ארכיון מסמכים 

1967: עדות אישית / אורי אבנרי


תריסר ימים לפני מלחמת ששת-הימים, ב-25 במאי, 1967, פירסמתי ב"העולם הזה" מאמר תחת הכותרת: "נאצר נפל לתוך מלכודת". זה נשמע מטורף, כי באותו זמן הייתה ישראל כולה שרויה בפחד-מוות.

כמה חודשים לפני כן הוזמנתי להרצות באחד מקיבוצי הצפון. אחרי ההרצאה הוזמנתי לשתות קפה עם כמה מהחברים. שם סיפר לי המארח בסוד כמוס ששבוע לפני כן היה שם אלוף פיקוד הצפון, דויד ("דדו") אלעזר. באותו החדר, בחברת אותם חברים נאמנים, דדו אמר: "בכל לילה, לפני שאני הולך לישון, אני מתפלל שנאצר ירכז את הצבא שלו במדבר סיני. שם נשמיד אותו."

כאשר נאצר ריכז כוחות בסיסי, באמצע מאי 1967, זה נראה כתשובה לתפילה. לכן, כאשר כול האנשים סביבי רעדו מפחד, כלל לא הייתי מודאג.

הפחד היה אמיתי. דיברו על "שואה שנייה". מראשית המשבר ועד לפרוץ המלחמה, במשך שלושה שבועות שלמים, הפחד שאחז במדינה גבר מיום ליום. "קול הרעם" - תחנת-השידור הקהירית ששידרה בעברית משובשת ושנחשבה עד אז לבדיחה, השמיעה איומים מסמרי-שערות. גמאל עבד-אל-נאצר עצמו - שבמציאות פחד פחד-מוות מפני התקפה ישראלית ולא חלם להתקיף בעצמו - חשב שאם יאיים בזריקת ישראל לים הוא יפחיד אותנו וירתיע אותנו מלפתוח במלחמה. התוצאה הייתה, כמובן, הפוכה.

שרשרת האירועים שהפכה את המלחמה לבלתי-נמנעת דומה לא-מעט לאירועים שהובילו למלחמת-העולם הראשונה, "המלחמה שאיש לא רצה בה".

סוריה העניקה את חסותה למלחמת-הגרילה הפלסטינית, שבה פתח יאסר ערפאת בגבול הסורי. ממשלת ישראל השיבה באיומים. הרמטכ"ל יצחק רבין איים פומבית בכיבוש דמשק ובהפלת המשטר הסורי. הסורים נבהלו וביקשו עזרה ממצריים.

ערב פרוץ המשבר, הזמין אותי השגריר הסובייטי, צ'ובאחין, לפגישה בשגרירות שלו ברמת-גן. הוא טען באוזניי שישראל מתכוננת לתקוף את סוריה, ושהיא כבר מרכזת כוחות בגבול הסורי. בעיניו זה היה חלק מתוכנית אמריקאית גדולה לכינון משטרים פרו-אמריקאיים בכל המרחב - החל ב"הפיכת הקולונלים" ביוון (באפריל 1967) וכלה בתככים האמריקאים באיראן של השאה. השגריר ביקש ממני להזהיר את הציבור הישראלי בתוקף מעמדי כחבר-כנסת וכעורך השבועון "העולם הזה".

חוששני שתשובתי היא קצת צינית: "אם אתה פוחד מזה, למה שלא תייעץ לשגריר שלכם בדמשק לבקש מידידיכם הסוריים להפסיק את התקפות-הגרילה על ישראל, לפחות לזמן-מה? למה הם נותנים לממשלה שלנו עילה למלחמה?"

תשובת צ'ובאחין הדהימה אותי: "האם אתה חושב שמישהו בדמשק מקשיב לשגריר שלנו?"

הסיפור על "ריכוז כוחות ישראליים" היה, כמובן, מגוחך. גנרל סובייטי יכול להאמין שלפני שפותחים במתקפה, צריכים לרכז כוחות בגבול. אך בשטח הקטנטן של ישראל, "ריכוז" כוחות מיותר וגם בלתי-אפשרי.

