שלום, הגעתי לחמ"ל של חטיבת אפרים? רציתי לעדכן שאנחנו קבוצה של ישראלים שבאו להיות עם החברים שלנו בדיר איסתיא. נישאר איתם כל הלילה ואנחנו רוצים שלא תפשטו על הכפר כמו שעשיתם אתמול".

זה היה חלק משיחת הטלפון שלנו עם קצינה בחמ"ל אתמול בלילה.

שלשום בערב יודו אבנים אל רכב של מתנחלים בכביש מחוץ לדיר איסתיא. אחת הנוסעות נפצעה קל. הצבא הגיב בענישה קולקטיבית חריפה. עשרות חיילים פשטו על הכפר בלילה. הם פרצו לעשרות בתים בין השעות 10 בלילה ו-4 בבוקר והפחידו את יושביהם. החיילים לא עצרו אף אחד – לצבא אין מושג מי זרק את האבנים והפריצות לבתים היו נקמה שאינה מבוססת על דבר.

י

אתמול בבוקר שוחחנו בטלפון עם החברים שלנו בכפר. הם נשמעו עייפים, חלקם היו מזועזעים מליל החרדה שעבר עליהם: אחמד היה ער כל הלילה מאזין במתח לצעקות של החיילים אצל שכניו, את בילאל אילצו לסגור את המכולת שלו. לבית של ג'מאל פרצו שלוש פעמים במשך הלילה.

בארבע בבוקר הפשיטה הסתיימה אבל חיילים העמידו מחסום ביציאה הראשית מהכפר והם מונעים מכלי רכב לצאת ולהיכנס. מניסיון העבר ידענו שבערב עלולה להתרחש פשיטה נוספת. שאלנו את שותפינו מה דעתם שנגיע ונהיה איתם בלילה. הם שמחו על הרעיון.

בערב הגענו לכניסה לדיר איסתיא. המחסום – שני חיילים, ג'יפ שחוסם נתיב אחד ודוקרנים לאורך הנתיב השני – עדיין היה שם. דיברנו קצת עם החיילים. רצינו שהמפקדים שלהם ידעו שהלילה יחכו להם ישראלים בכפר. אולי זה ימנע את המשך הענישה הקולקטיבית.

ורצינו גם להראות לחיילים הצעירים הללו שהחלוקה בין ישראלים לפלסטינים היא פחות קשיחה משנדמה להם. אנחנו מקווים שהידיעה שיש ישראלים שבאים להיות עם אנשי דיר איסתיא בזמן שהם נתונים להתעמרות מצד הצבא שלנו משפיעה: מעלה ספקות לגבי ההיגיון שבהפעלת אלימות, שמה סימן שאלה על המוסריות של ענישה קולקטיבית ומראה שיש דרך אחרת להיות בסכסוך הזה.

החיילים הסבירו לנו שהצבא מתכוון לחסום את היציאה מהכפר עד לתפישת מיידי האבנים. החסימה הזו היא מקרה עדין יחסית של נקמנות: יש יציאות אחרות מהכפר, אחת מהן, 20 מטר בלבד מהיציאה הראשית שחסומה. כך שהנזק הממשי לתושבי הכפר – בניכוי עצבים, דאגה והגברת העוינות לישראלים - מועט יחסית. אותנו בעיקר הדאיגה הפשיטה הצפויה. החיילים חשבו שיש סיכוי שתתקיים פשיטה נוספת בלילה. ביקשנו שיודיעו למפקדים שלהם שהפעם יהיו גם ישראלים בכפר.

בעיקר, חשבנו על הזלזול של המערכת בחיילים שתחת אחריותה. בשביל מה להעמיד כך חיילים במשימה חסרת תוחלת? נסענו ברחוב הראשי של הכפר וראינו תושבים רבים מתגודדים מסביב לחנויות ובתי קפה. אווירה נורמאלית לחלוטין. ורק שני החיילים שצריכים לעמוד בלילה הקר ליד המחסום שאינו משיג דבר.

ישבנו באחת החנויות עם כמה חברים מהכפר. מדי פעם נכנסו קונים שלא הכירו אותנו וכך גילו שהנה יש ישראלים שבאו להיות בסולידריות איתם. לא היינו בטוחים שהחיילים במחסום ידווחו למפקדים שלהם שאנחנו בכפר אז התקשרנו לחמ"ל של חטיבת אפרים (תודה גוגל). הקצינה שם היתה כל כך מופתעת מהסיפור שלנו שהיינו צריכים לחזור עליו כמה פעמים: אנחנו מבינים שאתם צריכים למנוע ידוי אבנים. אבל פשיטות על כפר של אלפי אנשים ופריצות שרירותיות לבתים באישון ליל לא ישיגו את זה. אנחנו מקווים שתפסיקו עם הענישה הקולקטיבית. בכל מקרה, הלילה אנחנו נשארים עם החברים שלנו בכפר.

