הודעות לעיתונות 
סרבנית המצפון יסמין ערן ורדי הולכת היום לכלא הצבאי

סרבנית המצפון יסמין ערן ורדי הולכת היום לכלא הצבאי


סרבנית המצפון יסמין ערן ורדי תגיע היום (ראשון 13.1) אל לשכת הגיוס בבקו"ם כדי להודיע לקצינים במקום על סירובה להתגייס לצבא כיבוש, בכל תפקיד שהוא. היא צפויה להשלח מיד אל הכלא הצבאי. היא תצטרף לאדם רפאלוב שריצה יותר ממאה ימים בכלא הצבאי בשל סירובו, ואל סרבניות וסרבנים רבות ורבים לפניהם שסירבו לקחת חלק בכיבוש ודיכוי. אנחנו, פעילות ופעילים של רשת "מסרבות", נהיה שם לתמוך ולהפגין! נלווה אותה עד לשערי לשכת הגיוס.

"קוראים לי יסמין, אני בת 18. מחר, 13.1.19 שהוא תאריך הגיוס שלי, אני צפויה להישלח לכלא צבאי עקב סרובי לשרת בצבא. אני מסרבת לשרת בצבא, כי אני מאמינה שזאת הדרך המשמעותית ביותר שלי לתרום לסיום הכיבוש. ילדי ישראל וילדי פלסטין גדלים במקביל לשנאה ולפחד מהאחר, ומאבדים את האמון בשלום, ואחד בשני. מדינת ישראל ממשיכה את המצור על עזה ואת הבנייה בשטחים הכבושים. אמצעי הלחימה בהם משתמש הצבא כלפי העם הפלסטיני אינו הכרחי, אינו מועיל, ויותר מכך, הוא מנציח את קיומו של הסכסוך ובכך מזיק לישראלים ולפלסטינים כאחד. כל תפקיד בצבא בסופו של דבר משרת את הכיבוש. אני לא מוכנה לעצום עוד את עיני. אני לא מוכנה לתת יד למעשים הנוגדים את מצפוני. לכן אגיע ללשכת הגיוס ואכריז על סירובי.

בגיל היסודי, למדתי בבית הספר הדו לשוני יד ביד בירושלים. החיבור לילדים עם שפה שונה, צבע עור שונה, ותרבות שונה, היה לי טבעי וברור מאליו. בבית הספר היינו רגילים לשוויון מלא. בכל כיתה - שתי מחנכות. אחת יהודיה ואחת ערביה. השיעורים נערכים בשתי השפות, כך גם ספרי הלימוד, וגם המשחקים.

בהפסקות. כשהייתי בכיתה ג', בית הספר עבר למבנה חדש. כשהגענו ביום הראשון לבית הספר החדש, חיכו לנו בחוץ תושבים מהשכונה. הם זרקו עלינו ביצים, קיללו וצעקו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את השנאה כלפי העם הפלסטיני. באותו מבנה 8 שנים מאוחר יותר פעילי ימין הציתו כיתה וריססו "מוות לערבים" על הקירות.

כשהגעתי לבית ספר ישראלי, "רגיל", הבנתי כמה אני חריגה. את המילים "כיבוש" "שטחים" ו"התנחלות" שהיו מאוד ידועות, ברורות, ומובנות לי, רוב החברות שלי, במקרה הטוב שמעו פעם חדשות. בזמן מבצעים בעזה; עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן, הותקפתי על ידי חברים, ומורים בבית הספר כשהעזתי להזכיר שיש ש יש עוד צד למלחמה, כשהבעתי צער על מות אזרחים בעזה, על ילדים שנהרגו. תחילה קודם כולם מתקוממים. צועקים עליי, וכמעט תמיד בסוף המורה הייתה מוציאה אותי מהכיתה בתירוץ ש״אין מקום לאנטישמיות אצלה בכיתה".

במבצע צוק איתן נהרגו יותר מ 1300 אזרחים תושבי עזה שלא השתתפו בלחימה. יותר מ 500 ילדים. את הנתונים האלו, כולם העדיפו לא לדעת, ובדרך כלל, מי ששמע, לא האמין.

מאז 2005 עברו 13 שנים בהן ישראל מטילה על עזה מצור. כמעט שני מיליון תושבים חיים ברצועה, בעוני מחפיר, ובבידוד כמעט מוחלט משאר העולם. ילדים שנולדו לאחר הסגר, שמעולם לא יצאו מגבולות עזה. התנאים בהם ישראל מחזיקה את האזרחים ברצועה הם הפרה בוטה של זכויות האדם הבסיסיות.

בתיכון למדתי בבית הספר הדמוקרטי סאדברי בירושלים. שם למדתי לפתח חשיבה עצמאית, מודעות, ואחריות על עצמי, ועל החברה. הבנתי שאם אני מאמינה במשהו, אני צריכה לפעול למענו.

