ערב טוב.

כבוד גדול הוא לי לעמוד על במה זו לצד רעי-כאח-לי בסאם ערמין, איש מחנה השלום הפלסטיני, ממייסדי תנועת לוחמים לשלום ששני בני, אליק וגיא, חברים בה. רק בשבוע שחלף, ביום שלישי בענתא וביום חמישי בטול כארם, הצליחה תנועת לוחמים לשלום לארגן שתי עצרות ענק ולצרף עשרת אלפים חברים פלסטינים למטרתם – מאבק משותף ולא-אלים בכיבוש תוך שיתוף פעולה הדוק בין ישראלים לפלסטינים. אלמלא חוקי הגזע של מדינת ישראל יכלו כל עשרת אלפים האנשים הללו להיות איתנו כאן הערב ולהוכיח אחת ולתמיד שיש עם מי לדבר.

בסאם ואני, שנינו קורבנות הכיבוש האכזר המשחית את הארץ הזאת כבר ארבעים שנה. שנינו באנו הערב לבִכות את גורלו של המקום הזה, שקבר את שתי בנותינו, סמדר – ניצת הפרי ועביר - ניחוח הפרח, שנרצחו בהפרש של עשר שנים זו מזו, עשר שנים שבהן התמלאה הארץ דם ילדים וגדלה עד אין הכיל ממלכת הילדים התת קרקעית שעליה אנו דורכים יום יום ושעה שעה. אך מה שמאחד את בסאם ואותי איננו רק המוות שגזר עלינו הכיבוש. מה שמאחד אותנו הוא בעיקר האמונה והנכונות לגדל את הילדים שנותרו לנו כך, שלעולם לא יניחו עוד לפוליטיקאים מושחתים ותאבי שררה ובצע ולגנרלים תאבי דם וכיבושים לשלוט בחייהם ולשסותם זה בזה. לעולם לא יניחו לגזענות שפשתה בארץ הזאת להסיתם מדרך השלום והאחווה שסללו לעצמם. כי רק אחווה זו יכולה למוטט את חומת הגזענות ההולכת ונבנית לנגד עינינו. כבר ארבעים שנה הגזענות והמגלומניה מכתיבות את חיינו. ארבעים שנה שיותר מארבעה מליון אנשים אינם יודעים מה פירוש הביטוי חופש תנועה. ארבעים שנה שילדים פלסטינים נולדים וגדלים כאסירים בביתם שהכיבוש הפך לבית סוהר, מנושלים מראש מכל זכות שניתנה לאדם בתוקף היותו אדם. ארבעים שנה שילדי ישראל מתחנכים לגזענות שכבר עשרות שנים לא היתה כמוה בעולם הנאור. ארבעים שנה שהם לומדים לשנוא את השכנים רק משום שהם שכנים, לפחד מפניהם מבלי להכירם, לראות ברבע מאזרחי המדינה סכנה דמוגרפית ואויב מבפנים, ולהתייחס אל תושבי הגטאות שיצרה מדיניות הכיבוש כאל בעיה שיש לפתור. רק לפני שישים שנה היו היהודים יושבי גטאות ונחשבו בעיני צורריהם לבעיה שיש לפתור. רק לפני שישים שנה היו היהודים סגורים מאחורי חומות בטון מכוערות ומחושמלות, מעוטרות במגדלי שמירה המגנים על זקיפים חמושים, מבלי יכולת להתפרנס ולגדל את ילדיהם בכבוד. רק לפני שישים שנה גבתה הגזענות את מחירה מן העם היהודי.

