הוזמנתי על-ידי אבו-מאזן, נשיא הרשות הלאומית הפלסטינית (וגם ראש אש"ף וראש פת"ח) להשתתף בהתייעצות פלסטינית-ישראלית ערב ועידת-השלום הבינלאומית בפאריס.

מאחר שבנימין נתניהו סירב להשתתף בוועידה זו לצידו של אבו-מאזן, נועד המפגש ברמאללה להוכיח שחלק גדול מדעת-הקהל הישראלית תומך ביוזמה הצרפתית.

רעיון המפגש ברמאללה נשמע פשוט, אבל הוא כלל לא פשוט.

לפני מותו של יאסר ערפאת ב-2004 הפכו פגישות כאלה כמעט לשיגרה. מאז הפגישה הראשונה שלי עם ערפאת בביירות הנצורה ב-1982, ששברה את קיר-הזכוכית, נפגש ערפאת עם ישראלים רבים.

לערפאת הייתה סמכות מוסרית כמעט מוחלטת, וגם יריביו-מבית קיבלו את הכרעותיו. מאז אותה פגישה ראשונה, ערפאת קבע שפגישות פלסטיניות-ישראליות משרתות את השלום הישראלי-פלסטיני, והוא עודד אותן.

אחרי שנרצח ערפאת, התגברה המגמה ההפוכה. קיצונים פלסטיניים קבעו שכל פגישה עם ישראלים, יהיו אשר יהיו, משרתת את ה"נורמליזציה" – וזה היה שד נורא-נורא.

אבו-מאזן שם עכשיו קץ לשטות הזאת. הוא מאמין, כמוני, שהמדינה הפלסטינית העצמאית תקום רק בעקבות מאבק משותף של כוחות-השלום משני הצדדים, בעזרת כוחות בינלאומיים.

ברוח זו הוא הזמין אותנו לרמאללה (מכיוון שהפלסטינים אינם יכולים להיכנס לשטח ישראל.) היו נוכחים כמאה ישראלים וכמאה פלסטינים.

הוא הושיב אותי לידו על הבמה, וכך התחיל המפגש.

מחמוד עבאס - הוא אבו-מאזן, כפי שהוא נקרא בדרך כלל – ציין בטובו שהוא ואני ידידים מזה 34 שנים, מאז שנפגשנו לראשונה בתוניס, זמן קצר אחרי שאש"ף עבר לשם מביירות.

במשך השנים, כאשר ידידיי ואני היינו מגיעים לתוניס, היה זה הנוהל הקבוע: תחילה היינו נפגשים עם אבו-מאזן, שהיה אחראי למגעים עם ישראלים. היינו מכינים תוכניות לפעולות משותפות למען השלום. אחר-כך היינו כולנו עוברים ללשכתו של ערפאת, שהיה לו כושר נדיר לקבל החלטות תוך דקות. הוא היה קובע בו במקום "כן" או "לא".

לא יכלו להיות שני אישים בעלי אופי שונה יותר מאשר אבן-עמאר (ערפאת) ואבו-מאזן. ערפאת היה טיפוס "חם". הוא חיבק ונישק את אורחיו על-פי הסגנון הערבי הנושן – נשיקה אחת על כל לחי של אורח רגיל, שלוש נשיקות לאורח מועדף. אחרי עשר דקות היה האורח מרגיש כאילו הכיר את ערפאת כל חייו.

מחמוד עבאס הוא אדם הרבה יותר מרוחק. גם הוא מחבק ומנשק, אבל זה לא בא לו באופן טבעי כמו לערפאת. אבו-מאזן מכונס יותר בעצמו.

אני רוחש לאבו-מאזן הרבה מאוד כבוד. דרוש לו המון אומץ-לב כדי למלא את תפקידו, כמנהיג של עם תחת כיבוש, הנאלץ לשתף פעולה עם הכיבוש בעניינים מסוימים, ולסרב בעניינים אחרים. מטרת עמו היא להחזיק מעמד ולשרוד. אבו-מאזן טוב בזה.

כאשר בירכתי אותו על אומץ-ליבו, הוא צחק ואמר שלי היה דרוש יותר אומץ-לב כדי להיכנס ב-1982 לביירות הנצורה, באמצע המלחמה. תודה.

עוד לפני ימי נתניהו הצליחה ממשלת ישראל לבתר את השטח הפלסטיני לשניים. היא פשוט הפרה את התחייבותה על פי הסכם-אוסלו ליצור ארבעה "מעברים בטוחים" בין הגדה והרצועה. זה הפך את הפילוג כמעט לבלתי-נמנע.

ממשלת-ישראל התייחסה באופן רשמי לאבו-מאזן המתון כאל ידיד ולחמאס הקיצוני כאל אויב, בעת היא נוהגת באופן הפוך – הממשלה מתייחסת אל חמאס בסובלנות, ואל אבו-מאזן באיבה. זה נשמע מטורף, אבל זה די הגיוני: אבו-מאזן יכול למשוך את דעת-הקהל העולמית לצד הפלסטיני, חמאס אינו מסוגל לכך.

אחרי המפגש הכללי ברמאללה נפגשתי עם אבו-מאזן באופן אישי והגשתי לו הצעה.

