למרות שאני תמיד מצביע ולא משפיע, כבר שנים רבות שאני מתעלם מהבחירות שבעיקר דוחות אותי. הבחירות זה כמו החגים היהודיים (ראש השנה ופסח בעיקר): אף אחד לא ממש נהנה מזה, אבל כולם עושים את זה, בעיקר מתוך רגשי אשמה.

וזה התשדיר הצנוע שלי: הצביעו למפלגה המשותפת בראשות איימן עודה. תודה.

וזה לא בגלל שאני מכיר ומחבב את האיש, וגם לא שיש לי איזה קשר חם עם המוסלמים הסוניים. זה גם לא בגלל המצע שלהם שמציע שמדינת ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה ועל שתי מדינות לשני עמים, ואני כמובן בעד תהליך כזה.

אני רואה את עצמי כישראלי חביב ורודף שלום. אבל בארץ שבה מנפנפות כל המפלגות - מהשמאל שתמיד נקרא "מחנה" ועד הימין שהוא תמיד "גוש" - בדגל הציונות, אני בוחר באלה שמבינים שהערך הזה כבר נשחק עוד תום, ונשארו ממנו רק קרעים של חלום סהרורי.

ואני גם חושב שזה שבוז'ילה המתוק שלנו קרא למפלגה שלו המחנה הציוני, זה מה שהחריב סופית את המחנה ואת הציונות.

הציונות התחילה עוד בטרם הקמת המדינה, ותבעה ריבונות ובית לאומי לעם היהודי בארצו ההיסטורית. וכעת אנחנו הכי ריבוניים והכי לאומניים בארץ הכי ההיסטורית, שלנו אבל, רק רגע, גם של הערבים.

תפקיד הציונות היה בעיקר להביא לכאן המון יהודים שלא עשו רע לאיש, תחת הנהגה יהודית שהולכת ומסתאבת משנה לשנה. מורי ורבי, הפרופסור ליבוביץ', הגדיר יפה את המילה המיותרת הזאת, באנגלית הרועמת שלו, כפי שהיה נוהג לפעמים: "Zionizm is not to be rulling by the Goim!". ואכן, הגויים כבר כנראה לא ישלטו בנו לעולם. הבריטים כבר לא יחזרו, שזה קצת מצער אותי, ואלה שכן שולטים בנו, יהירים ושקרנים בעיניי מכל מנהיג גוי מטומטם.

ולדתי במושב עובדים אידיאולוגי ודי ימני אם לומר את האמת, ובמשפחתי חוויתי שכל מי שהיה ציוני או קצין לוחמני בצבא, נהנה מהחיים. סבא שלי, שמואל דיין, היה חבר כנסת מטעם מפא"י ורוב חייו הטיף לציונות, כולל נסיעות רבות ונהנתניות למלונות פאר באמריקה, שם שנורר את הגויים בשם "הציונות" תהיה מה שתהיה. אשתו, סבתא דבורה, בזה מעמקי נפשה הדיכאונית לעסקנות שלו ולא הבינה למה הוא לא עובד במשק.

אבא ישראל גר בטנק, התגאה במעשי גבורה שאי־אפשר להוכיח, היה ציוני דגול, וגם לא הסתיר את שנאת הערבים הפתולוגית שלו. אימא שלי אביבה, שהייתה הומניסטית עם נשמה של משוררת, לא סבלה את מציאות החיים שמסביבה, שמוסתרת, למען העם, בחומה של סודות ושקרים, ויום אחד גם נמאס לה מכל זה והיא שמה קץ לחייה.

בקיצור, הציונים חיים ומרוצים. ואלה שלא קונים את הקלישאות המשומשות, סובלים ושותקים.

תמיד ידעתי שלציונים, כמו לבלונדיניות, יש חיים טובים יותר.

כילד מורד, התמרדתי כנגד הציוניזם. כבוגר שהולך להצביע אני בוחר במפלגה שנאמנה לגמרי לערכים שלי. מפלגה קטנה וישרה, שמורכבת מאחיי הערבים, וגם עם קישוט של יהודי אחד, עופר כסיף, שלמד פילוסופיה, וגם הקים איתי ביחד בזמנו את תנועת "יש גבול" (שעד היום אנחנו מחפשים אותו), והמצע שלהם חד וברור: מלחמה עיקשת ועניינית בכיבוש, בגזענות ובאלימות.

בלי סיסמאות נבובות, הם לא מפגינים שררה ויהירות, ומציעים לנו את המצרך הנדיר הזה: אומץ אנושי ואמיתי.

אני שמח מאוד שבסקרים, המפלגה כבר מקבלת עשרה מנדטים, ועכשיו יש להם גם אותי. √