היום שולטת הגזענות במקום הזה, רומסת את כבוד האדם ומקפחת את חירותו, ודנה את כולנו לחיי תופת. כבר ארבעים שנה שהראש היהודי אינו חדל לעבוד בשירות הגזענות ולהמציא פטנטים על מנת להחריב להרוס ולהשמיד את הארץ הזאת. זה מה שנותר מן הגניוס היהודי שהפך ישראלי. החמלה היהודית, הרחמים היהודיים, הקוסמופוליטיות היהודית, אהבת האדם והכבוד לגר נעלמו כלא היו. את מקומם תפסה הגזענות. רק הגזענות הניעה את חייל משמר הגבול ללחוץ על ההדק מתוך רכבו הממוגן ולירות בראשה של עביר הקטנה בעודה מסתופפת לצד קיר בית ספרה מפחד מפני הרכב הצבאי ששוטט בחצר בית הספר שלה כבתוך שלו. רק הגזענות מניעה נהגי בולדוזרים להרוס בתים על יושביהם, להשמיד כרמים ושדות, לעקור עצי זית בני מאות שנים. רק הגזענות יכולה להמציא כבישים שהתנועה עליהם מסווגת על פי גזע, ורק הגזענות מניעה את ילדינו שלנו להשפיל נשים שיכלו להיות אמהותיהם ולהתעלל בזקנים במחסומי הרשע, להכות צעירים בגילם המבקשים כמותם לנסוע עם משפחתם להתרחץ בים, ולהביט באדישות בנשים הכורעות ללדת על הכביש. רק הגזענות הצרופה מניעה את הטובים לטיס להטיל פצצות של מאה טון על בתי מגורים ורק הגזענות מאפשרת לכל הפושעים הללו לישון טוב בלילה. כי הגזענות מחסלת את הבושה. גזענות זו הקימה לעצמה אנדרטה בצלמה ובדמותה – אנדרטת קיר בטון מכוערת, נוקשה, מאיימת ואונסת . אנדרטה המכריזה קבל עם ועולם על מיגור הבושה מן הארץ. קיר זה הוא קיר חרפתנו, הוא העדות לכך שהפכנו מאור לגויים לחרפה לגויים ולקלסה לכל הארצות. והערב עלינו לשאול לאן נוליך את החרפה? כיצד נסיר מעלינו את הקלון? וראשית כל איך זה שהבושה כבר אינה מדירה שינה מעינינו? איך קרה שהצלחנו לתחום את הבושה בדיוק לשני טורים בעיתון, ולהקדיש לה בדיוק את הדקות שאנו מקדישים לקריאה מרפרפת של כתבותיהם של גדעון לוי ועמירה הס, כפי שקוראים דיווח על תרחיש ידוע מראש? איך קרה שהצלחנו לדחוס סבל יומיומי, רעב, תת-תזונה, טראומות של ילדים, נכות, יתמות ושכול בלתי נגמר אל תוך המילה המנכרת פוליטיקה? איך קרה שאנו עוברים בשתיקה על שימוש בחצי ממשכורתנו למימון פשעים נגד האנושות? איך הנחנו לערכים שקריים וגזעניים להשתלט על החינוך ולנהל את חיינו ארבעים שנה – שני דורות כמעט?

ואיך זה שילדינו ממשיכים להתנאות ולהתגאות במדי הברוטליות שהם לובשים בעת שירותם בצבא ההרג וההרס?

איך זה שכל מוסדות העולם המפוארים עומדים מנגד ואינם יכולים לעשות דבר כדי להציל ילד אחד ממוות או להסיר גוש בטון אחד מקיר החרפה? איך זה שכל ארגוני השלום וזכויות האדם אינם מצליחים לעצור את הג'יפים של משמר הגבול הבאים להחריד ילדי בית ספר ולהרגם, אינם מצליחים לעצור בולדוזר אחד בדרכו להרוס בית על יושביו, להציל עץ זית אחד מכליה או ילדה אחת שתועה בדרכה לבית הספר ונלכדת בטווח הכוונת של קלגסי הכיבוש?

אחת התשובות לשאלות אלה היא, שמדינת ישראל מצליחה להשתיק ולשתק אותנו ואת העולם כולו משום שהיתה שואה. מדינת ישראל מצליחה להשיג הכשר להתעללות בעם שלם משום שיש אנטישמיות. מדינת ישראל ממיטה שואה קיומית – כלכלית, חברתית ואנושית, על אזרחיה ועל נשלטיה ואיש אינו מעז לעצור אותה כי פעם היה היטלר. וכל זאת בעת שניצולי שואה סובלים חרפת רעב במדינה זו.

