במשפט קרקעות הבדואים המתנהל בפני השופטת שרה דוברת בבית המשפט המחוזי בבאר שבע נחשפו סתירות ואי-דיוקים בעדות המומחה שהוגשה מטעם המדינה ע"י פרופ' רות קרק מהאוניברסיטה העברית. בעדות שהוגשה לבית המשפט טענה פרופ' קרק כי המזרחן הצ'כי לואיס מוסיל, אחד החשובים בחוקרי הנגב, שהה בסוף המאה ה-19 בחלקה נשוא התביעה "ולא ראה שם דבר". עו"ד מיכאל ספרד, המייצג את פעיל זכויות הבדואים נורי אל עוקבי בתביעה לבעלות על הקרקעות באל-ערקיב מהן גורשו הוא ובני שבטו ב-1951, הציג בפני העדה קטע מספרו של מוסיל בו הוא מזכיר כי פגש בדיוק באזור זה את בני שבט אל עוקבי. פרופ' קרק הגיבה: "מוסיל רק מציין כי הם חנו שם, הם היו נוודים וזה לא מעיד שזה היה מקום מגורים קבוע". עו"ד ספרד ענה: "אפילו כך, זוהי אינפורמציה רלוונטית שהיית צריכה להציג בפני בית המשפט".

חלק גדול מהדיון במשפט נסב על השאלה האם במאה ה-19 היו הבדואים בנגב בכלל ובני שבט אל עוקבי בפרט בבחינת "נוודים" שאין להם מקום מגורים קבוע או שהיו "נוודים למחצה", כלומר מקיימים , נדידה לפי מחזור קבוע בקיץ ובחורף, חוזרים לאותם מקומות ומקיימים בהם עיבוד חקלאי – שאלה בעלת משמעות קריטית לגבי זכותם לבעלות בקרקע. בחוות הדעת שהגישה לבית המשפט טענה פרופ' קרק כי בנגב לא התקיים כלל עיבוד חקלאי במאה ה-19, טענה עליה חזרה בתחילת החקירה הנגדית. אולם עו"ד ספרד הציג בפני העדה קטעים מספרים ומאמרים שפרסמה היא עצמה בהם התיחסה לעיבוד חקלאי של שטחים בנגב, ואף כתבה על מלחמות בין שבטים באשר לבעלות על אדמות חקלאיות. בעקבות זאת תיקנה פרופ' קרק את עמדתה והודתה כי אכן היתה פעילות חקלאית בנגב במאה ה-19 אך הייתה זו "חקלאות אקראית". אז הציג בפניה עו"ד ספרד נתונים מתקופת המנדט הבריטי המופיעים גם בהם בחיבוריה שלה, ולפיהם בנשות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו בנגב כשלושה וחצי מליון דונם בעיבוד חקלאי, וכי 81% מהבדואים בנגב התקיימו מחקלאות ורק 10% ממרעה. "כיצד קרה מהפך כה אדיר בחברה הבדואית, שהיא חברה מסורתית ושמרנית – תוך שנים כה מעטות? מחקלאות מעטה ואקראית בתקופה העותמנית, לפי טענתך לעיסוק כה דומיננטי בחקלאות בשנות המנדט הבריטי?" פרופ' קרק ענתה "כנראה שבאמת היה שם מהפך".

נושא מהותי נוסף שעלה בחקירה היה חוק הקרקעות העותמני משנת 1858, עליו מסתמכות הרשויות בישראל לעיתים קרובות לשלילת תביעות של בדואים לבעלות על קרקעות. "האם קיימו העותמנים שלטון בנגב הלכה למעשה במהלך המאה ה-19, או ששלטונם היה פורמלי בלבד? האם דרשו מהבדואים לרשום את קרקעותיהם, והאם בכלל היו בנגב לשכות של רישום מקרקעין (טאבו)?" פרופ' קרק טענה כי אכן כך היה. אז הציג עו"ד ספרד בבית המשפט קטע מהספר "תולדות ההתישבות היהודית החלוצית בנגב 1880-1948" שאותו פרסמה פרופ' קרק בשנת 1974, ובו נאמר: "בתקופה התורכית לא היה כל רישום של אדמות הנגב. הבעלות על הקרקע נסתמכה על מסורת שנרשמה ב'דפתראות', פנקסים שהיו שמורים בידי השייכים והמוח'תארים. כל פעולה משפטית בקרקע נרשמה בדפתראות והבדואים התיחסו אליה בכבוד ואמון". הדברים צוטטו ע"י פרופץ קרק מפיו של יוסף ויץ, שהיה מנהל מחלקת הקרקעות של קק"ל בתקופת המנדט ואחת הדמויות המובילות במפעל ההתיישבות הציונית.

"האם את עדיין עומדת מאחורי הדברים שפרסמת בספר זה" שאל עו"ד ספרד את פרופ' קרק, והיא השיבה: "לא, זה ספר שפרסמתי לפני עשרות שנים. מאוחר יותר, לפני בערך חמש עשרה שנה, מצאתי תעודות עותמניות שמראות שהמצב היה אחר". אז שאל עו"ד ספרד" "אם מצאת עדויות סותרות כבר לפני חמש עשרה שנה, כיצד זה בשנת 2002 פרסמת מחדש את ספרך ובו עדיין מופיעה הציטטה שהבאתי לגבי בעלות הבדואים בקרקעות הנגב?" העדה השיבה "זאת מהדורה מצולמת של הספר הישן, ללא עדכונים על ידי".

חקירתה הנגדית של פרופ' קרק תימשך בישיבה הבאה של משפט קרקעות הבדואים, שנקבעה לתאריך 23 ביוני 2010 שעה 9.00 בבוקר בפני השופטת שרה דוברת בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.