"מלחמת ששת הימים כבר נמשכת ארבעים שנה – הגיע הזמן לסיים אותה" היה הביטוי בו השתמש שאוקי חטיב, ראש ועדת המעקב של האוכלוסייה הערבית בישראל, כפי שצוטט באתר ואי נט.

הוא לא היה היחיד שחש כך. מדינת ישראל מקיימת כבר מזה ארבעים שנה את שלטונה בשטחים שנכבשו בששת ימי מלחמת הבזק ב-1967, ומפעילה לשם כך כח ברוטאלי יותר ויותר – ניצחון צבאי מזהיר שנהפך לביצה טובענית בה המדינה מפרפרת ושוקעת עמוק יותר ויותר במשך שני שלישים מכלל תולדותיה.

הרבה מאד אנשים וקבוצות חשו את הצורך הדחוף "לעשות משהו", לא לתת לתאריך הזה לחלוף ללא תגובה. לטלטל את ארצם "עד שתפקח את עיניה", כמאמר השיר המפורסם (שגם אנשי הימין משתמשים בו מדי פעם) שהיה הכותרת לאירוע של יום שלם אותו ארגוני זכויות האדם בישראל בהנגר 3 של נמל תל אביב.

המצב הנורא ב"חצר האחורית של ישראל" שכמעט אינו מדווח באמצעי התקשורת (ואשר הרבה ישראלים כלל אינם רוצים לשמוע עליו) הוצג בהרצאות מקיפות של פעילי שטח מסורים, אשר התחלקו עם הקהל בכמה ממצאיהם הקשים ביותר – ולא פעם עברו גם לתיאור חוויות רגשיות שעברו עליהם אישית בזמן איסוף החומר בשטח.

ניתוח שיטתי של המצב המדכא בשטחים הכבושים הוצע לקהל ע"י מבחר של סוציולוגים, כלכלנים, אנשי מדע המדינה וכן פוליטיקאים ודיפלומטים בעבר ובהווה – בסימפוזיונים אקדמיים למהדרין וגם באירועים פחות רשמיים באוהלים ודוכנים שהוקמו בפינות רחוב ועל הדשא בקמפוסים אוניברסיטאיים.

לא פחות מחמש קבוצות של אמנים, בלי קשר זו עם זו, התאגדו מאז תחילת השנה ועבדו על תצוגות ותערוכות שנפתחו בשבוע אזכור הארבעים לכיבוש. בחלק מהתערוכות הוצגו צילומים מן השטחים הכבושים עצמם, שצולמו בידי ישראלים, פלסטינים או אלה ואלה יחד (לא פעם תוך סיכון בלתי מבוטל לצלמים). תערוכות אחרות היו של ציורים, מהארץ והעולם, שצוירו בהשראת מצב הכיבוש המתמשך.

בנוסף לתערוכות הרשמיות, עותקים גדולים מן התצלומים המזעזעים והנוגעים ביותר ללב הודבקו בלילה ברחובות בידי פעילים, אשר גם פנו "לתקן" כמה שלטי פרסומת ענקיים בצידי הכבישים הבינעירוניים. עכשיו נאמר בהם "40 שנה של טרור מדינתי". שלטים דומים נתלו לצד הפורטרט הענקי של "חוזה המדינה" בנימין זאב הרצל בכניסה להרצליה. פעילים אחרים פנו ל"פעולה ישירה" כדוגמת הצתת פחי אשפה מלאים צמיגים בצומת לה גרדיה בכניסה לתל אביב ומתיחת גדרות תיל – עם שלטי אזהרה מקוריים של צה"ל, שהורדו ממחסומי הדרכים בגדה המערבית. היו גם קבוצות פעילים שהופיעו לפתע במרכזי קניות ונזפו בקונים על התמכרותם למוצרי צריכה ואדישותם למעשי הדיכוי; אבקה אדומה נשפכה למזרקות ברחבי תל אביב, שנראו במשך כמה שעות כמזרקות דם; ו"המסה הקריטית", עשרות רוכבי אופניים מקושטים בבלונים שחורים ודגלוני "די לכיבוש" אדומים רכבו באיטיות מכוונת בכבישים שסביב מתחם משרד הביטחון והמטכ"ל בקריה.

בו בזמן הכניסה לסינמטק ת"א – שם הוקרנו סרטים דוקומנטריים וארגוני שלום והתפייסות הציבו דוכנים - הפכה ל"מחסום צבאי" למשך יום אחד, העתק מדויק של המתקנים המפוזרים ברחבי הגדה המערבית. כל הנכנסים נדרשו להידחק דרך "שרוול" מתכת צר וארוך, כאשר שחקן לבוש מדים מכוון אליהם תת מקלע (מפלסטיק) ודורש מהם במפגיע להציג תעודות זהות. ואילו "נשים בשחור", המקיימות ברציפות מאז 1988 משמרות כל יום שישי, עברו בשבוע הזה למשמרות כל יום – עם סמלן המוכר, כף יד שחורה ועליה "די לכיבוש" בעברית וערבית.

