ארכיון מסמכים 

''עשיתי להם איצטדיון באמצע המחנה'' / צדוק יחזקאלי


להלן הנוסח המלא, ללא שינויים, של כתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" ביום 31 במאי 2002. זוהי העדות הראשונה של עד-ראייה, המתאר בגילוי-לב מה באמת התרחש במחנה-הפליטים בג'נין - ואף מתגאה בכך. זהו גם מיסמך אנושי מזעזע, שחובה לקרוא אותו. הכותב טעה בנקודה אחת. הוא חשב שהאיש לא יקבל צל"ש. אבל קרה ההיפך: אחרי פירסום בכתבה העניק צה"ל צל"ש ליחידה, שבה כיכב "דובי כורדי"

"לג'נין נכנסתי בטירוף, בייאוש. הרגשתי שאין לי מה להפסיד. שלא נורא אם אחטוף. לאשתי אמרתי: 'אם יקרה לי משהו, לפחות יהיה מי שידאג לך'. "הגעתי למילואים במצב הכי רע שיכול להיות. אולי בגלל זה שום דבר לא הזיז לי. לא מטענים, לא יריות. "החיים שלי היו בזבל בשנה וחצי האחרונות. כבר כמעט חצי שנה אני מושעה מעבודה כפקח בכיר בעיריית ירושלים. 17 שנה עבדתי שם, עד היום המקולל ההוא, ב-20 בינואר, בדיוק יום ההולדת ה-40 שלי, כשבאו שוטרים ועצרו אותי. הם אמרו לי שאני והחברים שלי לפיקוח העירוני חשודים בלקיחת שוחד מבעלי עסקים וקבלנים. שאנחנו בעצם חבורה של מושחתים.

"עשו לי עוול מהסרטים. אני טיפוס ידידותי מאוד, ובעבודה הזו אתה מתחבר גם עם האנשים שעליהם אתה מפקח. אבל שוחד? אני? אני שקוע בחובות של מאות אלפי שקלים, הרבה לפני כל הסיפור הזה. אם הייתי לוקח שוחד, היה לי כסף, אפילו לעורך-דין לא היה לי כסף לשלם. מאז אני מושעה. גם אשתי פוטרה מעבודה, ויש לי ארבעה ילדים לפרנס.

"המכה הזו לא היתה הראשונה. כמה חודשים לפני כן עברתי פציעה קשה בגב. אשתי פוטרה מהעבודה והבן הקטן שלי נדרס ועבר ניתוח מסובך להצלת הרגל. היום הוא בסדר, אבל החלום הגדול שלו ושלי, שיהיה שחקן בבית"ר ירושלים, הלך כנראה לתמיד. חבל. הוא היה מוכשר נורא. כבר הבטחתי לו שאני מסדר לו להיכנס לילדים של בית"ר. "שנתיים אני חוטף רק מכה אחרי מכה. אין לי אגורה, אבל אני מת על אנשים. לא יכול להיות אדיש. כל חג אני עושה מבצע של חלוקת חבילות מזון למשפחות נזקקות. גם בפסח הזה עשיתי את זה. התרוצצתי כמו משוגע, ובדיוק אז התחלתי לקבל טלפונים מהחבר'ה: 'כורדי', הם אמרו לי, 'מגייסים אותנו, אבל אותך לא'. "האמת היא שהבנתי את המפקדים שלי. תשמע, 18 שנה אני עושה מילואים, וכלום לא עשיתי שם. רק להפריע. בסדיר נכנסתי בלי סוף למעצר, כי סירבתי להיות חשמלאי רכב. גם ביחידה שלי, של הדחפורים, הייתי אמור להיות חשמלאי. אבל בפועל לא עשיתי כלום. רק ברדק. הייתי בא, ישר פותח שולחן קלפים, מביא בקבוק. כשאיזה קצין העיז לשלוח אותי לשמירה, הייתי שולח אותו קודם. כורדי תמיד עשה מה בראש שלו. כשרציתי ללכת למשחק של בית"ר או הביתה, אף אחד לא יכול היה לעצור אותי. אני מניע את האוטו ונוסע.

