|
||
אילו היו הדברים הפוכים, והיה מדובר בחקלאי ערבי שירה למוות בפורץ יהודי – האם היה נמצא בית משפט במדינת ישראל שיזכה אותו "מחצת הספק"? ואם כן, האם היו החברה הישראלית והמערכת הפוליטית פורצות בקריאות שמחה למשמע גזר הדין הזה? האם היו אז מדברים על "הגנה עצמית מוצדקת"? האם היו נמצא רוב בכנסת לחוק אשר נותן לגיטימציה למעשים כאלה בעתיד? מדובר בשאלות רטוריות שהתשובה עליהן ברורה. פרשת שי דרומי היא אות אזעקה מהבהב, איתות ברור כי צורת ההתנהגות של המתנחלים בשטחים הכבושים – אלימות גזענית בוטה וגלויה אשר אינה נענשת ולעיתים אף זוכה לעידוד ופרס - מחלחלות עמוק אל לב ליבה של מדינת ישראל ומאיימות עליה בריקבון מוסרי מוחלט. אי אפשר להפריד בין פרשת דרומי לבין כלל התייחסותה של מדינת ישראל אל הבדואים בנגב – לכאורה אזרחים ישראלים לכל דבר, שרבים מהם אף משרתים בצה"ל למרות שלא הוטלה עליהם חובת גיוס, למעשה נתינים מדוכאים מהם נשללות הזכויות הבסיסיות ביותר, הנדונים לחיות צפופים ולחוצים ב"כפרים לא מוכרים" ללא השירותים הבסיסיים ביותר, בעוד אדמות רחבות ידיים ניתנות בחצי חינם לחוואים מסוגו של שי דרומי אך ורק בגלל היותם יהודים. פסק דין דרומי שניתן בבית המשפט, וחוק דרומי שכבר עבר בכנסת, הם מסרים חמורים שמעבירה מדינת ישראל לאזרחיה הבדואים – "איננו רואים בכם אזרחים, כי אם תושבים ונתינים בשטח כבוש". ההשלכות מן המסר הזה והפנמתו, בידי יהודים ובידי הבדואים עצמם, עלולות להיות חמורות ביותר לעתיד כולנו. לפרטים: אדם קלר, דובר גוש שלום 054-2340749 |