מלבד המאמץ להביא את השטחים הכבושים אל לבן של תל אביב וירושלים המערבית (ובמדיה קטנה יותר לערים אחרות בישראל) נעשו לא מעט פעולות בשטחים הכבושים עצמם. הצבא הקים מחסומים ומנע מתושבי חברון הפלסטינים להצטרף אל ההפגנה נגד ההתנחלויות שהתקיימה בעיר בעתיקה של חברון, ומאידך מנע כניסה ממרבית הישראלים שרצו להשתתף בעצרת השלום הפלסטינים בטול כרם. אולם ישראלים ופלסטינים במספרים גדולים למדי הצליחו להיפגש ולהתערב אלה באלה, באווירה חמה וידידותית, במיוחד בפעולות שהתקיימו בירושלים וסביבתה: העצרת במגרש הכדורגל של ענאתה; מסע המכוניות המשותף סביב חומות העיר העתיקה ועד להר הצופים; שני ימי פסטיבל שירי השלום בטנטור, על גבול ירושלים ובית לחם; והשקתה של "יוזמת ירושלים", בה הצהירו ישראלים ופלסטינים מחדש על תמיכתם בפתרון שתי המדינות, באולם הישיבות של מרכז "נוטר דם" – מקום מפגש ניטרלי נוח, אותו מקיימת הכנסייה הקתולית במקום שהיה שטח הפקר בין 1948 ו-1967. חברי הקהילה ה"עליזה" והקווירים הביעו את מחאתם כנגד הכיבוש, הן כקבוצות מאורגנות שצעדו במסגרת "מצעד הגאווה" בתל אביב שבאופן מקרי צעד גם הוא באותו שבוע, והן באירועים מיוחדים משלהם, חלקם ציוריים ופרובוקטיביים במכוון. נחישותם של "העליזים" הוגברה בשל המתקפה כנגדם מצד החוגים החרדיים בירושלים – שלפחות חלק מן העליזים רואים כביטוי נוסף של אותה גזענות וצרות עין המתבטאת בכיבוש. רמת הגולן – שגם אותה כבשה ישראל באותה מלחמה ב-1967, רוקנה אותה ממרבית תושביה הסורים, הקימה בה התנחלויות וסיפחה אותה רשמית – הובלטה פחות במהלך שבוע המחאה. עם זאת, קבוצה חדשה שהוקמה בידי נשים מרמת השרון, קיימה יום פעילות לאסוף ברחבי הארץ חתימות על עצומה הקוראת לממשלה לחדול מלדחות את גישושי השלום של נשיא סוריה אסאד. זה היה שבוע עמוס ודחוס בפעילות כפי שלא ראינו מזה זמן רב. באוו פיזי, היה פשוט בלתי אפשרי לאדם אחד להשתתף בכל הפעילויות, במיוחד ביום ה-5 ביוני, יום השנה המדויק לרגע בו החל הכל לפני 40 שנה.

ארגון הגג הידוע בשם "40כיבוש" ויתר מראש על כל כוונה לפקח ולתאם תיאום הדוק בין כל האירועים וההפגנות – דבר שהיה גם בלתי אפשרי וגם נתפס כבלתי רצוי באופן עקרוני. במקום זאת, הוסכם על מתכונת של "התכנסות" (בלי כל קשר לתוכניתו המדינית המנוחה של רוה"מ אולמרט שכונתה בכינוי דומה), כלומר פעילות של קבוצות וארגונים מרובים, כשכל קבוצה פועלת באופן אוטונומי באמצעיה ובשיטות הפעולה המיוחדות לה כדי להביע התנגדות מוחלטת מכל וכל כלפי הכיבוש. המטה המשותף הגביל עצמו לעריכת רשימה מפורטת של כל הפעולות והפצתה בין פעילים ובאמצעי התקשורת הישראליים, הפלסטיניים והבינלאומיים משלהם, חלקם ציוריים ופרובוקטיביים במכוון. נחישותם של "העליזים" הוגברה בשל המתקפה כנגדם מצד החוגים החרדיים בירושלים – שלפחות חלק מן העליזים רואים כביטוי נוסף של אותה גזענות וצרות עין המתבטאת בכיבוש.

רמת הגולן – שגם אותה כבשה מדינת ישראל באותה מלחמה ב-1967, ואח"כ רוקנה אותה ממרבית תושביה הסורים, מילאה אותה במתנחלים ישראלים וסיפחה אותה רשמית – הובלטה פחות במהלך שבוע המחאה. בכל זאת, ארגון חדש, שהוקם ביוזמת קבוצת נשים מרמת השרון, קיים יום פעולה לאסוף ברחבי הארץ חתימות על עצומה הקוראת לממשלה לחדול מדחיית גישושי השלום של נשיא סוריה אסאד.

בסך הכל, היה זה שבוע פעילות עמוס ודחוס יותר ממה שראינו כבר זמן רב. זה היה פשוט בלתי אפשרי באופן פיזי לאדם אחד להשתתף בכל הפעולות – במיוחד ביום ה-5 ביוני, יום השנה המדויק לתחילת הכיבוש לפני ארבעים שנה, אשר בו התקיים מספר שיא של פעולות בו-זמניות.