"האמת היא שהם לא הכירו אותי. כשמטילים עלי אחריות, אני מסוגל להתנהג אחרת. באסון וורסאי הייתי אחראי כל על צוות הפקחים בשטח. כשפגש אותי שם אחד המילואימניקים ששירתי אתו, הוא היה בהלם. אמר: 'במילואים הוא לא מסוגל לקשור נעליים ופה הוא מנהל גדול'. האמת היא שכשאני מחליט לעשות סוף-סוף משהו, אני עקשן גדול. אעשה אותו עד הסוף. "הפעם זה היה הרגע הזה. מה לא עשיתי כדי שייקחו אותי. שלחתי את החבר'ה שילחצו על המג"ד. עשיתי טלפונים למ"פ. שיגעתי אותם. 'אני מבטיח לך שאני עובד', התחננתי למג"ד. בסוף הוא הסכים לתת לי צ'אנס, ואני אמרתי לעצמי: 'כורדי, אתה לא יכול לאכזב אותם. נגמרו ההשתוללויות'".

הדובר הוא משה נסים, המכונה גם "משה נסים בית"ר ירושלים". במחנה הפליטים ג'נין קראו לו בקשר 'דובי כורדי'.

דובי, על שם הדי-9 שהוא נהג בו, והחריב איתו בית אחרי בית. כורדי, כי ככה הוא התעקש. לא היה חייל בג'נין שלא שמע את השם הזה. דובי כורדי נחשב למפעיל המסור ביותר, האמיץ ביותר ואולי גם ההרסני ביותר. איש שוועדות החקירה בנושא ההרס במחנה הפליטים ג'נין ישמחו לשוחח אתו. 75 שעות ללא הפסקה הוא ישב על הבולדוזר ענק, כשמסביבו מתפוצצים עשרות מטענים, ומחק בית אחר בית. סיפורו, המובא כאן מפיו בלי חשבון, רחוק מלהיות סיפור גבורה שגרתי. צלש"ים, כנראה, לא יהיו כאן.

הנסיון

"הקטע היה שלא ידעתי להפעיל את הדי-9. בחיים לא הייתי מפעיל. אבל התחננתי בפניהם שיתנו לי צ'אנס ללמוד. לפני שנכנסנו לשכם ביקשתי מאחד החבר'ה ללמד אותי. ישבו איתי שעתיים. לימדו אותי איך ליסוע קדימה ולעשות משטח ישר. למדתי את זה צ'י'ק צ'אק ואמרתי להם, 'תנו לי לעבוד'. ככה היה גם בג'נין. בחיים לא הרסתי בית קודם. או אפילו קיר. עליתי לדי-9 עם החבר שלי, תימני. נתתי לו לעבוד שעה וזה הספיק לי. אמרתי לו, 'יאללה, תפסתי את העסק'. "אבל הדבר האמיתי התחיל ביום ש-13 החיילים שלנו נהרגו בסמטה ההיא. כשהכניסו אותנו לשטח, אני יודע שאף אחד לא רצה לעבוד איתי. כולם פחדו להיות אתי בכלי. לא רק שיצא לי שם של ברדקיסט, אלא אחד שאין לו פחד מכלום. בזה הם צדקו. באמת לא פחדתי. הם ידעו שאין לי פחד. שאני לא עושה חשבון ושאני מסוגל להיכנס לכל חור בלי לשאול שאלות, בלי טנקים ובלי נגמ"שים כליווי.

היה לנו קטע בג'נין, כשעזבתי את הטנק שליווה אותנו לכל מקום. רציתי לעשות סיבוב במחנה, לראות מה הולך. גדי, המפעיל השני שהיה אתי, מת מפחד. התחיל להשתגע. 'תחזור אחורה', הוא צועק לי. 'אין לנו ליווי'. אבל אני הייתי חייב להכיר את המקום הכי טוב. למצוא עוד דרך יציאה למקרה שנצטרך. לא פחדתי למות. לפחות היה ביטוח. זה היה עוזר למשפחה.