מול בקשת הסורים לעזרה וסיפורי הסובייטיים על ריכוז צה"ל בגבול ראה עבד-אל-נאצר הזדמנות להבליט את מנהיגותו בעולם הערבי. הוא שיגר כוחות למדבר סיני. אילו אכן התכוון לפתוח במלחמה, היה עושה זאת באופן סודי ככל האפשר. אולם כוחותיו עברו בקהיר לאור היום, בתרועה גדולה - הוכחה לכך שכל מטרתו הייתה לעשות רושם.

באחת המסיבות נתקלתי אז בעזר וייצמן. עזר, שהיה עד לא מכבר מפקד חיל-האוויר, סיפר לי שאמ"ן הופתע לחלוטין מהופעת הכוחות המצריים בסיני. צה"ל היה משוכנע שהצבא המצרי מרותק כולו בתימן, שם היה נאצר מעורב במלחמת-אזרחים. וייצמן אמר לי שהוא מופתע גם מיכולתו של חיל-האוויר המצרי להטיס אספקה לחיל-המשלוח בתימן. (בכל דיווחי התקשורת הישראלית על מלחמת ששת-הימים בימים האחרונים נשכחה לחלוטין העובדה המכרעת, שרוב אוגדות הצבא המצרי היו אז בתימן.)ׁׁ

ב-23 במאי הודיע עבד-אל-נאצר שהוא מיקש את מיצרי טיראן, הגישה הימית לנמל אילת. (כפי שהתברר בדיעבד, הייתה זאת הודעה כוזבת.) בשביל ישראל, חסימת הגישה לאילת הייתה עילה למלחמה. אילת היא החלון של ישראל לעולם המזרחי, והגישה החופשית אליה היא בעלת חשיבות רגשית, הרבה מעבר לערכה המעשי. אני זוכר שבחוזרי מהכנסת באותו יום דיווחתי לחברי ההנהלה של מפלגתי ("תנועת העולם הזה - כוח חדש"): "המלחמה הפכה בלתי-נמנעת." הוספתי: "היא תשנה את הכול."

כדי להגביר את ההשפעה הדרמטית של מעשיו, תבע עבד-אל-נאצר ממזכיר האו"ם, או טאנט, להוציא את כוחות האו"ם מאזור הגבול - אבל רק מקטע מסוים. (כוחות האו"ם היו מוצבים לאורך הגבול מאז תום מלחמת-סיני משנת 1956.)

או טאנט לא הבין מה קורה, והוציא את חייליו לא רק מהקטע שנקבע על-ידי נאצר, אלא פינה את כול כוחות האו"ם. עכשיו נבהל נאצר באמת. הוא תפס שישראל עלולה לפתוח במלחמה מונעת. מכיוון שהאמין לתעמולה של עצמו, שישראל אינה אלא בובה אמריקאית, הוא שלח את סגנו לוושינגטון כדי לשכנע את האמריקאים לעצור את ישראל. הישראלים, מצדם, ראו רק את האיום המתגבר והאמינו שהם עלולים להיות מותקפים בכל רגע.

אני יכול להעיד על מצב-הרוח בצמרת. כמה ימים לפני המלחמה משך אותי מנחם בגין הצידה. "אורי, יש לנו דעות שונות," אמר בהתרגשות רבה, "אבל במשבר קיומי זה יש לכולנו אותה המטרה: להציל את ישראל. אתה והשבועון שלך יש לכם השפעה גדולה על הצעירים. אנא, השתמשו בה כדי להרים את המוראל של הדור הצעיר!"

בנאומי האחרון בכנסת לפני המלחמה אמרתי: "בשעה כזאת של התנדנדות ערב מלחמה, יכול היה מדינאי ישראלי גדול לנקוט יוזמה מהפכנית שתביא להידברות ישירה - אולי חשאית, או גלויה ודרמטית - היכולה להביא מפנה בכל מעמדנו במרחב."