ארגון הגג הידוע בשם "40כיבוש" ויתר מראש על כל כוונה לפקח ולתאם תיאום הדוק בין כל הפעולות, דבר גם בלתי אפשרי וגם לא רצוי באופן עקרוני. במקום זאת אומצה מתכונת של "התכנסות" (בלי כל קשר לתכניתו המדינית המנוחה של ראש הממשלה אולמרט, שכונתה בשם דומה), כלומר התאגדות של קבוצות רבות ושונות, שכל אחת אוטונומית לקבוע את דרכי ואמצעי הפעילות הנראים לה כדי לקדם את המטרה המשותפת: להביע התנגדות תקיפה ומוחלטת לכיבוש וכל הכרוך בו. המטה המשותף הגביל עצמו לעריכת רשימה ולוח זמנים מקיף של כל הפעולות המתוכננות והפצתם בקרב פעילים ולתקשורת הישראלית, הפלסטינית והבינלאומית; שמירת קשר וחילופי אינפורמציה עם יוזמות דומות בחו"ל; ועיצוב לוגו משותף, בצורת המספר "40" ממנו נוטף דם, אשר גם הפך להיות פוסטר שהופץ בהצלחה רבה ברחבי הארץ. כמובן, בנוסף לאמור עסק המטה המשותף בתכנון פעולה משותפת גדולה בה יוכלו כל הארגונים להשתתף יחד.

פעולות תכנון התקיימו בתכיפות גדולה והולכת בבנין האקדמיה לאמנות "מנשר" (אשר גם יזמה וארחה תערוכת צילומים היסטורית של הכיבוש מ-1967 עד 2007) ובבית הקיבוץ הארצי. כאשר התקרב המועד ונדרש שטח נרחב להכנת ואכסון כרזות, פלקטים וכרוזים, העמיד יזם אוהד לרשות הפעולה את כל שטח הגג של בנין חרב-למחצה באזור תעשיה ביפו. כמה רעיונות מרתקים ומקוריים לפעולה אותם העלו הפעילים – למשל, להקים במרכז תל אביב מבוך ענקי בצורת המספר "40" – התגלו כיקרים מדי או בלתי ניתנים למימוש מסיבות אחרות.

בסופו של דבר, חזר המטה לרעיון של צעדת מחאה ובסופה עצרת – לא בדיוק רעיון מקורי, אך בכל זאת צורת פעולה בעלת ותק במסורת תנועת השלום הישראלית. נדרשו לא מעט מו"מ, התמקחות, דיפלומטיה והרגעה של מי שחשו נפגעים מסיבה זו או אחרת, כדי להביא למסגרת פעולה אחת קבוצות ואישים כה רבים ושונים: ציונים, בלתי-ציונים ואנטי-ציונים; תומכי הפתרון של שתי מדינות ושל מדינה אחת; אישים מכובדים ושומרי חוק וצעירים פרועים הנהנים לשחק משחקי חתול ועכבר עם המשטרה... ובנוסף, הופיעו כל מיני יריבויות וחשבונות ישנים בין קבוצות ותנועות, מסיבות פחות עקרוניות. אך למרות הכל, התגלו יותר רצון טוב ופחות צרות עין מאשר בתכנון פעולות מסוג זה בעבר. מעבר לכל חילוקי הדעות, היה ברור לכולם שחובה עלינו להציג הופעה מכובדת ומרשימה ביום השנה הזה. גם המו"מ עם המשטרה על המסלול ותנאי ההפגנה היה פחות קשה מאשר בעבר.

יום שבת, 9 ביוני נבחר לקיום הפעולה – הן מפני שלמרבית תומכי תנועת השלום בישראל יום שבת הוא המתאים ביותר, והן מכיון שזה גם היום שנבחר למסע בינלאומי של הפגנות ומחאות בכל רחבי העולם נגד הכיבוש הישראלי.

בשעה 6:00 בערב, הזמן שפורסם במודעות ובאינטרנט, היו רק קבוצות קטנות של מפגינים במקום המפגש שנקבע בכיכר רבין – מקום מדכא מאד אם אין בו מספר רציני של אנשים. אולם חרדתם של המארגנים התגלתה כחסרת בסיס. לפחות בענין זה ישראל היא חלק מן המזרח התיכון, והישראלים אינם דייקנים. בשעה 6:15 כבר היה במקום קהל מכובד, כאשר האוטובוסים השכורים מגיעים בזה אחר זה מרחבי הארץ ותל אביבים זורמים לכיכר ברגל. ב6:30 כבר יכלו אנשי צוות הדוברות, המטלפנים לעיתונים שכתביהם טרם הגיעו למקום, ולדווח בכל הכנות "אלפים כבר נמצאים בכיכר ואלפים נוספים ממשיכים לזרום". עד לרגע בו החלו סדרני ההפגנה לסדר את הנוכחים בגושים לקראת הצעדה, ניצלו קבוצות שונות את הזמן כדי להפיץ כרוזים ובהם הזמנות לפעולות מתוכננות נוספות: ערב קריאת שירה ע"י שלושים משוררים יהודים ושלושים ערבים; "מצעד הניצחון לציון ארבעים שנה למלחמת הזיקפה הלאומית" (בכרוז הופיעה צללית של טנק שצוירה כסמל פאלי בוטה) ; תרומת דם משותפת של יהודים וערבים, למוסדות בריאות פלסטינים וישראליים בירושלים; טכס זיכרון לשכונת המוגרבים בעיר העתיקה בירושלים, 130 בתי משפחות פלסטיניות שהוחרבו בידי דחפורים ישראלים ב-11 ליוני 1967, פעולתו הברוטאלית הגדולה הראשונה של הכיבוש שמהלכה נהרגה אשה פלסטינית שנמחצה בין חורבות ביתה.

