נדמה לי שהייתי הראשון שהציע להעניק חנינה לחייל אלאור אזריה, החייל ההורג.

אבל ההמלצה הזאת הייתה קשורה בתנאים. הראשון: שהחייל יודה בפה מלא בביצוע פשע. השני: שיתנצל בלי סייג. והתנאי השלישי: שיידון למאסר ממושך.

ללא התנאים האלה, כל בקשה להענקת חנינה פירושה הסכמה למעשהו והזמנה לפשעי-מלחמה נוספים.

במחנה הימני, החייל הפך לגיבור לאומי. פוליטיקאים כמו בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן אימצו אותו לליבם.

בית-הדין הצבאי מצא את אזריה אשם. פסק-דינו החריף הגדיר את עדותו כאוסף של שקרים.

פסק-דין זה גרם לסערה ציבורית במחנה הימני. קיללו את בית-הדין והפכו אותו לנאשם. מול סערה זו התקפל בית-הדין וגזר על אזריה עונש מגוחך של 18 חודשי מאסר, עונש המוטל בדרך כלל על נער פלסטי זורק-אבנים, שלא פגע באיש.

אזריה לא התנצל. רחוק מזה.

הוא, משפחתו ומעריציו קמו באולם בית-הדין ושרו את ההמנון הלאומי.

סצנה זו בבית-הדין הפכה לתמונת היום. זאת הייתה בבירור הפגנה נגד בית-הדין הצבאי, נגד הפיקוד העליון ונגד הדמוקרטיה הישראלית כולה.

אך בעיניי זה היה הרבה יותר מזה.

זאת הייתה הצהרת-העצמאות של עם ישראלי אחר.

היא סימנה את התפרקות החברה הישראלית לשני עמים, שהמתיחות ביניהם מחמירה משנה לשנה.

המשותף בין שני העמים האלה פוחת והולך. יש להם יחס שונה לחלוטין למדינה, ליסודותיה המוסריים, לאידיאולוגיה שלה ולמיבנה שלה. אך עד כה היה מקובל לחשוב שיש לפחות מוסד אחד המקודש בעיני כולם, מוסד העומד מעל לכל ויכוח, מעבר לכל מחלוקת: צה"ל.

לא עור. פרשת אזריה מלמדת שהקשר האחרון הזה, המחבר את כל חלקי הציבור, נשבר.

מי הם שני המחנות האלה? מהו הגורם העמוק ביותר לקרע הזה?

אין דרך לעקוף את האמת: הגורם הוא אתני.

הכל משתדלים לחמוק מלהכיר בעובדה זו. הרים של מליצות נערמו כדי להחביא אותה. הכל מפחדים, ואפילו נבהלים, מהתוצאות. הצביעות היא אמצעי-מגן חיוני.

זו עובדה: יש כעת שני עמים יהודיים בישראל. והם מאוד לא אוהבים זה את זה.

לאחד קוראים אשכנזי (על שם גרמניה בעברית הקלאסית). הוא מכיל את כל הישראלים שמוצאם מאירופה ומאמריקה, הדוגלים - או מתיימרים לדגול - בערכים מערביים.

לחלק האחר בציבור קוראים מזרחי. בעבר קראו לו ספרדי, אבל זה היה שם מוטעה. רק חלק קטן של המזרחים נמנים עם צאצאי המגורשים מספרד לפני 700 שנה. (הרוב הגדול של מגורשי ספרד בחרו אז להגר לארצות מוסלמיות, ולא לאירופה האנטישמית.)

הציבור המזרחי מכיל את כל הישראלים שמשפחותיהם באו מהארצות המשתרעות ממרוקו עד איראן.

מבחינה היסטורית, היהודים נרדפו לעיתים קרובות באירופה, והרבה פחות בארצות המוסלמיות. אך האשכנזים מתגאים כיום במורשתם האירופית (בעודם מתרחקים ממנה למעשה) ואילו המזרחיים נעלבים מאוד אם משווים אותם לערבים.

איך נוצר השבר?

התנועה הציונית הוקמה בעיקר על-ידי אשכנזים, שהיוו לפני השואה את הרוב המכריע של יהודי העולם. על כן הם היו גם הרוב ביישוב הציוני החדש בארץ, אף שהיו בו גם מספר דמויות מזרחיות בולטות.

השבר העמוק נוצר מיד אחרי מלחמת תש"ח. כפי שציינתי פעמים רבות בעבר, אני הייתי בין המעטים שניבאו את האסון המתקרב. הייתי מם-כף בצה"ל החדש ופיקדתי על כיתה של מתנדבים ממרוקו ומארצות ים-תיכוניות אחרות (שהצילו, אגב, את חיי כאשר נפצעתי.) הייתי עד-ראייה להתחלת השבר. החל מ-1949 הזהרתי את המדינה מפני השבר הזה במספר מאמרים.