הדגל

"כשהגענו למחנה, הד-9 כבר חיכו. הובילו אותם לשם. אלו היו הכלים משכם. כל אחד צוות לכלי. אני קיבלתי את הדי--9אל הגדול. אני ותימני השותף שלי. ישר תליתי את הדגל של בית"ר. מראש הכנתי אותו. רציתי שהמשפחה תזהה אותי. אמרתי למשפחה והילדים: 'אתם תראו את הכלי שלי בטלוויזיה. תראו את הדגל של בית"ר בג'נין, אז תדעו שזה אני'. וזה באמת קרה.

"אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל בשבילי לשים את הדגל זה היה דבר טבעי. כמו לאכול. הנה, תראה את התליון של בית"ר על הצוואר שלי. זה לא יורד בחיים. לא שלי ולא של הילדים. את הדגלים של בית"ר אני סוחב לכל מקום. תראה את האוטו שלי, כולו עטוף בדגלים. תמיד זה אצלי ככה.

למשחקים של בית"ר אני כל השנים הולך עטוף גלבייה בצבעי בית"ר ותוף גדול של הכורדים מהקסטל. פעם, אחרי משחק האליפות הראשונה שלנו, רכבתי על גג של מכונית עם התוף כל הדרך לירושלים. "בית"ר זה שריטה במוח, אין דרך אחרת להסביר את זה. אחרי המשפחה, זה הדבר הכי חשוב לי בחיים, והדבר היחיד שגומר אותי באמת. בג'נין לא פחדתי לרגע, אבל למשחקים של בית"ר אני כבר חצי שנה לא מסוגל ללכת. המתח הורג אותי ואני מפחד שבסוף אחטוף התקף. לפעמים אני מסתובב מסביב ל'טדי' עם כרטיס ביד ולא יכול להיכנס. במשחק שלנו בבית-שאן התעלפתי אחרי שחטפנו גול. אני יודע איך זה נשמע, אבל זה ככה. לא ניתן לריפוי. בבית כבר יודעים מזמן שאי-אפשר לדבר אתי אם בית"ר מפסידה. "אז עכשיו אתה מבין למה הדגל הזה היה על הדי-9 שלי בג'נין. אמרו לי שהמפקד שלי רצה להוריד אותו, אבל שום דבר לא עזר. אם זה היה תלוי בי, היה גם דגל של בית"ר על המסגד במחנה. ניסיתי לשכנע את הקצין של גולני שעבדתי אתו, שייתן לי להעלות את הדגל לשם, אבל הוא לא הסכים בשום אופן. אמר שיירו בי אם אנסה, חבל. "הדגל הזה היה הדבר הכי בולט במחנה. מילואימניקים שיצאו הביתה, חזרו לג'נין עם דגלי בית"ר לחקות אותי.

זה עשה המון רעש, הדגל שלי. הגולנצ'יקים היו המומים. 'הבאת את בית"ר לפה', הם אמרו לי. ואני אמרתי: 'אני הולך לעשות לכם פה אצטדיון טדי. אל תדאגו'. בקשר הם היו כל הזמן זורקים לי: 'יאללה בית"ר, יאללה בית"ר'. היו המון אוהדי בית"ר שם, זה הרים את המורל של כולם. "בקשר הם רצו לקרוא לי דובי משה. אבל התעקשתי על כורדי. אמרתי לגולנצ'יקים, 'אני רק כורדי, ואני לא עונה לכם אם תקראו לי משהו אחר'. ככה נולד ה'דובי כורדי'. זה השם שלי. ואני עקשן. במילואים כבר התרגלו לזה שאני חותם 'משה נסים בית"ר ירושלים'. כמה פעמים ביקשו ממני להפסיק עם זה, אבל בסוף התייאשו.

