הודעות לעיתונות 
63 שנים לטבח כפר קאסם

63 שנים לטבח כפר קאסם


63 שנים מאז אותו ערב מר ונמהר של התחלת מלחמת סיני נגד מצרים, 29 באוקטובר 1956, ושבו נרצחו בדם קר ע"י חוליה של משמר הגבול 49 תושבים בכפר קאסם, ביניהם נשים וילדים, ונפצעו 13 אחרים, בשובם מעבודתם בשדות.

ב-1 לנובמבר 1956 הצלחתי להסתנן לכפר ששהיה נתון בהסגר צבאי מלא. פגישתי עם המוכתר ודיע צרצור הביאה אותי ב-10 לנובמבר לבית החולים בילינסון שבו גביתי את העדויות מסמרות השיער של הפצועים.

חומת השתיקה וההשתקה שהוקמה ע"י השלטונות נפלה מול הלחץ האדיר של דעת הקהל שנגרם ע"י גופים פוליטיים, עיתונים, ארגונים ציבוריים, ואישים שונים שתבעו לפרסם את הטבח ולהעמיד את האחראים למשפט פומבי כדי שהצדק ייעשה ויראה.

הלחץ התחיל לאחר שהעדויות הנ"ל נשלחו למאות אנשים בכל רחבי הארץ, בנוסף על מכתבו של ח"כ תאופיק טובי שהתריע על הטבח לאחר שביקר בכפר עם ח"כ מאיר וילנר ב-20 לנובמבר.

מול לחץ נאלצה גם הצנזורה לחזור בה מסירובה, במשך חמישים יום, להתיר את פרסום הפרטים על הטבח. ב-20 לדצמבר היה "על המשמר" העיתון היומי הראשון שפרסם את דבר הטבח, עם הסיפור המלא שכתבתי תחת הכותרת "קציר הדמים בכפר קאסם".

תרומה גדולה היתה לאורי אבנרי שהעמיד את בטאונו "העולם הזה" לרשות המאבק הציבורי להביא את הפושעים לדין.

המשפט שבא כתוצאה מלחץ זה עורר הדים חזקים בארץ ובעולם. פסק הדין שניתן כשנתיים לאחר הטבח הנורא ותעודת כבוד לבית המשפט הישראלי שהניף את דגל האזהרה השחור על כל מעשה שכזה. השופט בנימין כהן שהיה אב בית הדין קבע בין היתר ש"זדון דרוש לכל ביצוע של פקודה בלתי אנושית ובלתי חוקית והקולר לביצוע תלוי גם בנותן הפקודה וגם במבצעיה".

השופט הלוי דחה את טענת הסניגורים שחזרו על מה שאמרו הפושעים הנאציים במשפטי נירנברג ש"מילאנו פקודה". הלוי קבע כי "על הנאשמים היה להבחין בכך שניתנה להם פקודה בלתי חוקית בעליל שעליה מתנוסס הדגל השחור, אסור לבצעה".

חנינה מקוממת

אבל במציאות, הפכו השלטונות את פסק הדין לבדיחה עצובה. בסוף שנת 1959 לא נשאר בבית הסוהר איש מ-12 האשמים שנשפטו לתקופות מאסר בין 5 שנים עד 17 שנים.

בדומה לפושעי "המחתרת היהודית" שלושים שנה מאוחר יותר הם קיבלו חנינה אחרי שלוש שנות מאסר מנשיא המדינה דאז יצחק בן צבי ויצאו לחופשי כשהממשלה דואגת להם למקורות פרנסה מכובדים. צריך לציין כי הם לא היו צריכים להפעיל לחץ כדי להשתחרר, מאחר שהשלטון עצמו – שבהתחלה ניסה בכלל להסתיר את מעשי הטבח – דאג למתן החנינות.

ראש הממשלה בן גוריון החזיר את הדרגה הצבאית לנאשם מספר 1 שמואל מלינקי, שקיבל גם העלאה בדרגה לאלוף משנהבנוסף על התפקיד שניתן בכור האטומי בדימונה.

הוכחה נוספת לאטימות הלב של השלטונות היתה מינויו של הנאשם מס. 2 גבי דהאן להיות "אחראי על תפקידים מיוחדים" בעירית רמלה, כולל טיפול בתושבי העיר הערבים – כנראה הודות לנסיון שרכש מטיפולו בתושבי כפר קאסם.

ואילו אלוף משנה יששכר שדמי יצא עם עונש "כבד" של קנס בסך עשר אגורות. בזמן התדרוך שקדם לטבח נשאל שדמי מה יקרה לתושבים שיאחרו לחזור לבתיהם מהשדות ולא ידעו שהוטל עוצר, וענה "אללה ירחמו" (כלומר "ירחם עליהם אלוהים"). מאז הפך המונח "הגרוש של שדמי" למטבע לשון ברחוב הערבי המצביע על עיוות הדין.

לזכור ולהוקיר

במהלך המשפט נשמעה הנימה השוביניסטית וההכללה המתחסדת כאילו הטבח התאפשר בגלל שרוב אנשי היחידה היו מבני עדות המזרח שהם "שונאי ערבים" וכו'. אבל עובדה היא שביתר היחידות שהוצבו בששת הכפרים השכנים היו בני עדות המזרח ושם לא רק שלא התרחש טבח, אלא הם התירו למאות ערבים שאחרו לשוב מהשדות ולא ידעו על העוצר להכנס לבתיהם. זאת למרות שגם הם שמעו את שדמי אומר "אללה ירחמו".

בכך הם שמרו על צלם האדם, בראותם את הדגל השחור שהתנוסס מעל ההוראה הבלתי חוקית. אותם צריך לזכור ולהוקיר ואילו את אלה שלחצו על ההדק צריך להוקיע.

הפצע פתוח

אין ספק שהלקח המרכזי מהטבח הוא שעלינו להמשיך ולהאבק לעקירת שורש הרע שטבח כפר קאסם הוא פרי הביאושים שלו. שורש הרע הוא "הפילוסופיה הפטליסטית של אין ברירה, הנצחת החשדנות ונטיעת האקסיומה הנוטעת בלבבות כי אויבי נצח אנו, היהודים והערבים בארץ הזאת" – כדבריו החריפים והחד משמעיים של המשורר הגדול אברהם שלונסקי.

63 שנים עברו מאז הלילה הנורא ההוא, וביום השנה תושבי כפר קאסם מעלים את זכר חלליהם בתהלוכת אבל עצורה, מבקרים ב"מוזיאון החללים" המרשים המנציח את זכרם וחוזרים ומדגישים ש"הפצע פתוח ולא יגליד עד שהממשלה תכיר באחריותה המוסרית לטבח".

ונסיים בקטע משירו של נתן אלתרמן "תחום המשולש" שהתפרסם ב-7 לדצמבר 1956, ושבו יצא חוצץ נגד הנסיון לקיים קשר שתיקה סביב הטבח. וכך כתב:

"יותר לא תיתכן חברת אנוש, לא יתכן ציבור בר הכרה, שלא יהום לעת מקרה כזה ולא ישאל כיצד קרה מה שקרה ואיך יכול היה לקרות מה שקרה ואיך יכול היה לקרות מה שקרה ואיך ומה חייב הוא לעשות כדי שלא תקרה כזאת מחר".

ואני מדגיש: תפקידנו לעשות הכל כדי שזה לא יקרה מחר.

מאת לטיף דורי