היא מבוססת על ההנחה שנתניהו לא יסכים לעולם למשא-ומתן אמיתי לשלום, מכיוון שזה יביא בהכרח לפיתרון שתי-המדינות, טפו, טפו, טפו.

הצעתי היא: תקום "ועידת-שלום עממית". היא תתכנס – נניח – פעם בחודש ברמאללה, (ברמאללה, מכיוון שהפלסטינים אינם יכולים להיכנס לשטח ישראל). בכל ישיבה תדון הוועידה בסעיף אחד של הסכם-השלום העתידי, כגון מיקום הגבולות, אופי הגבולות (פתוחים?), סידורי הביטחון, ירושלים, עזה, הפליטים, הכלכלה, מקורות המים, וכו'.

מספר שווה של מומחים מכל צד ישתתפו בוויכוחים. הם יפרסו את כל העניינים על השולחן לפרטי-פרטיהם, בגילוי-לב מוחלט, וידושו בהם. אם תושג הסכמה על נקודה מסויימת, מה טוב. אם לא, ההצעות של כל צד יוגדרו בבירור, והעניין יידחה לשלב מאוחר יותר.

בסוף – נגיד, אחרי חצי שנה – תפורסם "הצעת-שלום עממית", שתכיל את כל הנקודות שהושגה בהן הסכמה, וגם את הסעיפים שבהם לא הושגה הסכמה. אי-ההסכמות יוגדרו בברור, והדיון בהן יימשך, עד שתושג הסכמה.

אבון-מאזן האזין, ולבסוף ביקש ממני לשלוח לו תזכיר מפורט. עשיתי כך, אחרי שהתייעצתי עם חוג מצומצם של פעילים, כמו אדם קלר, דובר "גוש שלום".

עכשיו עומד אבו-מאזן לטוס לפאריס. המטרה הרשמית של הוועידה שם היא לגייס את תמיכת העולם בפיתרון שתי-המדינות.

לפעמים אני תמה איך לא לקיתי בשיגעון-הגדלות. (אחדים מידידיי טוענים שזה בלתי-אפשרי, מפני שאני משוגע-גדלות כבר עכשיו.)

שבועות מעטים אחרי מלחמת-העצמאות התכנסה בחיפה קבוצה זעירה של צעירים כדי לדון על הדרך לשלום. הוחלט שהפיתרון חייב להתבסס על מה נקרא בימינו "פיתרון שתי-המדינות". אחד מהמתכנסים היה יהודי (אני), אחד מוסלמי ואחד דרוזי. מכיוון ששוחררתי מבית-החולים הצבאי רק זמן קצר לפני כן, לבשתי עדיין מדים.

הציבור התעלם מקבוצה זו לגמרי. לא היה לרעיונותיה שום הד.

כעשר שנים לאחר מכן, כשהייתי כבר חבר-כנסת (גם שני האחרים הגיעו לכנסת) טסתי לחו"ל כדי לשכנע אנשי-מפתח. הסתובבתי בוושינגטון, נפגשתי עם אנשים חשובים בבית הלבן, במשרד-החוץ, בפנטגון בוושינגטון, ובמשלחת האמריקאית באו"ם בניו-יורק. בדרך הביתה התקבלתי גם במשרדי-החוץ בלונדון, בפאריס ובברלין.

התוצאות? אפס! לא מצאתי בשום מקום ולו תומך אחד ברעיון. מה? מדינה פלסטינית?שטויות! אין דבר כזה. על ישראל לנהל משא-ומתן עם ירדן, מצריים וכו'.

נאמתי בכנסת נאומים רבים על הצעה זו. לאט-לאט התחילו מדינות אחדות בעולם להתייחס לרעיון ברצינות. המדינה הראשונה הייתה ברית-המועצות, אך גם היא קיבלה את רעיון שתי-המדינות רק אחרי זמן רב, בתקופת ליאוניד ברז'נייב (1969). מדינות אחדות הלכו בעקבותיה.

כיום אין איש בעולם המאמין שיש פיתרון לסכסוך שלנו אלא בדרך של שתי מדינות, הקיימות זו בצד זו. גם נתניהו מעמיד פנים כאילו הוא דוגל בכך – בתנאי שהפלסטינים יתגיירו או יהגרו לגרינלנד.

כן, אני יודע שלא אני חוללתי את השינוי האדיר הזה. ההיסטוריה היא שעשתה את זה. אך יסלחו לי אם אני חש בטיפ-טיפה של גאווה. גאווה או מיני-מגלומניה.

פיתרון שתי-המדינות אינו פיתרון טוב ואינו פיתרון רע. הוא הפיתרון היחיד.

הפיתרון היחיד שקיים.

אני יודע שיש אנשים טובים, אנשים מצוינים ממש, התומכים במה שנקרא "פיתרון המדינה-האחת". הייתי מבקש מהם לחשוב על הפרטים: איך היא תיראה, המדינה הזאת? איך תפעל? איך ייראו הצבא, המשטרה, הכלכלה, הפרלמנט. אפרטהייד? מלחמת-אזרחים נצחית?

מאז אותה פגישה ב-1949 השתנה הכל. אבל שום דבר לא השתנה.

מצטער, פיתרון שתי-המדינות הוא עדיין הפיתרון היחיד שיש.