נוכחותם של אנשי "התנועה הראלית", שבכרוזיה נטען כי המין האנושי נוצר בהנדסה גנטית בידי חיזרים מהחלל החיצון, עוררה כמה ויכוחים ("מה הם מחפשים כאן? אין לזה שום קשר עם המאבק שלנו!" "עזוב, מה אכפת לך שיש כת אחת שנמצאת לצידנו?").

אחד הכרוזים שהופצו היה העתק מודעה שפורסמה בעיתון "הארץ" ב-22 לספטמבר 1967:

"זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים / כיבוש גורר אחריו שלטון זר / שלטון זר גורר אחריו התנגדות / התנגדות גוררת אחריה דיכוי / דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי / קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע / החזקת השטחים הכבושים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים / נצא מהשטחים הכבושים מיד".

בכרוז החדש נוספה רק שורה אחת: "האם נמתין עוד 40 שנה לחיסול הכיבוש והשליטה על עם אחר?"

(בשנת 1967 הוקעו 12 חותמי העצומה, אנשי תנועת "מצפן", כ"קיצונים שבקיצונים"; כיום, הם נראים כחלוצים אמיצים ומרחיקי ראות, וטכס זיכרון מתוכן ליוזם העצומה שמעון צבר שנפטר לאחרונה.)

התיפוף הבלתי פסוק של "מתופפי השלום" מקבוצת "בטוקדה" סימן את תחילתה של הצעדה, גוש אחר גוש וקבוצה אחר קבוצה לפי סדר שנקבע מראש בקפדנות - ולאחריהם קהל גדול ללא השתייכות ארגונית ברורה לעין. הקומוניסטים הניפו את דגליהם האדומים, לאנשי מרצ היו דגלים ירוקים ולצידם הופיעו גם דגלים אנרכיסטיים שחורים. כמה מפעילי שלום עכשיו הביאו דגלי לאומיים ישראליים, והיו גם דגלים פלסטיניים שהביאו ערבים מהגליל - אך רבים הרבה יותר מאלה ומאלה היו דגלי גוש שלום, ובהם עיגול הכולל את הדגל הישראלי והפלסטיני כאחד על רקע לבן. ובין הדגלים, כמה וכמה משתתפים הניפו ענפי זית עם עלים ירוקים בהירים.

הקואליציה המארגנת סיפקה מספר רב של שלטים מודפסים בשתי גרסאות, אדום ושחור, עם הכיתוב "40 כיבוש, את הכתם הזה לא תוכלו להסיר!". עותקים רבים הונפו משתי כרזות – האחת עם הלוגו של "40כיבוש" בלבן על שחור, והשניה כוללת תצלום צבעוני של חיילים חמושים ולעומתם אשה בבגדים מסורתיים בוכה על חורבות ביתה שנהרס.

הטנדרים שמן הרמקולים שלהם נוהלה קריאת הסיסמאות קושטו בשלטים ענקיים: די לכיבוש! כן לשלום ישראלי-פלסטיני! חזרה לגבולות 1967 - בהסכם! לא עוד חד-צדדיות - כן למו"מ מיידי לשלום אזורי! לא לחומות וגדרות על אדמה פלסטינית! לפרק את ההתנחלויות! המחסומים חונקים את הפלסטינים - לפרק אותם עכשיו! בעזה ושדרות, ילדות רוצות לחיות! אולם רבים מן הצועדים הביאו שלטים משלהם, שנכתבו ביד וחלק מהם כללו ציורים וקריקטורות מקוריים: הכיבוש הוא חרפתנו/ארבעים שנות כיבוש, ארבעים שנות ייאוש/ די לתוקפנות הישראלית, תשוחרר פלסטין!/ אם אפשר לדבר אתנו, אפשר גם לדבר אתם!/מאזן של 40 שנות כיבוש: 90 מיליארד דולר מבוזבזים, 18,000 בתים הרוסים, 600,000 (!) שהו מאחורי סורג ובריח/תמיכת הצבא במתנחלים הפושעים - פשע, רשע וטיפשות/החומה תיפול, הכיבוש ייפול /40 שנות שוד/הכיבוש הוא סרטן/התושב לגזענות - ישראל בלי ציונות/ הכיבוש הוא תשתית הטרור/כולנו אומרים לא לכיבוש, כולנו אומרות לא לכיבוש/יהודים וערבים, מסרבים להיות אויבים/הכיבוש משחית/ההתנחלויות הן אסונה של ישראל. הכרזה של "לוחמים לשלום" הראתה צלליות של שני לוחמים משליכים את רוביהם ומחבקים זה את זה.