החרדה הכללית התגברה בגלל אישיותו של לוי אשכול, יורשו של דויד בן-גוריון הן כראש-הממשלה והן כשר-הביטחון. היה נדמה - בטעות - שאינו יודע מה לעשות, אינו מסוגל להחליט ואינו מסוגל להנהיג את המדינה. בנאום המכריע ברדיו הוא התבלבל ממילה שהוכנסה ברגע האחרון על-ידי אחד מיועציו, ולמאזינים היה נדמה שהוא מגמגם.

במהלך אותם "ימי חרדה", כפי שהם ידועים מאז, אשכול חי בלחץ עצום. אלופים חשובים (וביניהם מתי פלד, שהפך לימים לידידי ולפעיל-שלום) הלכו אליו והגישו לו, למעשה, אולטימטום, בדרישה להתקיף מייד. מכיוון שכמעט כל הגברים במדינה היו מגויסים והמתינו בגבול, היו החיים הרגילים משותקים. הארץ כולה עצרה את נשימתה.

על מה שמתרחש בממשלה קיבלתי כמעט דו"ח יומי. המקור שלי היה יגאל אלון.

אלון, מי שהיה ב-1948 מפקד הפלמ"ח ומפקד החזית הדרומית, כיהן עכשיו כשר-העבודה. אחרי תש"ח התיידדנו. כאשר החל המשבר ב-1967, החלטתי לפרסם עיתון יומי, שנקרא "דף". לא מצאתי בית-דפוס שהיה מוכן ומסוגל להדפיס אותו, מלבד הדפוס שהיה שייך לתנועת הקיבוץ המאוחד של אלון. וכך, במהלך המשבר, פגשתי אותו כמעט מדי יום כדי לנהל איתו משא-ומתן.

בפגישות אלה שפך את ליבו. תפקידו הזוטר בממשלה תיסכל אותו מאוד. הוא השתוקק לקבל לידיו את משרד-הביטחון. עכשיו, כשהמשבר החריף מיום ליום, היה נדמה שהגיעה שעתו.

ברחוב גברה הדרישה שאשכול יתפטר, או יוותר לפחות על משרד-הביטחון. תחילה ריחפו בחלל השמות של כמה מועמדים לתפקיד שר-הביטחון. אלון תפס מקום גבוה ברשימה. מועמדים אחרים היו דויד בן-גוריון הזקן, ייגאל ידין (שהיה הרמטכ"ל בפועל במלחמת 1948), סגן שר-הביטחון לשעבר שמעון פרס ומשה דיין.

אלון היה בטוח שהוא יזכה בתפקיד, מכיוון שכבר היה חבר בממשלה ובעבר היה מפקד מצליח במלחמה. מיום ליום נראה מאושר יותר. אבל ברחוב הלכה והצטמקה הרשימה, ובסוף התמקדה הדרישה הציבורית בדיין. קבוצה של נשים (שזכתה מיד בכינוי "נשות וינדזור העליזות") הפגינו למענו לפני משרד מפלגת-העבודה (שנקראה אז "המערך") בתל-אביב.

בסוף מאי, כשבאתי שוב לראות את אלון, הוא היה הרוס. זה עתה שמע שאשכול נכנע ומינה את דיין. אלון בז לאלוף המהולל. כמו רוב המפקדים של 1948, הוא חשב שדיין הוא חייל גרוע, בלתי-מסוגל לנהל מטה מסודר וגם חסר-אחריות. (שמעתי פעם את דיין עצמו מתגאה ב"חוסר האחריות" שלו.)

הייתה לדיין השפעה מעטה מאוד על תכנון המלחמה, אך הייתה לו השפעה עצומה על מוראל החיילים, בגלל הכריזמה שלו, אישיותו הזוהרת והמוניטין שלו כמפקד נועז ותוקפני.

המגויסים שהצטופפו על הגבולות, שחיכו וחיכו וחיכו, קיבלו את המינוי בהתלהבות. הם הבינו שההמתנה הארוכה עומדת להסתיים.

כאשר קיבל הצבא את הפקודה להתקיף, זה היה כאילו השתחרר קפיץ שנמתח עד הקצה.

