|
|
||
לכבוד מדור מכתבים למערכת הארץ שלום רב! https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10403612 למאמר "הנביא אליאב" (הארץ 22.11) ברצוני להעיר: הייתי במשך כמה שנים דובר מפלגת של"י וזכיתי להכיר היטב את אריה (לובה) אליאב ולעבוד איתו באופן יום יומי. היתה לי הערכה רבה לכישוריו ועומק הראיה שלו. ועם זאת הסתייגתי אז – ואני מסתייג גם היום – מהקביעה שלו שכל השוואה בין מדינת ישראל שלנו לבין ממלכת הצלבנים היא "מופרכת" מכל וכל. אכן, מדינת ישראל, בניגוד לממלכת הצלבנים, לא נוסדה מתוך מלחמת דת – אם כי לא חסרים אצלנו מי שמנסים להכניס אותנו למלחמת דת, ודי להסתכל על המתרחש סביב הר הבית. ההיסטוריה לא בהכרח לא חוזרת על עצמה – אבל מי שאינו לומד מההיסטוריה עלול בהחלט לחזור עליה. למדינת ישראל יש מה ללמוד מניסיונה של ממלכת הצלבנים, אם ברצונה שלא לחזור על הניסיון המר הזה. ממלכת הצלבנים הוקמה על בסיס טענה לזכויות היסטוריות. אין ספק כי הארץ הזאת הייתה ארצם של ישו ותלמידיו, הארץ אשר בה נוסדה הדת הנוצרית וממנה התפשטה ברחבי העולם, וברחבי הארץ – מנצרת וכפר נחום ועד ירושלים ובית לחם – פזורים אתרים רבים המעידים חד משמעית על עברה הנוצרי. מייסדי ממלכת הצלבנים החשיבו כי העבר הנוצרי הזה מעניק זכות לנוצרים מרחבי העולם לבוא בהמוניהם אל הארץ הזאת וליסד פה ממלכה נוצרית – גם בכוח הזרוע ונגד רצונם של תושבי הארץ בהווה. אי אפשר להתעלם מן הדמיון בין צורת המחשבה הזאת לבין טיעוניה הבסיסיים של התנועה הציונית. ממלכת הצלבנים, שלרשותה עמדו גדודי האבירים המשוריינים – הטנקים של ימי הביניים – הייתה זמן רב כוח צבאי דומיננטי במזרח התיכון. בשיא כוחה היא שלטה על שטח גדול בהרבה משל מדינת ישראל – לא רק כל הארץ שבין הים לירדן, אלא גם שטח ממלכת ירדן ולבנון של ימינו וחלק גדול של סוריה. אולם ממלכת הצלבנים לעולם לא הגיעה לשלום של אמת עם שכניה, הייתה שקועה במלחמות כל ימיה ונשארה נטע זר באזור. בסופו של דבר מדינות אירופה התעייפו מלהמשיך להשקיע משאבים כדי להחזיק ולקיים את המובלעת הזאת מעבר לים התיכון, והיא נפלה ונעלמה בלי להשאיר עקבות. אריה לובה אליאב הוצא ממפלגת העבודה של גולדה מאיר בשל רצונו בשלום עם הפלסטינים. כאשר חתם ראש הממשלה רבין על הסכמי אוסלו, נראה היה כי מפלגת העבודה קיבלה בדיעבד את דרכו של אליאב – וכי מדינת ישראל בחרה בדרך המרחיקה אותה מלחזור על גורלה של ממלכת הצלבנים. אולם בעשרים השנה האחרונות ירדנו מן המסלול אליו ניסה יצחק רבין להוביל אותנו. כיום, שלום עם הפלסטינים נראה כחלום רחוק – וראש הממשלה הנוכחי שלנו הודיע במפורש שהוא כלל אינו רוצה בשלום כזה. מדינת ישראל של היום תלויה לקיומה בארצות הברית – אפילו יותר ממה שממלכת הצלבנים היתה תלויה בממלכות האירופיות של זמנה. אם יבוא הקץ לתמיכה הכלכלית, הצבאית והדיפלומטית ההדוקה שארצות הברית מעניקה לישראל, יהיה עתידה של ישראל בסכנה חמורה. ובהחלט יכול לבוא קץ כזה – או בשל שינויים מהותיים בדעת הקהל האמריקאית שישתקפו בבית הלבן ובקונגרס, או פשוט מפני שארצות הברית תחדל להיות מעצמה עולמית דומיננטית. אם תחלוק האימפריה האמריקאית בגורלה של האימפריה הבריטית וסין תתפוס את מקומה כמעצמה השליטה בעולם - בהחלט אפשרות קונקרטית לחלוטין לעשורים הבאים עלינו – יהיה גורלה של ישראל תלוי לשבט או לחסד בהחלטה של בירוקרטים סינים ציניים וקרי דם, ולא יהיה שום לובי ישראלי בבייג'ין שיוכל להשפיע על ההחלטה כמלוא הנימה. רק דבר אחד יכול להבטיח את עתידה של מדינת ישראל לאורך