הכניסה

"איך שהזזתי את הדחפור לתוך המחנה עברתי סוויץ' במוח. הייתי בטירוף. כל הייאוש שלי מהמצב האישי נעלם בבת אחת. נשאר הכעס על מה שקרה לחבר'ה שלנו. עד היום אני משוכנע, וכל החבר'ה שלנו משוכנעים כמוני, שאם היו נותנים לנו להיכנס קודם, למחנה בכל הכוח - לא היו נהרגים 24 חיילים במחנה הזה.

"באותו רגע שנכנסתי עם הדחפור בפעם הראשונה, חשבתי רק איך אני יכול לעזור לחיילים האלו. ללוחמים. ילדים בגיל של הבן שלי. לא הצלחתי לתפוס איך הם פעלו שם, במקום שאתה הולך צעד אחד ומתפוצץ עליך מטען. כבר במשימה הראשונה שנתנו לי - לפתוח ציר בתוך המחנה - הבנתי מה זה הגיהנום הזה.

"המשימה הראשונה שלי, התנדבות, הייתה להביא אוכל לחיילים. אמרו לי 'תעשה טובה, רק עם די-9 אפשר להכניס להם אוכל'. יומיים הם לא אכלו שם. אי- אפשר היה להוציא את האף החוצה. מילאתי את הדי-9 עד הגג עם אוכל, והבאתי את הכלי צמוד לדלת של החיילים שלנו, כדי שלא יצעדו מטר אחד ברגל. כי מספיק היה צעד אחד כדי לאבד יד או רגל.

"שמה לא ידעת איפה המטענים. הם חפרו בורות באדמה ושמו מטענים. אתה נוסע וישר נתקל בצינורות בקוטר 10 ס"מ, מולחמים בשני הצדדים, ורק אתה נוגע בהם - אתה מתפוצץ. הכל היה ממולכד. אפילו קירות של בתים. מספיק שנגעת בהם, והם היו מתפוצצים לך. או שהיו יורים עליך ברגע שהיית נכנס. היו מטענים בכבישים, מתחת לרצפה. בין הקירות. אתה פותח פתח באיזה מקום, ומתפוצץ בפנים. אני ראיתי מול העיניים שלי כלוב ציפורים מתפוצץ בחנות שפתחנו ציר. כלו ציפורים עף. ריחמתי עליהן. הם פשוט זרעו מטענים בכל המקום.

"בשבילי, בתוך הדי-9, זה לא הזיז. אתה שומע רק פיצוצים. אפילו 80 קילו רק זיעזעו לך את הכף. שלושה וחצי טון כובד. זו חיה. טנק אוכל מכה, הבטן שלו רגישה. בדי-9 הפחד שלך הוא רק אר-פי-ג'י או 50 קילו על הגג. אבל לא חשבתי על זה אז. רק איך החיילים האלו לא יסתכנו רק כדי לאכול או לשתות משהו.

"התאהבתי בילדים האלו. הייתי מוכן לעשות עם הכלי שלי כל מה שרק ביקשו. הייתי מתחנן לעבודה: 'תנו לי לגמור עוד בית. לפתוח עוד ציר'. הם בתמורה אבטחו אותי. הייתי יוצא מהכלי בלי נשק, בלי כלום. נכנסתי ברגל. הם אמרו לי שאני משוגע, אבל אמרתי - 'עזבו אותי. ממילא השכפ"ץ לא יציל אותי'. ככה עבדתי, בלי חולצה אפילו. חצי עירום.

"אתה יודע איך החזקתי 75 שעות? לא ירדתי מהכלי. לא היתה לי בעייה של עייפות, כי שתיתי כל הזמן וויסקי. החזקתי בקבוק בכלי כל ג'נין. שמתי לי בתיק מראש. כולם לקחו בגדים, אבל אני ידעתי מה צפוי לי שמה. לקחתי וויסקי ופיצוחים. בגדים? לא הייתי צריך. מגבת מפיק. ממילא אסור היה לצאת מהכלי. אתה פותח דלת ומקבל כדור. 75 שעות לא חשבתי על החיים שלי בבית, על כל הצרות. הכל נמחק. לפעמים עברו לי תמונות של הפיגועים בירושלים. לכמה מהם הייתי עד.