היה זה אך טבעי ששני הציבורים האלה, שבאו משתי תרבויות גדולות אך שונות מאוד, יהיו שונים ביחסם להיבטים רבים של החיים. אך כולם היו עדיין שקועים בעולם המיתוסים הציוניים, ועל כן לא נעשה דבר כדי למנוע את האסון הממשמש ובא.

כיום מאמינים המזרחים שהם "העם". הם הישראלים האמיתיים. הם בזים ל"אליטות" האשכנזיות. הם גם מאמינים שהמזרחים מהווים את הרוב הגדול.

זוהי טעות. השבר עובר פחות או יותר באמצע, כאשר החרדים, הרוסים והאזרחים הערביים מהווים איים משלהם.

שאלה מסקרנת נוגעת לנשואי-התערובת. יש רבים. קראתי להם "אשכרדים". פעם האמנתי שהם יגרמו לכך שהבעיה תיפתר מעצמה. זה לא קרה. מה שקורה במציאות הוא שכל משפחה כזאת מצטרפת לאחד משני הציבורים.

הגבולות אינם חדים. יש מספר רב של פרופסורים מזרחיים, רופאים מזרחיים, מהנדסים מזרחיים ואמנים מזרחיים שהצטרפו ל"אליטות" ורואים את עצמם כחלק מהן. יש הרבה פוליטיקאים אשכנזים (בעיקר בליכוד) המעמידים פנים כאילו הם שייכים ל"העם", בתקווה שזה יביא להם קולות.

הליכוד מהווה תופעה בפני עצמה. הרוב העצום של חברי הליכוד ובוחריו הם מזרחים. ניתן לומר שהליכוד הוא המפלגה המזרחית בהא-הידיעה. אך כמעט כל העומדים בראשו הם אשכנזים. נתניהו משתדל להיות גם זה וגם זה.

חזרה לאלאור אזריה.

סקרי דעת-הקהל מלמדים שבעיני הרוב הגדול של המזרחים הריגת "מחבל" פצוע הוא הדבר הנכון לעשות. אחרי שירת ההימנון בבית-הדין נישק לו אביו וצעק: "אתה גיבור!" ואילו בעיני אשכנזים רבים, זה היה מעשי בזוי ופחדני.

אחד הקרבנות הוא הרמטכ"ל, גדי אייזנקוט. עד לא מכבר הוא היה האדם הפופולרי ביותר במדינה. עכשיו המזרחים מקללים אותו כמשרת ה"אליטות" האשכנזיות. אך בניגוד לצליל הגרמני של שמו, הוא ממוצא מרוקאי כשר.

(תורשה לי הערה אישית: במלחמת תש"ח ראיתי בעיניי אינספור מעשי גבורה אמיתיים של חיילים שהקריבו את חייהם כדי להציל חבר או כדי להחזיק מעמד במצבים נואשים. זכור המקרה של החייל נתן אלבז, מזרחי טהור, שראה רימון העומד להתפוצץ ונשכב עליו, וכך הציל את חבריו. בשם כל אלה אני נעלב, נעלב עד עומק נשמתי, כאשר מוכתר בתואר זה אדם שירה בדם קר בראשו של אויב המוטל אין-אונים על הארץ.)

מזה יותר מ-40 שנה לא לחם צה"ל בצבא אמיתי. הוא ירד לדרגה של משטרה קולוניאלית, מכשיר בידי משטר המדכא עם אחר ושודד את נכסיו. תוך כדי מילוי משימה זו מבוצעים מעשים ברוטליים מדי יום.

די להזכיר את מקרהו של המורה הבדואי, שהשתרבב במקרה בתקרית שבה התנגשו שוטרים עם אוכלוסייה בדואית מקומית. השוטרים ירו בחשיכה במורה, שנראה להם בטעות כ"מחבל".

אבל זה לא העיקר. גם השקרים הגסים של שר-המשטרה ומפכ"ל המשטרה הם לא העיקר. (מובן מאליו שבמדינה דמוקרטית צמד-חמד זה היה מתפטר מזמן.)

העיקר הוא שהמורה נורה ושכב על הארץ, מוקף בשוטרים, ואיש לא מצא לנכון להזעיק חובש. לקח לאיש 20 דקות למות מאובדן-דם.

רק חייל בעל איכות אנושית גבוהה , שגדל במשפחה בעלת ערכים, יכול לעמוד בפני הלחצים הברוטליים האלה. למרבה המזל, עדיין יש חיילים רבים כאלה.

אני מאמין שכאן טמון הפיתרון. עלינו להיפטר מהכיבוש, בכל האמצעים האפשריים, מהר ככל האפשר.

כל ידיד אמיתי של ישראל בעולם צריך לעזור בכך.

רק אחרי שניפטר מהכיבוש נוכל להקדיש את משאבינו הרוחניים והחברתיים לאיחוי השבר הגדול ולהיות שוב לעם שרבים מאיתנו היו רוצים להשתייך אליו.

כדי שנוכל לשיר את ההמנון הלאומי במצפון שקט.