זמן – התקבלותה של ישראל כחלק לגיטימי מן המזרח התיכון. את זה אי אפשר לקבל מן האמירויות או מבחריין. היחידים שיכולים להעניק לישראל לגיטימציה כזאת הם הפלסטינים, אשר בהם מדינת ישראל פגעה פגיעה אנושה ואשר רק הם יכולים להתפייס איתה פיוס אמיתי – בתנאי כמובן שהיא תיענה לפחות לחלק משמעותי משאיפותיהם הלאומיות. ממשלה ישראלית מרחיקת לכת הייתה ממהרת להגיע להסכם עם הפלסטינים כל עוד בידי ישראל עליונות צבאית וכל עוד ארצות הברית יכולה ומוכנה לעמוד מאחורי ישראל. אם נחכה עד שישתנה המצב הגיאופוליטי האזורי והגלובלי, זה עלול להיות מאוחר מדי. זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים כתב לובה אליאב מאמר שבו ניסה להתרות בפני ראשי המדינה שהיו שקועים ביוהרה לאומנית. הוא כתב משל על ספינה המפליגה ישר אל שרטון שירסק אותה ועל השחף המרחיק ראות אשר מנסה לשווא להזהיר את הקברניטים מפני האסון העומד בפניהם. אני חושב שאילו היה אליאב חי עמנו כיום, הוא היה מפרסם מחדש את משל השחף – רלוונטי יותר מאי פעם. קישור למשל השחף במלואו http://cafe.themarker.com/post/2817061/ http://cafe.themarker.com/post/2817061/ אדם קלר הנוסח המקורי של "משל השחף" מ-1973 בים-התכלת שטה ספינה. מעל תורנה עג שחף חד-עין הצולל מדי פעם ורואה את הנעשה בספינה, על כל מדוריה. בספינה שלושה מדורים וגשר. במדור התחתון, בבטן האוניה, יושבים החותרים מרותקים בשלשלות לדפנות. גופותיהם מכוסי הזיעה נוצצים כנחושת קלל, ובידיהם משוטים ארוכים, הנשלפים דרך חרכים לגובה פני הים. בקצה אולם-מרתף זה ניצב רב-החותרים, רגליו פשוקות, בידו שוט העור שקצותיו עופרת, ולצדו המתופף, הנותן את הקצב האחיד לחותרים. במדור הבינוני – המיטבח והשירותים. המבשלים, הרקחים, האופים, המשקים עושים מלאכתם תוך בהילות ורשע. נערי שליחות ושרתים זריזים רצים במרדות לולייניות למדור העליון, בידיהם טסים וקנקנים מלאי כל-טוב. המדור העליון – הוא מדור הסיפון – מרווח ומוצף שמש ואור-יקרות. על שטיחים רכים, כרים, דרגשים וכסאות-מרגוע שוכבים ומסבים נשים וגברים מדושני-עונג ומפוטמים, כשילדיהם המתולתלים וזהובי השער משחקים בכדורים עליזי-צבע. על הגשר – חבורת הפיקוד. הקברניט ומרעיו – שיכורים מיין תהילתם, הלומים מנסך גדולתם ובוטחים בעצמם ובמעמדם. האוחז בהגה מסתכל באופק הקרוב, הנראה לו בהיר ופתוח. הספינה מוצקה, דקת-גו וקלת תנועה. הסערות כאילו כבר מאחוריה. הים שקט וצלול. החותרים מלאכתם נאמנה. הספינה עושה דרכה מהרה. השחף מזנק אל על, גבוה גבוה מעל ספינה החותרת בים. הוא רואה באופק הרחוק חומת סלעי-מגור משוננים, ענקיים ואימתניים, המזדקרים בים. הוא רואה כי מסלול הספינה הוא היישר לכיוון חומת הסלעים. השחף צולל לגשר, חג מעליו, משיק בכנפיו, מנסה לעורר ליבם של הקברניטים, עף לכיוון האופק וחוזר חלילה לגשר. שורק שריקות-אזעקה חדות – ללא הועיל. קולו לא קולם, עיניו לא עיניהם, אופקו לא אופקם. השמש רד. הספינה המהירה אינה משנה כיוון. הלילה עוד מעט ויגיע. לילה ללא ירח וכוכבים. האוחז בהגה לא יראה אלא את קצה החרטום שלפניו. הספינה תתנגש בסלעים ותעלה על שירטון. השחף יודע זאת. השחף רוצה להזהיר. לו אך יכול היה לדבר בשפת הקברניטים, היה אומר: "התפכחו מיינכם, כנסו המשוטים, הרימו מיפרשים, שנו כיוון, תנו לרוח הטובה האחרת להובילכם חוף-מיבטחים!" החשיכה עוטפת את הספינה. הים שקט. קול הלמות התוף וקול המשוטים קצוב ומרגיע. פנסים צבעוניים נדלקים על הסיפון. דריו מתכוננים לנשף. והשחף עג ועג וזועק לתוך הלילה. |
|
|
|
|