קבוצה של מתנדבים איטלקים המבלים את מרבית זמנם בכפרים פלסטינים מאוימים בידי מתנחלים אלימים הביאו שלט משלהם: "40anni, basta"

ואילו ארגון נשים יפאני הביאו כרזת בד המורכבת מארבעים חלקים שכל אחד נתרם ע"י אחת מפעילותיו.

כאשר פנתה הצעדה מרחוב אבן גבירול אל שדרות שאול המלך, פרצה קבוצת מפגינים בקריאות: "פרץ, פרץ, שר הביטחון - כמה ילדים הרגת עד היום?!" הקבוצה למולם ענתה: "לפרק ת'תותחים/לפנות ת'מתנחלים/לא רוצים למות לשווא/לעשות שלום עכשיו!". "זאת כנראה הפעם האחרונה שאנחנו מפגינים נגד עמיר פרץ" אמר אחד הצעירים. "בהפגנה הבאה נצטרך להכניס לססמא הזאת את שמו של שר הביטחון החדש". מן הטנדר של גוש שלום נשמע קולו של תדי כ"ץ, מאיץ בעוברים ושבים המרובים להצטרף לצעדה.

בינתיים, אנשי "החזית לשחרור החיוך" - לבושים במדי צבא מבולגנים ועל פניהם איפור של ליצנים - זחלו במרץ על האספלט בחיקוי לחיילים באימוני שדה. ובצד, נערה עמדה וניסתה לשווא להרגיע כלב חום קטנטן שרעד בכל גופו: "חבל, אני חייבת לעזוב, לא הייתי צריכה להביא אותו לכאן. הוא בא איתי כל שבוע לנשים בשחור, הוא היה כל כך אמיץ כשהכהניסטים תקפו אותנו, נבח עליהם בלי הפסק, אבל כאן הרעש וההמון הגדול מפחידים אותו, מסכן קטן".

כמו בהזדמנויות קודמות, מדרגות ספרית שער ציון הפונות לכיכר המוזיאון שמשו כבמת נואמים וחסכו סכום ניכר לתקציב ההפגנה.

מתחת לכרזה על מלאת 120 שנה לספריה (אם כי לא במיקומה הנוכחי) נתלתה הכרזה המרכזית של ההפגנה: "אחרי ארבעים שנות כיבוש, עזה ושדרות בוערות". עד שיסיימו הצועדים להיכנס ולמלא את הכיכר, השתמשו המנחות יאנה קנפובה וחולוד בדאווי ברמקולים החזקים כדי לעודד את הקהל לקריאת סיסמאות קצובות בקול גדול: שלום - כן! כיבוש - לא! שלום - כן! החומה - לא! משא ומתן - כן! מלחמה - לא! גדרות וגם חומות - מביאים לאסונות! הכיבוש מביא אסון - השלום הוא פתרון! שלום - כן! כיבוש - לא! כיבוש - לא! כיבוש - לא!

"ארבעים שנה? מי היה מאמין!" אמר איש לבן שיער שעמד בשולי הקהל. "אני זוכר את שנת 1987, כבר אז אמרנו שהכיבוש נמשך הרבה יותר מדי זמן ושזה לא יכול להמשיך כך. והנה עכשיו חלום הבלהות הזה נמשך עוד עשרים שנה ונהיה עוד יותר גרוע, ומי יודע כמה זמן זה עוד ימשך?" הערה של אשה שעברה ובידה שלט צבוע ביד "הכיבוש הוא בושה וקלון" הרגיזה אותו מאד: "להתייאש? אני? שלא יעלה על דעתך דבר כזה! ביום שלא תראי אותי בהפגנה כזאת, תדעי שאני כבר מתחת לאדמה!"

הצעיר שעמד בסמוך, עם תסרוקת מוזרה וכתובות קעקע על כל החלקים הנראים בגופו, ענה: "אני לא סופר שנים. אני נולדתי לתוך הטינופת הזאת, זה מה שאני מכיר כל החיים. מה שאני יודע זה שצריך לנצל כל הזדמנות לדפוק את המנוולים האלה, השרים, הגנרלים, המתנחלים, השוטרים, כל החבורה המסריחה הזאת. אל תדאג, בסוף הם יפלו. תראה באיזה מצב נמצא היום ג'ורג' בוש המניאק".

השיחה נקטעה כאשר שאוקי חטיב נטל את המיקרופון. "אני מדבר אליכם, כאן בתל אביב, בימים של סכנה. ארבעים שנה לאחר מלחמת 1967, מדברים בקול רם על מלחמה חדשה, ויש גם גל גואה של הסתה גזענית נגד האוכלוסייה הערבית בישראל. כל מה שאנחנו אומרים נדחה על הסף, מפני שערבים אומרים אותו. לפני שנה התנגדנו למלחמה בלבנון. התנגדנו למלחמה לא מפני שאנחנו נגד היהודים, התנגדנו למלחמה מפני שחשבנו שהמלחמה רעה לכולם בישראל, ליהודים וגם לערבים. עברה שנה וכולם חושבים שזאת הייתה מלחמה רעה. האם זה משפיע על היחס כלפי הערבים? הוא רק נהיה עוד יותר גרוע!