את השנים האחרונות, מעבר ללימודי תיאטרון, משמרות במד"א, והדרכה בתנועת השומר הצעיר, הקדשתי ללמידת המצב בארץ. קראתי מאמרים, ויצאתי לשטח עם תעאיוש, התארגנות ערבית- יהודית שמטרתה לפעול יחד למען שוויון וסיום המלחמה. בדרך כלל, הייתי יוצאת לדרום הר חברון. האזור מיושב בכ 30 כפרים פלסטינים (נכון ל2012) כ 180.000 אזרחים, שחיים תחת גדרות הפרדה, משטר צבאי עויין, וכ 15 התנחלויות אשר מאיימות על קיומם. הריסות בתים, ניתוקי מים וחשמל, אלימות מתנחלים וחיילים, הם שגרת חייהם של תושבי דרום הר חברון.

כשהיינו באים, לרוב היינו מלווים את הרועים עם העדר לרעות במעט השטח שהצבא מיעד להם. היינו עוזרים בקצירת החיטה, שנעשית ביד, ולא עם טרקטור, כי בהרבה מהמקרים הצבא לא מאפשר להם להשתמש בטרקטור. לפעמים היינו עוזרים לבנות כבישי גישה לכפרים, או לשקם בתים שהצבא הרס.

היינו גם יושבים יחד, שותים תה מתוק להחריד, משחקים עם הילדים בבורות המים, שותלים יחד עצים ליד בית הספר, ומלווים את הילדים לבית הספר, מרחק שיכול להגיע עד קילומטרים ארוכים. באחת הפעמים נסענו ליד המאחז מצפה יאיר. כמה מאות מטרים מהמאחז, זיהינו מבנה חדש שעוד לא ראינו בעבר. מבנה בטון ודגל ישראל. המבנה היה ריק, ונראה שעוד לא גמור. התקרבנו למבנה כדי לצלם, וזיהינו 3 דמויות, רעולות פנים, רצות לעברנו מהמאחז. כשהתקרבו הם החלו ליידות אבנים ולצעוק. חיילים ששמרו בקרבת מקום כנראה שמעו את הצעקות ובאו, ושלושת רעולי הפנים ברחו בחזרה למאחז. החיילים ראו שאף אחד לא נפצע וחזרו לשמירה שלהם. באותו מקום, באוגוסט 2018, הותקפו פעילי תעאיוש, והפעם, כמו בפעמים רבות, גם נפצעו. אי אפשר לתאר את תחושת חוסר האונים, המורגשת כשעומדים שם חשופים לגמרי. תקיפות כאלה הם שגרת יומם של הפלסטינים שגרים בדרום ההר.

הדברים האלו רק חידדו אצלי את הסקרנות והחשדנות. הבנתי שהתמונה שמציגים בפני בתקשורת, ובמערכת החינוך בארץ, לא דומה למציאות שבשטח. למדתי עוד על מצבים של כיבוש, ועל צבאות בשאר העולם. עם הזמן הבנתי, שהבעיה הרבה יותר גדולה מישראל ופלסטין. אלימות ומלחמה, הן הדרך המקובלת לטפל במצוקות, ובסיכסוכים, בכל העולם. אני מאמינה שהרג ושימוש באמצעי לחימה לגיטימיים רק במקרה של הגנה. לכן אני גם טבעונית. אבל בפועל מציאות, השימוש בהם הוא הרבה יותר מזה. הוא אמצעי הפחדה, ומשתמשים בו כדי לקבל עוד כח, עוד שליטה, או עוד אדמה.

השלב הבא בהבנה שלי את המצב, הוא הסתכלות על החברה שלי. על הילדים שהדרכתי בתנועה, שהכרתי מבית הספר. לא קשה להבין איך הילדים האלה, גדלים בלי תקווה בשלום. בעצם, אי אפשר לצפות מהם לשום תוצאה אחרת.

תושבי הדרום ועוטף עזה חיים בפחד מתמיד מטיפטופי רקטות, וממנהרות שנחפרות מתחת לבתיהם. תושבי ירושלים חרדים ממכוניות שעוברות לידם, או לשמע השפה הערבית.

ילדי ישראל וילדי פלסטין גדלים במקביל לשנאה ולפחד מהאחר, ומאבדים את האמון בשלום, ואחד בשני. מדינת ישראל ממשיכה את המצור על עזה ואת הבנייה בשטחים הכבושים. אמצעי הלחימה בהם משתמש הצבא כלפי העם הפלסטיני אינו הכרחי, אינו מועיל, ויותר מכך, הוא מנציח את קיומו של הסכסוך ובכך מזיק לישראלים ולפלסטינים כאחד.

כל תפקיד בצבא בסופו של דבר משרת את הכיבוש. אני לא מוכנה לעצום עוד את עיני. אני לא מוכנה לתת יד למעשים הנוגדים את מצפוני. לכן מחר ה- 13 בינואר 2019 אגיע ללשכת הגיוס ואכריז על סירובי.

לפרטים נוספים: מוסר: דרור מזרחי, דובר מסרבות 050-7248688

https://tv.social.org.il/social/2019/01/06/jasmine-i-refuse

https://www.facebook.com/events/584859485293186/