זה היה לילה ארוך ואינטימי ומרגש אפילו. דיברנו על לימודים ואהבה ופעילות משותפת. דיברנו על מאבק לא אלים ועל פעולות אלימות שהתרחשו באזור בעבר. בשלב מסוים אחד הנוכחים התחיל להעלות זיכרונות מפעמים קודמות שנתקע במחסומים או שחיילים התנכלו אליו. שעה ארוכה הוא דיבר בלי לעצור, כל כך הרבה אירועי התעמרות סופג אדם צעיר אחד שחי תחת שלטון צבאי כל חייו.

הוא סיפר עוד ועוד – חצי מתלהט מזיכרונות מכעיסים, חצי צוחק ממקרים מגוחכים שבהם הפעלת הכוח הצבאי לא היתה אלא ניסיון לכסות על חוסר האונים של הכובש. זה הרי מה שהתרחש מאז שלשום בדיר איסתיא: הצבא לא מסוגל לספק ביטחון למתנחלים שנוסעים בכבישים ליד אוכלוסיה כבושה. והקצינים הבכירים שלא מסוגלים להודות בחוסר האונים שלהם, מעמידים חיילים כל היום והלילה במחסום שכלל אינו יעיל.

בסופו של דבר הלכנו אל אחד הבתים כדי לישון. אם באמצע הלילה תהיה פשיטה צבאית נתעורר ונחשוב כיצד לנהוג. המארח שלנו הושיב אותנו בסלון יחד עם אישתו ואחד הילדים. ביקרנו אותו פעמים רבות בעבר ותמיד הוא היה מקבל אותנו בחדר האורחים שמבודד משאר הבית. זו היתה הפעם הראשונה שישבנו יחד עם אישתו. בזכות צה"ל הפכנו עכשיו לקצת יותר בני בית. י

והיא, המארחת שלנו, היתה מאוד סקרנית. אמרה כמה היא מעריכה שבאנו, שאלה האם אנחנו לא פוחדים ואיך מתייחסים בישראל למי שחושב כמונו. ענינו שאחרי שנים שאנחנו מגיעים לכפר אנחנו לא יכולים להתעלם כשהחברים שלנו נמצאים בבעיה. שבזכות קשרי הלב איתם אנחנו יכולים לפעול כפי שאנחנו פועלים.

הלכנו לישון. שינה שלא הופרעה. בבוקר התעוררנו לידיעה שלא היתה פשיטה בלילה. האם זה בזכות הנוכחות שלנו והטלפון שהרמנו לחמ"ל? ירדנו למחסום, רצינו לצלם אותו בשביל הדיווח הזה. אבל המחסום הוסר והחיילים לא היו שם. אנחנו מקווים שזה קרה קצת אחרי שהלכנו לישון ושהם לא שרפו שם את כל הלילה. אז במקום המחסום יש לנו תמונה של הכניסה לכפר פתוחה וחופשית.

ומה עם ידוי האבנים? במשחק סכום אפס שבו מצד אחד יש את הצבא ומהצד השני יש את מיידי האבנים, אם התייצבנו נגד הענישה הקולקטיבית אז אפשר לחשוב שאנחנו עומדים לצד מיידי האבנים. אלא שזו טעות לחשוב כך.

הראינו אתמול שיש דרך פעולה אחרת: ישראלים ופלסטינים יחד. זו הדרך היעילה ביותר למנוע אלימות. הסולידריות שהפגנו עם אנשי דיר איסתיא מעוררת שם הרבה הערכה. אנחנו יכולים לקוות שהצלחנו גם לעורר מחשבה אצל חלק מהחיילים.

בעוד שבועיים (שבת, 17 בפברואר) נחזור לכפר ליום עבודה עם חקלאים. נשמח אם תבואו איתנו כדי להיות חלק מהקשר המיוחד שלנו עם אנשי דיר איסתיא. ביחד נמשיך להמיס את ההפרדה בין ישראלים לפלסטינים, הפרדה שהיא הבסיס לאלימות. בואו נראה שזה יכול להיות אחרת. פרטים מלאים נשלח למי שירשמו בקישור.

https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSeaHaeLGnrEbytRuwS7NpdzHkeI6hDfAByyjpuZ4sTeDqjqTg/viewform

מאת: דהרמה מעורבת חברתית Engaged Dharma Israel