טוהר הנשק

"מה זה פתיחת ציר? אתה מגלח בתים. משני הצדדים. אין ברירה, כי הכלי היה הרבה יותר רחב מהסמטאות שלהם. אבל אני לא מחפש תירוצים או משהו. אתה חייב לגלח. זה לא הזיז לי להרוס את הבתים שלהם, כי זה חסך חיים של חיילים שלנו. אני עברתי במקום ששחטו את החיילים שלנו. הם לא סיפרו את כל האמת על מה שהיה: עשו להם חורים בקירות, חורים של קנים. כל מי שניצל מהמטענים, טבחו אותו מזה.

"אני לא הייתי מרחם על אף אחד. הייתי מוחק כל אחד עם הדי-9. רק שאף חייל שלנו לא יחשוף את עצמו. ככה אמרתי להם אז. פחדתי על החיילים שלנו. היית רואה אותם ישנים ביחד, 40 איש בתוך בית, צפופים כאלה. הלב שלי כאב. לכן לא הזיז לי להרוס את כל הבתים שהרסתי. והרסתי. אצטדיון טדי בניתי שמה בסוף.

"קשה? איזה קשה. אתה צוחק בטח. אני רציתי למחוק הכול. הייתי בוכה לקצינים בקשר שייתנו לי להוריד מלמעלה עד למטה. שניישר קו ונרד. זה לא שרציתי להרוג. רק את הבתים. אלה שיצאו מהבתים שהתחלנו להרוס עם דגלים לבנים - לא פגענו בהם. אלה מהם שרצו להילחם - אכלו אותה.

"אף אחד שם לא סירב פקודה להוריד בתים. אין דבר כזה. כשאמרו לי להרוס בית, ניצלתי את זה כדי להרוס עוד כמה בתים. לא מתוך רצון להרוס סתם, כי כשמבקשים ממך להרוס בית, עומדים בדרך עוד כמה בתים שצמודים אליו. הייתי צריך לעשות את זה גם אם לא הייתי רוצה. הם פשוט עמדו בדרך. אם הייתי צריך לגלח בית, שיתהפך העולם. אין ברירה. ותאמין לי שהרסנו מעט מדי. המחנה הזה היה כולו זרוע מטעני חבלה. מה שעשינו זה להציל חיים של הפלסטינים עצמם, כי אם הם היו חוזרים לבתים הם היו מתפוצצים.

"שלושה ימים רק מחקתי ומחקתי. כל האזור. מכל בית שירו בו הייתי מוריד. כדי להוריד אותו הייתי מוריד עוד כמה. ברמקול הזהירו אותם שייצאו לפני שאני נכנס. אבל אני לא נתתי צ'אנס לאף אחד. לא חיכיתי. לא נתתי מכה וחיכיתי שייצאו. אני הייתי נותן לבית מכה חזקה כדי שייפול הכי מהר שרק אפשר. רציתי להספיק הכי מהר כדי להגיע לבתים האחרים. להספיק הרבה. אחרים אולי התאפקו. או שהם מספרים שהתאפקו. שלא יספרו סיפורים. כל מי שהיה בשטח וראה את החיילים שלנו בביתם, היה מבין שהם היו במלכודת מוות. חשבתי איך מצילים אותם. לא עשיתי חשבון, אבל גם לא הרסתי סתם. הכל בפקודה.