ולמרות הכל, אני אופטימיסט. כן, אני אופטימיסט! העובדה שאנחנו עומדים כאן ביחד בתל אביב, אלפי יהודים ואלפי ערבים ביחד במאבק נגד הכיבוש, זאת סיבה טובה להיות אופטימי!"

הקהל פרץ מיד בקריאות ממושכות: "יהודים וערבים - מסרבים להיות אויבים! מסרבים להיות אויבים! מסרבים להיות אויבים! מסרבים להיות אויבים!"

הדוברת הבאה הייתה נעמי חזן, חברת הכנסת לשעבר ממרצ, שהחלה בטון קודר: "אינני יכולה להגיד 'ערב טוב'. העובדה שאנחנו מציינים ארבעים שנה לכיבוש פירושה שזהו ערב רע. ערב של כאב, של בושה, של כעס ותסכול, של הבנה כי מאמצינו בארבעים השנה האחרונות נכשלו, מאמצינו לסיים את הכיבוש ולהגיע להסכם שלום נכשלו. שזה פשוט אומר שאנחנו צריכים לחדש את המאבק, להמשיך בו, להגביר אותו - והפעם לנצח! אנחנו צריכים למחות - למחות נגד החומה, נגד הרחבת ההתנחלויות, נגד הדיכוי, נגד האנשים שיושבים ברגע זה בירושלים ומתכננים את המלחמה הבאה!" (מחיאות כפיים סוערות).

"אבל לא די במחאה. אנחנו חייבים לתמוך בפתרון מדיני ולקדם אותו עד שיוגשם. יש לקחים ללמוד מעשר השנים האחרונות. לא עוד צעדים חד צדדיים, לא עוד הסכמים חלקיים והסכמי ביניים, בהחלט לא עוד "ניהול הסכסוך" במקום לפתור אותו, לא עוד תנאים מוקדמים למו"מ ותנאים מוקדמים אפילו לצעדים מקדימים לקראת מו"מ. לא עוד דיבורים על "תהליך השלום" כעל דבר בעל ערך ומשמעות בפני עצמו. הגיע הזמן להתייצב מול הבעיות המהותיות, להתייצב מולן ולפתור אותן. והפתרון פשוט וברור: שתי מדינות לשני עמים, שתי בירות לשתי מדינות בירושלים, פירוק ההתנחלויות וכן פתרון לפליטים בהתאם להחלטות האו"ם, פתרון שכולל הכרה ישראלית בכך שיש לנו חלק ביצירת הבעיה הזאת והתנצלות על החלק הזה שלנו.

"ישנה היום קואליצית שלום של ישראלים ופלסטינים שחושבים באותה צורה, שיכולים וצריכים לעבוד ביחד להגשמת הפתרון הזה. יש תמיכה בינלאומית נרחבת. מדינה פלסטינית תשחרר את ישראל, תשחרר אותה מלהיות כובשת!" (מחיאות כפיים).

לפני מתן זכות הדיבור להמשך הרשימה, קראה חולוד בדאווי את הרשימה הארוכה של הערים ברחבי העולם בהן התקיימו ביום הזה הפגנות נגד הכיבוש: : לונדון, וושינגטון, סידני, בריסל, סאו פאולו, טורונטו, קופנהגן, המבורג, דבלין, רומא, אוסקה, אמסטרדם, קייפ טאון, יוהנסבורג, ז'נווה... כל שם התקבל במחיאות כפיים, שהתגברו כאשר נקראה נוסח של ברכת סולידריות המופנית אל המפגינים נגד פסגת הג'י-8" בגרמניה.

בסאם ערמין מהעיירה ענאתה - היה ממייסדי תנועת "לוחמים לשלום", ולפני חמישה חודשים התפרסם בנסיבות טראגיות כאשר בתו עביר נהרגה מירי של חייל "משמר הגבול". הוא דיבר בעצרת בערבית, כאשר כל משפט מתורגם לעברית - אם כי מספר פעמים תיקן טעויות בתרגום והראה כי הוא שולט בעברית בעצמו. "אינני מחפש נקמה, אף אחד מאיתנו אינו רוצה נקמה. אין טען ואין תועלת בנקמה. אנו אשר לחמנו הצטרפנו אלה אל אלה כדי לעשות שלום. פלסטינים אשר אחזו בנשק כדי לשחרר את עמם מן הכיבוש, וישראלים אשר באו לאדמתנו כחיילים עם נשק ביד, ככובשים קטלניים. עכשיו אנו כולנו בתנועה אחת, אנו מנסים לשים קץ לכיבוש ולעשות שלום.