ביום הראשון של המלחמה, אחרי ישיבה בהולה של הכנסת, ישבתי במקלט הכנסת בשעה שהתותחים הירדניים במזרח ירושלים הפגיזו אותנו. ידיד ניגש אלי ולחש לי באוזן: "כבר ניצחנו במלחמה. המטוסים שלנו השמידו את חיל-האוויר המצרי על הקרקע."

המידע הזה נמנע מהציבור. כל החדשות על הניצחונות המדהימים של צה"ל נגנזו על-ידי הצנזורה, מפני שהממשלה פחדה שאם ייודעו, יכפה האו"ם הפסקת-אש - דבר שאז כבר לא היה צה"ל מעוניין בו. כך נחשף הציבור להתפארות המגוחכת של "קול הרעם", שהודיע כי תל-אביב בוערת.

הרבה מהשטחים נכבשו כמעט במקרה. הייתה תוכנית צבאית להשמדת הצבא המצרי בדרום, אך לא היו תוכניות למלחמה כוללת. דיין התנגד לא רק לכיבוש עזה, אלא גם לכיבוש מזרח ירושלים. הגדה המערבית נכבשה במבצע מאולתר, אחרי שהמלך חוסיין פתח באש באופן בלתי-צפוי, כדי להפגין את הסולידריות שלו עם מצריים. דיין התנגד תחילה למבצע נגד סוריה, מחשש להתערבות סובייטית. ממילא לא הייתה גם שום תכנית לגבי עתידה של האוכלוסייה הגדולה בשטחים הכבושים.

ביום החמישי של המלחמה, מיד אחרי שצה"ל כבש את הגדה המערבית ורצועת-עזה, פרסמתי מכתב גלוי ללוי אשכול, שבו הצעתי לנצל את ההזדמנות ההיסטורית ולהציע לפלסטינים את האפשרות להקים מדינה משלהם. הטפתי לרעיון זה מאז 1949, אך הייתי משוכנע שעכשיו, כאשר כל המרחב נתון במצב של הלם, הגיע הזמן הנכון לעשות שלום עם הפלסטינים באמצעות הצעה היסטורית.

מיד בתום המלחמה הזמין אותי אשכול לשיחה פרטית. הוא הקשיב בסבלנות כאשר הסברתי לו את הרעיון. "אורי, איזה מין סוחר אתה?" אמר בחיוך טוב-לב, "במשא-ומתן מציעים תחילה את המינימום ודורשים את המקסימום. אחר-כך, באופן הדרגתי, משפרים את ההצעה עד שמשיגים פשרה באיזה שהוא מקום באמצע. מה שאתה אומר זה להציע את הכול מראש, עוד לפני שאפילו התחיל המשא-ומתן."

"זה נכון," השבתי, "כשמוכרים סוס, לא כשרוצים להשיג שלום היסטורי."

בניגוד לתדמית שלו, אשכול היה בעצם איש קשוח מאוד מתחת להתנהגות ידידותית, חוש-הומור יידישאי וצורת דיבור שגרמה לייאוש בקרב הקצרניות של הכנסת. הוא הקדיש את כל חייו להתיישבות היהודית, ועכשיו הוא ראה לפניו שטחים עצומים שניתן היה להקים בהם ישובים חדשים.

בחודשים ובשנים הבאים נאמתי עשרות נאומים בכנסת (וכתבתי עשרות מאמרים ב"העולם הזה") על הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו זה עתה. באחד הנאומים דיווחתי שדיברתי עם כל המנהיגים הבולטים בגדה המערבית וברצועת-עזה, ושכולם (ובכללם מי שהיו ידועים ברבים כ"תומכי ירדן") אמרו לי שהם מעדיפים מדינה פלסטינית על החזרת השלטון הירדני. דיין ואשכול הכחישו זאת פומבית, אבל אשכול שלח לי את יועצו לענייני השטחים, משה ששון, כדי לבדוק בשיחה פרטית על מה אני מבסס את טענתי. ב-13 באוגוסט 1969 שלח ששון דו"ח לראש-הממשלה (עם העתק אלי), ובו אישר שהמידע שלו זהה עם המידע שלי.