הערב עלינו לקרוא לעולם בבקשה שיעזור לנו להסיר מעלינו את החרפה. הערב עלינו להסביר לעולם שאם רצונו להציל את עם ישראל ואת העם הפלסטיני מן השואה הממשמשת ובאה על כולנו יש להוקיע את מדיניות הכיבוש, יש לחסום את דרכה של ממשלת המוות. יש לעצור, לשפוט ולאסור כל פושע מלחמה שפושט את מדיו ונוסע לטייל בעולם, במקום לאפשר לו ליהנות ממנעמי החופש בעודו נושא אחריו קופה מצלצלת של פשעי מלחמה. והגיע הזמן שנחדל להפקיר את ילדינו בידי מערכת הנוטעת בהם ערכים שקריים וגזעניים ומלמדת אותם שתרומתם לחברה מתמצית בהתעללות ובהרג ילדים אחרים. הגיע הזמן שנסביר להם כי אוכלוסיית המקום אינה מתחלקת ליהודים וללא-יהודים כפי שכתוב בספרי הלימוד שלהם, אלא לבני אדם הרוצים לחיות בשלום ובשלווה על אף הכל, דוגמת בסאם ערמין ועוד רבים כמותו שאלמלא חוקי הגזע המגבילים את תנועתם היו עומדים איתנו היום, ולבני אדם שאיבדו צלם אנוש ומתענגים על ההרס ועל החורבן. והגיע הזמן שנספר לילדינו היכן הם חיים.

היום, בעוד העולם הנאור כולו נהנה להשמיץ ולהטיל דופי במערכת החינוך הפלסטינית, אין אף ספר לימוד בישראל המציג תמונה של פלסטיני כאדם מודרני ורגיל. אין אף ספר לימוד בישראל המציג מפה שמראה את גבולותיה האמיתיים של המדינה. אין אף ספר לימוד בישראל שמופיעה בו המילה כיבוש. ילדינו מתגייסים לצבא הכיבוש מבלי להכיר את המקום שבו הם חיים ומבלי להכיר את תולדותיו ואת תושביו. הם מתגייסים חדורי שנאה ופחד. ילדינו מתחנכים לראות בכל מי שאינו יהודי את הגוי,את האחר, זה שבכל דור ודור קם עלינו להשמידנו. חינוך זה מקל על המערכת הצבאית להפוך ילדים למפלצות.

על כן הדרך היחידה למנוע מילדינו להיות כלי שרת בידי מנגנון ההרס היא ללמדם את ההיסטוריה של המקום הזה, לצייר בפניהם את גבולותיו, להכיר להם את השכנים, את תרבותם, את מנהגיהם, את אדיבותם ואת זכויותיהם על האדמה שבה הם חיים וחיו דורות רבים לפני שהגיעו החלוצים לארץ ישראל המובטחת. ומעל לכל ללמדם שלא לציית למלכות, כי המלכות מנוהלת על ידי גנבים קטנים, אופורטוניסטים עלובים שאינם שולטים ביצריהם אפילו בשעות הקשות ביותר של המקום הזה ומנהלים את הארץ הזאת על פי חוקי המאפיה. אתה הרגת לי אחד אני אהרוג לך מאה. אתה זרקת עלי פצצה תוצרת בית אני אטיל עליך מאה פצצות מן המשוכללות וההרסניות בעולם שלא תותיר זכר לא ממך ולא ממשפחתך ולא משכניך. אתה שרפת לי מכונית ואני אשרוף לך עיר. כך פועל ההגיון בעולם הפשע.

הערב עלינו לחשוב על הנידונים למוות בשנה הבאה, ועל הנידונים להידרדר לפשע בחסות החוק והמדים. את כולם עלינו להציל. את כולם עלינו ללמד לא לציית לפקודות שעל אף היותן חוקיות על פי חוקי הגזע של המדינה הזאת הן בלתי אנושיות בעליל. ומעל לכל, הערב עלינו לעצור לרגע, כולנו, ולהביט בפניה של עביר ערמין הקטנה, הירויה, שרוצחה לעולם לא יישפט ולעולם לא יבוא על עונשו, ולשאול את עצמנו למה קורע קו הדם את לחיה החיוורת.

[נורית פלד אלחנן היא כלת פרס סחרוב של הפרלמנט האירופי לזכויות האדם ולחופש המחשבה.]