האם אתם יודעים למה הצבא אינו מאפשר לאזרחים ישראלים להיכנס אל השטחים הפלסטיניים? האם אתם יודעים למה? הם אומרים שזה למען ביטחונכם, אבל זאת לא הסיבה האמיתית. הסיבה שישראלים אינם מורשים להיכנס לשטחים הפלסטיניים היא מפני שהפוליטיקאים שלכם לא רוצים שתגלו את האמת על מה שקורה שם. האמת היא שהילדים שלכם שנשלחים לשם נהפכים לילדים רעים, בלי שום מעצורים או קווים אדומים, ילדים רעים שדוחפים את הפלסטינים למצב בלתי נסבל. זה מה שהם לא רוצים שתדעו!"

בתכנון ההפגנה והעצרת הוזכרה נורית פלד-אלחנן כאחת מבין ארבעה דוברים - אך גם בלי שמישהו יתכנן זאת, נאומה הפך להיות הנאום המרכזי:

בסאם ואני, שנינו קורבנות הכיבוש האכזר המשחית את הארץ הזאת כבר ארבעים שנה. שנינו באנו הערב לבִכות את גורלו של המקום הזה, שקבר את שתי בנותינו, סמדר – ניצת הפרי ועביר - ניחוח הפרח, שנרצחו בהפרש של עשר שנים זו מזו, עשר שנים שבהן התמלאה הארץ דם ילדים וגדלה עד אין הכיל ממלכת הילדים התת קרקעית שעליה אנו דורכים יום יום ושעה שעה.

אך מה שמאחד את בסאם ואותי איננו רק המוות שגזר עלינו הכיבוש. מה שמאחד אותנו הוא בעיקר האמונה והנכונות לגדל את הילדים שנותרו לנו כך, שלעולם לא יניחו עוד לפוליטיקאים מושחתים ותאבי שררה ובצע ולגנרלים תאבי דם וכיבושים לשלוט בחייהם ולשסותם זה בזה. לעולם לא יניחו לגזענות שפשתה בארץ הזאת להסיתם מדרך השלום והאחווה שסללו לעצמם. כי רק אחווה זו יכולה למוטט את חומת הגזענות ההולכת ונבנית לנגד עינינו. לנוסח המלא הקליקו

יואב קפשוק מאתר ואי נט, שהסתובב בין הקהל, הביא אח"כ שני ראיונות קצרים המייצגים את שני צידי הספקטרום שהיה מיוצג בהפגנה. הוא דיבר עם יריב אופנהיימר משלום עכשיו ("המשך הכיבוש פירושו חורבן הציונות. עכשיו הזמן לפעול, לפני שתאבד ההזדמנות לשלום") ועם יונתן פולק מהאנרכיסטים נגד הגדר ("ישראל יוצרת מערכת אפרטהייד בשטחים הכבושים, החברה האזרחית ברחבי העולם חייבת להחרים את ישראל כדי לאלץ אותה לשים קץ לכיבוש").

בינתיים תפסו האמנים את הבמה. רונה קליין שרה את "חייל של שוקולד", אחד משירי המחאה המרירים של חנוך לוין, שזעזעו את החברה הישראלית ב1968 ו1969 אשר אך זה יצאה מן האיפוריה שלאחר המלחמה:

בוא חייל של שוקולד/ בוא אליי אל המשלט/ שב תנוח אל תירא/ ותשוב לעפרך.

הטבח מגיש בשר לרב הטבחים/ רב הטבחים מגיש בשר לתותחים/ כל האנשים אחים מתחת לפרחים/רועמים התותחים הילדים בוכים.

אחי איש אמיץ היה על משמרתו נפל/חדרי ליבו פתוחים עכשיו לעשב ולטל/היה לו לאחי דם אבל הדם אזל/לא ישיבנו עוד אפילו צו הרמטכ"ל.

שמאל ימין, ימין ושמאל הגדוד הולך ושר/החיים מסורבלים המוות הוא קצר/כל הגדוד הולך אחרי עורפו של הרס"ר/הרס"ר הולך גם הוא בדרך כל בשר...

בעקבותיה עלתה להקת הבילויים, בשירה עם הבית החוזר החודר לעומקי המיתוסים הלאומיים: "...כיסינו את כל החורבות / שינינו את שמות הרחובות.../ כשבעצם קיווינו / לשיר עם אבינו/ סובב לו סובב הפינג'אן...".

המלה האחרונה של הערב נאמרה בידי זמר הראפ סאמך זקות המכונה סאז, אשר אימץ את המוזיקה שנוצרה בגטאות השחורים באמריקה כדי לבטא את מצב קהילתו שלו – המיעוט הערבי ברמלה המופלים לרעה ונדחקים לשוליים בעיר שהייתה ערבית לפני 1948. הוא פרץ מיד בשיר ראפ מהיר:

אנחנו מתעוררים כל בוקר/אותה מציאות דפוקה כל בוקר

מוכרים לכם בולשיט כל בוקר כל בוקר כל בוקר

מהמקום שאני מגיע לא הרבה מגיעים/ואם כבר מגיעים בתוך ארון קבורה נמצאים

חצי בגטו בקושי חיים/חצי שני כל הזמן ייאוש נושמים

איך זה שכל העולם כבר ממש את החלומות/אבל איך שאני חולם כבר שמים לי חומות

בונים לי גדרות/בונים אותן כל כך גבוהות

שאני צריך להביא סולם כל יום כדי לראות

את העולם הגדול שנמצא מסביבי/לדעת ולרצות שזה אף פעם לא יהיה מנת חלקי

זורקים לי שאריות אומרים שזה בשבילי/תבין תפנים איך אני חי פה בתור ערבי

איך זה להתעורר בבוקר בדאגה/מצד אחד סוחרי סמים מצד שני משטרה

האחד מנסה למכור כדור להצלחה/השני שם תכדור בקנה יורה במטרה

פיזמון:

אנחנו מתעוררים כל בוקר/אותה מציאות דפוקה כל בוקר

מוכרים לכם בולשיט כל בוקר כל בוקר כל בוקר

אצלנו אם אתה לא סם/אז אתה לא שם

ואם אתה כבר סם/אז אתה נמצא שם

תפתח תעין תפתח תאוזן תקשיב לכאן

איך זה להתעורר בבוקר בתהייה/האם החיים שלי כתובים או שאני סתם משוגע?

משוגע שמחכה ומצפה לתשובה/הבעיה שאחרי כל תשובה יש סימן שאלה

איך זה שרצח של ערבים לא מגיע לכותרת/איך זה שהידיעה תמיד בתוך המערכת נשמרת

מקסימום דף אחרון קטן בתוך מסגרת/ברוח ובדם (אהה) פתאום התקשורת נזכרת

שיש פה עם שמנסה לחיות פה/בעולם שלא חפץ בו שלא רוצה בו

תבין כאשר אתה חי בין הפטיש לסדן/ אתה נלחם אתה נלחם אתה נלחם

בסופו של דבר קרא סאז לנאספים "לצעוק צעקה גדולה גדולה, שישמעו אותנו כל הפאשיסטים כאן מסביב, אלה שקוראים לנו ערבים מסריחים או בוגדים יפי נפש או להיפך". רק בפעם השלישית הוא סיפק אותו גובה הצעקה.

הארגונים השותפים בקואליציה נגד הכיבוש:

מרצ, חד"ש, בל"ד, שלום עכשיו, גוש שלום, קואליצית נשים לשלום, יש גבול, לוחמים לשלום, אנרכיסטים נגד הגדר, מכתב השמיניסטים, בנק"י, הועד הישראלי נגד הריסת בתים, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, קואליצית הסטודנטים – אוני' ת"א ועוד. בשיתוף ועדת המעקב העליונה לענייני הציבור הערבי בישראל.

סיכום:

על השפעתם של אירועי "40 כיבוש", הקטנים והגדולים, ושל הניסיונות לעניין בהם את אמצעי התקשורת, אפשר להסיק מן הזעקה הגוברת של אנשי הימין : "השמאלנים השתלטו על אזכור ארבעים שנה למלחמת ששת הימים".

נדב העצני - עורך דין, דור שני למנהיגי המתנחלים ובעל טור ב"מעריב" – כתב: "השבוע ימלאו 40 שנה לחזרתנו הביתה, לחברון עיר האבות, לבית לחם של רות המואביה, וכמובן למעיין קיומנו הלאומי ירושלים. מעגל השבות הציוני נסגר ביוני 1967 בשישה ימים סוערים של שיכרון חושים. אלא שבמקום לפרוץ בהורה סוערת לרגל המאורע, אנו נתונים במתקפה של קינות ודיסאינפורמציה, שכל מטרתה לעוות את ההיסטוריה ולטשטש את הכרתנו. סביב אירועי 40 שנה למלחמה גברו מתקפות ההשחרה. כך השבוע השתתפתי בדיון בכנס לשכת עורכי הדין באילת. זה היה אמור לעסוק בהיבטי המשפט של 40 שנות שליטה בשטחים, אבל הפך למתקפה הזויה נגד ה'כיבוש' שלנו – ה'ברברי' ביותר בהיסטוריה" ("מעריב", 1.6.2007).

ב"ידיעות אחרונות" ציין סבר פלוצקר כי "יום השנה הארבעים למלחמת ששת הימים בולט בהעדר המוחלט של אירועים ציבוריים וממלכתיים לציונו - פרט להתכנסויות של הארגונים המוחים נגד 40 שנות כיבוש" (ידיעות אחרונות, 5.6.2007).

לבסוף, אפשר לציין את הפזמונאי איש השמאל דן אלמגור, אשר התבקש להנחות ערב דיון על השירים והתרבות הציבורית בישראל של 1967 והשנים שאחריה – הן שירי הניצחון והן תחילת המחאות והסטירה האנטי-מלחמתית.

"כאשר התבקשתי לקבל אחריות לערב הזה, לפני מספר חודשים, הרעיון היה לקיים אירוע אלטרנטיבי עם נקודת ראות ביקורתית יותר על מה שקרה ב-1967. אולם בפועל, ההצגה הממוסדת של הדברים, אשר לה הערב הזה היה אמור להיות אלטרנטיבה, התגלתה כאלטרנטיבית למדי בעצמה" (כנס במועדון צוותא תל אביב, 7.6.2007).