להפתעתי הנעימה, גיליתי שיש לכך גם לא-מעט תומכים בצמרת הצבא.

גנרלים, כך נאמר, מתכננים תמיד את המלחמה האחרונה, זו שהייתה. הם גם מסתכלים בשלום האחרון. ב-1956, אחרי המלחמה הקודמת, הכריחו הנשיא האמריקאי דווייט אייזנהואר ומנהיגי ברית-המועצות את בן-גוריון להחזיר למצריים את כל השטחים שנכבשו במבצע-סיני. עכשיו ציפו הכול שאותו הדבר יקרה גם הפעם. מול אפשרות זו העדיפו כמה אלופים מדינה פלסטינית מפורזת לצד ישראל על פני החזרת השטחים לירדן, מדינה גדולה הרבה יותר שבה יוכלו להתאסף הצבאות של ירדן, סוריה, עיראק וערב הסעודית. בסקרי דעת-הקהל הגיעה התמיכה ברעיון המדינה הפלסטינית לצד ישראל לשיעור מדהים של 37%.

השלב הזה עבר במהרה. ארצות-הברית, שהודיעה לישראל בסוד, ערב המלחמה, שאינה מתנגדת להתקפה ישראלית, לא עשתה עכשיו דבר כדי להכריח אותה לסגת. בהדרגה הבינה הצמרת הישראלית שאין שום לחץ בינלאומי להחזרת שטח כלשהו. יתר על כן, "שלושת הלאווים" שעליהם החליטו בספטמבר 1967 המנהיגים המושפלים של המדינות הערביות בוועידת-הפסגה בחרטום ("לא שלום, לא הכרה, לא משא-ומתן"), חיזקה את ידי שוחרי-הסיפוח הישראליים.

צוותים של "הקיבוץ המאוחד" הסתובבו כבר בגדה המערבית כדי לאתר מקומות להתנחלות. הם מצאו אותם בבקעת הירדן - שטח שטוח, המתאים לטרקטורים, עם שפע של מים מהנהר. מיד אחרי המלחמה כבר גורשו המוני פליטים ממלחמת 1948 מהמחנות הענקיים ליד יריחו. כך החל דחף ההתנחלות, שעמד לשנות את פני ישראל ללא-הכר.

כמעט מעצמן החלו תופעות של טיהור אתני. מעולם לא הוברר מי נתן את הפקודות. ברור שהועברו בעל-פה. על כולן מרחפת רוחו של משה דיין.

מיד אחרי המלחמה בא אלי הסופר עמוס קינן, כולו מזועזע, וסיפר שהיה זה עתה עד-ראייה לגירוש אלפי התושבים של שלושה כפרים באזור לטרון. ביקשתי ממנו לשבת מיד ולכתוב דו"ח על מה שראה. המסמך היה מזוויע. נסעתי לכפר עימוואס וראיתי כיצד הדחפורים מחריבים בית אחרי בית. ניסיתי לצלם, אך החיילים גירשו אותי.

מיהרתי משם ישר לכנסת ומסרתי את העתקי הדו"ח של קינן לכמה שרים, ביניהם מנחם בגין ואנשי מפ"ם, ולעוזרי ראש-הממשלה. זה לא עזר. העבודה הושלמה לפני שמישהו יכול היה להתערב. עכשיו מכסה את השטח "פארק קנדה".

באותה שעה עדיין סברו הכול שישראל תצטרך להחזיר את השטחים שכבשה. הכפרים של לטרון היוו מעין בליטה בקו הירוק ושלטו על הכביש הראשי מתל-אביב לירושלים. על כן החליט מי שהחליט ליצור עובדה מוגמרת, שתמנע את החזרת השטח הזה.