"הרבה אנשים היו בתוך הבתים שהתחלנו להרוס. הם היו יוצאים מהבתים שנכנסנו עליהם. אבל לא ראיתי במו עיניי אנשים שמתים לי תחת הכף של הדי-9, ולא ראיתי אנשים חיים שהבית נופל עליהם. אבל אם היה, לא היה מזיז לי כהוא זה. אני בטוח שאנשים מתו בתוך הבתים האלו, אבל היה קשה לראות. היה המון אבק ועבדנו הרבה בלילה. היתה לי הנאה גדולה מכל בית שירד, כי ידעתי שלמות לא אכפת להם, אבל בית כואב להם יותר. הרסת בית - קברת 40 או 50 איש לדורות. אם כואב לי משהו זה שלא מחקנו את כל המחנה.

סיפוק

אני לא הפסקתי לרגע. גם כשהיתה הפסקה של שעתיים התעקשתי להמשיך. הכנתי רמפה כדי להרוס בית של ארבע קומות. פעם יצא שנתתי סטירינג ימינה וקיר שלם נפל, ופתאום אני שומע בקשר צעקות, 'כורדי תיזהר, זה אנחנו'. התברר שהיו חבר'ה שלנו בפנים, ושכחו להודיע לי.

"היה לי המון סיפוק. נהניתי נורא. אני זוכר שהורדתי קיר של ארבע קומות, שהתרסק על הדי-9 שלי. השותף שלי צעק לי שאעשה רברס, אבל אני נתתי לקיר ליפול עלינו. היינו הולכים לצדדים של הבית ויורדים עליו. כשהיה קשה מדי, היינו מבקשים פגז.

"לא יכולתי להפסיק. כל הזמן רציתי לעבוד. שיגעתי את הקצין של כוח גולני, שעבדתי אתו בקשר. התחננתי שייתן לי עוד משימות. ביום ראשון, אחרי שהלחימה הסתיימה, קיבלנו הוראה להוציא את הדי-ניינים שלנו מהשטח ולהפסיק לעבוד על ה'מגרש כדרגל', כי צה"ל לא רצה שהצלמים והעיתונאים יראו אותנו עובדים. נורא הצטערתי, כי כל הזמן תכננתי להוריד את השלט הגדול בכניסה לג'נין - שלושה עמודים עם תמונה של ערפאת, אבל ביום ראשון הזיזו אותנו משם לפני שהספקתי.

"אני רבתי אתם להרוס עוד. הייתי אומר להם בקשר - 'מה אתם נותנים לי לנוח? תנו לי עוד עבודה'. כל התקופה הזו הייתי חולה ממש. חום גבוה, חזרתי מג'נין מת. קרוע. למחרת עליתי שוב, כי אחד החבר'ה חלה והתנדבתי לחזור. חזרתי לשם. המג"ד שלי היה בהלם כשראה אותי. המפעילים שעבדו אתי על הכלי נשברו מעייפות והתחלפו, אבל אני סירבתי לעזוב. רציתי עוד.

"היה לי המון סיפוק בג'נין. המון סיפוק. זה היה כמו להכניס את כל ה-18 שנה שלא עשיתי כלום לתוך שלושה ימים. החיילים באו לי ואמרו: 'כורדי, תודה רבה, תודה רבה'. ולי כאב על ה-13. אם היינו נכנסים לבניין של המארב, היינו קוברים את כל הפלסטינים האלה חיים.

"בראש שלי היו רק החיילים שלנו. לא ריחמתי על הפלסטינים שנשארו בלי הבתים. ריחמתי רק על הילדים שלהם, שלא אשמים. היה שם ילד פצוע שערבים ירו בו. אני דובר ערבית. שאלתי אותו איך נפצע, והוא סיפר שהפלסטינים ירו בו. חובש של גולני היה יורד מדי פעם להחליף לו תחבושות, עד שפינו אותו. דאגו להם, לילדים שם. החיילים נתנו להם ממתקים, לילדים. אבל על האבות והנשים שלהם לא ריחמתי. זכרתי את התמונה בטלוויזיה של האמא שאמרה שתעשה ילדים כדי שיתפוצצו בישראל. אמרתי שם לנשים ערביות שראיתי: 'אתן לא מתביישות?'

