות, לחלק ארץ שלא הייתה שייכת לו. מסירת רוב הארץ בידי המיעוט היהודי, שהיווה אז רק שליש האוכלוסייה, הוסיפה בעיניהם חטא על פשע.

33. המלחמה, שבה פתחו הערבים בעקבות החלטת-החלוקה, הייתה מטבעה מלחמה "אתנית" - סוג של מלחמה שבה מבקש כל צד לכבוש שטחים נרחבים ככל האפשר, כשהם ריקים מאוכלוסיית הצד השני. מערכה מסוג זה (שזכתה ברבות הימים לכינוי "טיהור אתני") מלווה תמיד בגירוש ובמעשי-זוועה.

34. מלחמת 1948 הייתה המשך ישיר להתנגשות הציונית-ערבית, וכל צד ניסה להגשים בה את מטרותיו. היהודים ביקשו להקים מדינה לאומית הומוגנית גדולה ככל האפשר, ואילו הצד הערבי ביקש לחסל את הישות היהודית-ציונית שקמה בארץ.

35. שני הצדדים עסקו בטיהור אתני, כחלק מובן-מאליו של הלחימה. לא נותרו כמעט ערבים בשטחים שנכבשו על-ידי היהודים, ולא נותרו בכלל יהודים בשטחים שנכבשו על-ידי הערבים. ואולם, מכיוון שהיהודים כבשו שטחים גדולים מאוד, ואילו הערבים הצליחו לכבוש רק שטחים קטנים (גוש עציון והרובע היהודי בירושלים), הייתה התוצאה חד-צדדית...

37. לפי תוכנית האו"ם, הייתה המדינה היהודית אמורה לקבל 55% מהארץ ולכלול מיעוט ערבי שהגיע כמעט לכדי מחצית האוכלוסייה בשטחים אלה באותה עת. במהלך המלחמה הרחיבה המדינה היהודית את שטחה, ובסופה היא החזיקה בכ-78% משטח הארץ, שנשאר כמעט ריק מערבים...

38. בסך הכול נעקרו במהלך המלחמה כ-750,000 פלסטינים. חלקם ברחו מאימת הקרבות, כדרכה של האוכלוסייה האזרחית בכל מלחמה, חלקם הוברחו על-ידי מעשי-זוועה, מסוג טבח דיר-יאסין, חלקם גורשו בהמשך המלחמה באופן שיטתי במסגרת מדיניות יזומה של טיהור אתני.

39. לא פחות חשובה מעצם הגירוש היא העובדה שלא ניתן לפליטים לחזור לבתיהם בשוך הקרבות, כמקובל אחרי מלחמה רגילה. להפך, ישראל החדשה ראתה בעקירת הערבים ברכה גדולה ומיהרה למחוק מעל פני האדמה כ-450 כפרים ערביים, שעל הריסותיהם הוקמו ישובים יהודיים חדשים, לרוב תוך "עיברות" השמות הקודמים. הבתים הנטושים בערים אוכלסו בהמוני עולים חדשים. תוכנית-הלימודים הישראלית מחקה כל זכר לתושבים הקודמים.

--

[ההודעה פורסמה 25 ביולי, כמודעה גדולה בעיתון "הארץ"]