ארכיון מסמכים 

הטכס האלטרנטיבי של "יש גבול" / ביאטה זילוורסמיט


הטכס האלטרנטיבי של הדלקת משואות יום העצמאות, של תנועת יש גבול, מהווה כבר מוסד מוכר בפני עצמו. אתמול התכנסנו בפעם העשירית ליד המדרגות שמול משרד ראש הממשלה בירושלים.

המדרגות הללו יוצרות במה טבעית, אך זאת אינה הסיבה היחידה לקיום הטכס במקום זה דווקא. זהו גם המקום בו נהרג אמיל גרינצוויג מרימון שנזרק בידי איש הימין הקיצוני כאשר הלך בראש הפגנה של שלום עכשיו. זה היה בשנת 1983, בחודשים לאחר הטבח בסברה ושתילה שהתרחש תחת עינו הפקוחה של צה"ל.

בקיצור, המקום הזה מסמל מה שמביא כל שנה כאלף אנשים לעמוד שעות בקור הערב הירושלמי כדי להשתתף בטכס פשוט אך מרשים ורציני, במקום להשאר בבית ולהרגיש מנוכרים מחגיגות יום העצמאות הרשמיות.

המיוחד הוא שתנועת יש גבול הצליח להפוך את האירוע הזה לאירוע של כולם, לא רק של חבריה. באופן פרדוקסאלי, דווקא הארגון ששמו "יש גבול" הצליח לטשטש את הקווים המפרידים בין ארגוני השלום השונים ולהזמין כל שנה נציגים ממגוון רחב של יוזמות ראויות. כפי שנאמר בהזמנה: "להדליק משואה למען סיום מיידי של האלימות חסרת הטעם ושל משטר הכיבוש היוצר את האלימות הזאת, למען תיקון העוולות שנגרמו ע"י החברה הישראלית, למען שיפור יחסנו לחלשים ולנזקקים שבינינו, ולמען הבעת תקווה לשלום עם כל שכנינו."

מטרות נאצלות אלה יוצגו השנה ע"י הנציגים הבאים

• עקיל אל טללקה, תושב הכפר ה"בלתי מוכר" טוויל אבו ג'רבל בנגב (שבתיו נהרסו כבר חמש שנים) • פרופ. קלמן אלטמן, פעיל חיפני וחבר מרכזי בחד"ש • ג'וני ביו, פליט פוליטי וחבר המרכז לפיתוח של הפליטים האפריקאים בישראל • לקיה ירדני, מפרויקט "ריקמה" של תנועת "אחותי" (רקמה של נשים אתיופיות בקרית גת) • פרופ. ג'אד נאמן, במאי סרטים ישראלי • דנה נגב, פעילת "בני אברהם" הנאבקים נגד ברוטאליות הכיבוש בחברון • טלי פחימה, שבכוחות עצמה בנתה גשרים אל תושבי ג'נין ונכנסה על כך לכלא • אמיר פסטר, סרבן מלחמת לבנון השניה • אדם קלר, דובר גוש שלום ("שכבר נמצא איתנו זמן רב") • ענת הופמן, חברה לשעבר במועצת עירית ירושלים שהיחתץה מעורבת במאבקים נגד אפליה • חוסיין רפאעיה, מן המועצה האזורית של הכפרים הבלתי מוכרים בנגב (שמו הופיע בהזמנה, אך לא הגיע בפועל)

כמה ממדליקי המשואות נגעו בעצבים רגישים: ג'וני ביו ("אם ליהודים לא אכפת מאנשים חלשים שאין להם לאן ללכת, למי יהיה אכפת?"); עקיל אל טללקה - בעצם היותו בינינו בזמן בו הוא מציין את זכרון הנאקבה; טלי פחימה ("אני מדליקה את המשואה בשם האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים, הערבים הישראלים אותם הבאי הקונפליקט לכלא, הלבנונים הכלואים בישראל והישראלים הכלואים בעזה ובלבנון – שאת כולם, מכל הסוגים שהוזכרו, צריכים להחשב כשבויים מלחמה") שהראתה את עצמה כפעילה אינטלגנטית, נחושה ובלתי מתפשרת, כפי שתמיד ידענו שהיא; אמיר פסטר, דיבר רק כמה מלים על אביו המחשיב את טלי פחימה כבוגדת וניסה למנוע ממנו להתשתתף בעצרת לצידה: גבי לסקי, נלהבת בדיוק כמו בהופעותיה בבתי המשפט, זועקת נגד חוקים שאין להם שום קשר עם הצדק: מאיה נגב על שאיפתה לראות את חברון יוצאת מקשייה וחוזרת להיות עיר בה יכולים התושבים ללכת בכל הרחובות: ג'אד נאמן – עם היסוסיו לגבי השתתפות בטכס יום העצמאות, אפילו טכס אלטרנטיבי, אך שהחליט לאחר הכל לשאת את משא הישראלי: לקיה ירדני – אשה גאה מספיק לשאת נאום בעברית, שפה שעמה היא בבירור היא עדיין נאבקת: קלמן אלטמן – שההתמדה שלו, כך אמר, באה מהזכרון שעוד יש כה הרבה אנשים טובים, ולהוכחת טענתו קרא את שמותיהם של ארגוני שלום כגון מחסום ווטש, גוש שלום ורבים אחרים. האחרון שדיבר היה אדם קלר. סיפורו כיצד שלח בחזרה את הדגלונים שהופצו בחינם בידי בנק הפועלים נתן לשומעים הזדמנות נדירה לפרוץ בצחוק. את הטכסט של דבריו אפשר למצוא במלואם באתר.

במהלך כל האירוע נשמעו הגיטרה והשירה של עופר גולן ונועם לקח. המוזיקה והטקסטים הוסיפו לערב.

לצילומים הקליקו כאן