"אחרי שגמרתי את העבודה יצאתי מהדחפור, שמתי בגדים בצד הכביש ונרדמתי כמו מת. שמרו עלי שלא ידרוס אותי איזה טנק. כל העייפות של 75 שעות נפלה עלי בבת אחת. היתה התרגשות גדולה במה שעשיתי. זה שהפעלתי את הכלי כמו שצריך. זה שהחיילים באו אלי אחרי שהכל נגמר ואמרו 'תודה כורדי', זה הספיק לי. אני מתגעגע אליהם. הזמנתי את כולם לקובה אצלי בבית. המ"פ שלהם, קובי, זה שעבדתי אתו כל ה-75 שעות, השתגע מההזמנה. 'כל הפלוגה תבוא אליך?' אמרתי לו: 'מצדי, שכל הגדוד יבוא'. התקשרתי לאמא שלי מהדי-9 ואמרתי לה שכל הגדוד יגיע. היא אמרה: 'אין בעיה, בכיף, אני מחכה להם'.

פוליטיקה

"אני יודע שאנשים יחשבו שהגישה שלי באה מזה שאני בית"רי וליכודניק. זה נכון, אני ימני חזק. אבל אין לזה קשר למה שעשיתי בג'נין. יש לי המון חברים ערבים. ואני אומר, אדם שלא עשה כלום, אל תיגע בו. אדם שעשה, מצדי תתלה אותו. גם אישה בהריון, תירה בה ואל תרחם עליה אם עומד מאחוריה מחבל. כך גם חשבתי בג'נין. לא עשיתי חשבון לאף אחד. לא דפקתי חשבון. העיקר לעזור לחיילים שלנו. אם היו נותנים לי שלושה שבועות, הייתי נהנה יותר. אם היו נותנים לי להרוס את כל המחנה. אין לי רחמים.

"כל ארגוני זכויות אדם והאו"ם שהתעסקו עם ג'נין והפכו את מה שעשינו שם לכזה סיפור, סתם מבלבלים את המוח. שקרנים. הרבה מאד מהקירות בבתים התפוצצו לבד, רק מהנגיעות הכי קלות שלנו. נכון שבימים האחרונים מרחנו את המחנה. וכן, היתה לזה הצדקה. הם תפרו לנו את החיילים שלנו. היה להם צ'אנס להיכנע.

"אף אחד לא הביע שום הסתייגות לעשות את זה. לא רק אני. חסר שמישהו היה מדבר. אם היה מישהו מוציא מילה, הייתי קובר אותו תחת הדי-9. זו הסיבה שלא הפריע לי לראות את המאה-על-מאה שהשטחנו. מבחינתי, השארנו להם מגרש כדורגל שישחקו שם. המאה-על-מאה היה המתנה שלנו למחנה. זה יותר טוב מלהרוג אותם. הם ישבו בשקט. ג'נין לא תחזור להיות מה שהיתה".

אפילוג

יומיים אחרי היציאה מג'נין אושפז דובי כורדי בבית חולים עם דלקת ריאות. התברר ש-75 השעות הרצופות בתוך הדי-9 גבו מחיר. כמה ימים אחרי ששב הביתה, באמצע הלילה חיכה לו טלפון.

"חזרתי הביתה לילה אחד, ומשום מה לא יכולתי לישון. היה לי לא נוח. עד ארבע לפנות בוקר אני מקפץ מפה לשם. פתאום מטרטר הטלפון: 'אתה האבא של נתי?' שאלתי מה קרה. 'תבוא לבית החולים'. 'תגידי לי את האמת', אמרתי לה, 'אני חייב לדעת'. היא אמרה ש'המצב לא טוב. תבוא'. דהרתי לתל-השומר. חיכתה לי אחות, עובדת סוציאלית. רצו להגיד לי שהבן מת. הוא נכנס מת לבית-החולים. גמור. פגיעת מוח קשה. הם כבר תכננו לבקש ממני לתרום את האיברים שלו. פתאום היא רצה לחדר ניתוח וחזרה ואמרה שניקזו לו דם מהמוח והיא מקווה שהוא יחיה. שרק בעוד 72 שעטות נדע. רצנו להביא קמיע מהרב כדורי, זה עזר עם שחקני בית"ר כשכמעט ירדנו ליגה.