סמוך לאותו זמן הגיעה אלי ידיעה שהצבא התחיל להרוס את העיר קלקיליה. מסביבת העיר הזאת ניסו תותחנים ירדניים להפגיז את תל-אביב, מרחק של כ-25 ק"מ. מיהרתי לשם וראיתי ששכונה אחת כבר נהרסה כמעט כולה. מיהרתי שוב לכנסת, כדי להמריץ את ראש-הממשלה ושרים אחרים להתערב. ואכן, פעולת ההריסה הופסקה, והבתים שכבר הוחרבו נבנו מחדש. אינני יודע מה הייתה בדיוק תרומתי לכך, אך מאז, כשאני עובר במקום, אני חש בסיפוק כלשהו. (עכשיו מנותקת קלקיליה על-ידי החומה המפלצתית.)

זמן קצר לאחר מכן בא אלי חייל, שנשמע כאילו איבד את עשתונותיו. הוא סיפר לי שלילה-לילה מנסים פליטים לחצות את הירדן בדרכם הביתה, ויש פקודה להרוג את כולם בו במקום, ובכלל זה נשים וילדים. כתבתי מכתב ארוך לרמטכ"ל, יצחק רבין. הוא ענה לי, באמצעות ראש-הלשכה שלו, שמואל גת, שהצבא בדק את העניין "והסיק את אשר ניתן להסיק". עד כמה שידוע לי, הטבח השיטתי אכן הופסק.

(לפני כמה ימים פגשתי את החייל הזה, כשהוא מנגן ברחוב.)

ביום הראשון של הקרבות, הייתה זאת מלחמת-מגן. דיין הצהיר שאין פנינו לכיבושים. כמעט כל הישראלים חשבו כך גם הם. יום אחרי הקרבות, היא הפכה למלחמת כיבוש וסיפוח. הציבור השתכר לחלוטין מהנופים התנ"כיים, ממבול "אלבומי הניצחון", מהשירים הפטריוטיים הממוסחרים ומהסיסמאות המשיחיות. ממשלת אשכול, שהחליטה תחילה לנהל משא-ומתן להחזרת השטחים הכבושים, שינתה את טעמה כשנוכחה לדעת שאין צורך בכך.

באחד ממאמריי אז סיפרתי על שיטה לצוד קופים: על ענף של עץ תולים בקבוק ובתוכו פרי. הקוף בא, מכניס את ידו, אוחז בפרי ומנסה למשוך אותו החוצה, אבל האגרוף הלופת את הפרי גדול מדי. וכך תופסים את הקוף. הוא יכול, כמובן, להשתחרר בכל עת אם יניח לפרי, אבל תשוקתו לפרי מונעת את זה. כך, בהחזיקנו בשטחים הכבושים, הפכנו בני-ערובה לתאווה של עצמנו.

אחרי המלחמה צפה הפרופסור ישעיהו לייבוביץ, יהודי שומר-מצוות, שהכיבוש ישחית אותנו ויהפוך אותנו לעם של "מנהלי עבודה ואנשי שב"כ". (קראתי לו "הנביא ישעיהו ג', וזה הכעיס אותו. הוא אמר שנביא משמיע את קול ה', בעוד שהוא משמיע רק דברי היגיון.)

בדיעבד נראה הסיפור כולו כאילו בוים בידי במאי מוכשר - החרדה, שיא הפחד, הניצחון המדהים, שנראה כנס. זה מסביר את אשר קרה לאחר מכן.

באגדת פאוסט, השטן קונה את נשמת הדוקטור המלומד תמורת כל התענוגות האפשריים.

משהו כזה קרה ב-1967. שרשרת האירועים נראית כאילו כוח עליון שם לפנינו פיתוי אדיר כדי לבחון אותנו. מה שנראה כמו מתנה משמיים לא היה אלא מתנת השטן, שרצה לקנות את נפשנו.

האם הצליח? האם איבדה ישראל את נפשה?

אני מקווה שלא. אני מקווה שהשיכרון מתחיל סוף-סוף להתנדף. נדמה שהרבה דברים שנאמרו ונכתבו השבוע מצביעים על כך.

40 שנה אחרי ראשית הכיבוש, השאלה עדיין פתוחה.