"ביום שישי קראו לנו בחזרה לבית-החולים. הם היו בהלם: הילד קרע את צינורית ההנשמה מעליו. הוא התעורר".

נתן ניסים בן ה-20 שרוע על מיטה בקומה החמישית של בית-לוינשטיין, עטוי מכף רגל ועד ראש במדיה הצהובים-שחורים של בית"ר ירושלים. "אבא", הוא אומר פתאום, "שלא תשכח. אני צריך עוד להגיע למשחק חצי הגמר".

דובי כורדי, עם זיפי זקן ועיניים טרוטות, מתאבן לרגע ומנסה להחזיר את הבן למציאות. "נתי", הוא אומר ברכות. "כבר אמרתי לך, בית"ר כבר הפסידו". הבן צוחק. "מה פתאום? אני הולך למשחק", הוא אומר ומנסה להתרומם. האב כובש את תסכולו, מוותר על המשך המאבק. התאונה גרמה לבן לאובדן הזיכרון לטווח קצר, ממש כמו בסרט "ממנטו". הוא משחזר, בדיוק מדהים, כל שער של בית"ר מלפני עשור ומעלה, אבל שוכח תוך דקות מי יושב מולו. "למה אני פה?", הוא שואל שוב ושוב את הוריו, וכובש מבטו במבוכה כשקרוב משפחה מזדמן מזכיר לו את שיחתם מאתמול. כורדי יושב במחלקה ומשתדל להיות אופטימי, עד כמה שאפשר. הרופאים מדברים על תהליך החלמה ממושך, אומרים שאין לדעת אם ומתי תשוב לבן יכולת הזיכרון.

גם המצב הכלכלי לא משהו. הוא ורעייתו רונית לא עומדים בהוצאות הדלק של הסובארו החבוטה שלו על הקו בין הקסטל לבית-החולים, ומתכנן להקים אוהל מול בית לוינשטיין. בינתיים הוא ישן באוטו. "ג'נין חיזקה אותי", הוא אומר. "היא עזרה לי לשכוח את הצרות שלי. קיוויתי שהיא תהיה איזה מפנה, עד שבאה המכה הזו. אבל מה שקרה לנתי לימד אותי מה באמת חשוב. עכשיו אני חי למען הבן שלי. אנחנו מרגישים שקיבלנו אותו במתנה. השאר ממש לא חשוב".

החברים מהמילואים התגייסו למענו. "הוא קנה את עולמו ברגע המבחן הכי גדול שיכול להיות", אומר חיים תמם, חברו לפלוגה. "אף אחד מאתנו לא תיפקד כמוהו. ואני לא יודע אם מישהו מאתנו יכול היה לעבור את הסיוט שהוא עבר בלי לדפוק לעצמו כדור בראש. כולנו המומים ממנו". יפת רמתי, השותף שלו לדחפור בג'נין, אומר שדבר אחד בטוח: "במשימה הבאה אני לוקח אתי רק את כורדי". הוא, מצדו, מודה למפקדיו שנתנו לו את הצ'אנס הזה.

בינתיים הם עוטפים אותו בתשומת לב ואהדה. לבית-החולים הגיעו להיות איתו. רק שלא יהיה לבד. מדברים על גיוס תרומות כדי לסייע לו. כשהם נפגשים אתו סמוך למיטת בנו, צפים הזיכרונות מ-75 השעות ההן. שיחות המילואים האלו סביב מיטת הבן נמשכו עד שהתקשרו מהנהלת בית-החולים והתחננו שיפסיק להתפאר בהריסת ג'נין. יש מטפלים ערבים שעלולים להיפגע, ואחד החולים הערבים כבר התלונן. מההנהלה ביקשו להתחשב.