שמעון פרס היה נהנה מזה. מלחמה ציבורית קמה על הלווייה שלו.

חברי-הכנסת הערביים לא השתתפו. אז מה?

גם אני לא השתתפתי. פרס ואני לא חיבבנו זה את זה, והשתתפותי בלווייה הייתה בבחינת צביעות. אני לא אוהב צביעות.

חברי-הכנסת של הרשימה המשותפת החליטו להחרים את האירוע. הם טענו שפרס הקדיש את מרבית חייו למלחמה בערבים בכלל, ובפלסטינים בפרט.

ההחלטה להחרים את הלווייה גרמה לסערת מחאות בקרב הח"כים היהודים. איך הם מעזים? החרמת פרס המת כמוה כמו החרמת המדינה! צריך לגרש את הח"כים הערביים מהכנסת! צריך לצאת מאולם המליאה כשהם נואמים! (מוזר שאיש לא הציע עדיין לאסור אותם.)

החלק המעניין באמת בפרשה זו הוא הוויכוח שבין הערבים לבין עצמם. אזרחים ערביים אחדים גינו את החלטת הרשימה המשותפת. מיד האשימו אותם שהם "ערבים טובים", כינוי משפיל לערבים המבקשים למצוא חן בעיני הרוב היהודי.

הוויכוח נמשך. הוא נוגע לשורש הקיום של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל, המונה כ-20% מאוכלוסיית המדינה.

כל זה מחזיר אותי לחוויה מימי ילדותי.

תשע וחצי השנים הראשונות בחיי חייתי בגרמניה הדמוקרטית, שנקראה "רפובליקת ויימאר" (על שם העיר שבה נוסחה החוקה שלה ושבה חיו אחדים מגדולי-הרוח הגרמניים). אחר-כך חייתי חצי שנה בגרמניה הנאצית. היינו "יהודים גרמנים". כלומר, גרמנים מכל הבחינות, יהודים מבחינה דתית.

למעשה פירוש הדבר היה שהיינו גרמנים, אבל גרמנים מסוג אחר, סוג שהיה שייך אך לא לגמרי שייך, ושהיה באותה שעה שייך גם לדבר שנקרא "העם היהודי".

אני נזכר לעיתים קרובים בחוויה חשובה בחיי: אירוע פטריוטי בגימנסיה, זמן-מה לאחר שהנאצים הגיעו לשלטון.

כל ילדי בית-הספר התאספו באולם-הכינוסים הגדול, ובסוף האירוע קמו כולם כדי לשיר את שני ההמנונים: ההמנון הלאומי הגרמני וההמנון הנאצי. מכיוון שהייתי תלמיד בכיתה הנמוכה ביותר בגימנסיה וגם כל חבריי לכיתה היו מבוגרים ממני, הייתי הילד הקטן ביותר בבית-הספר. הייתי גם היהודי היחיד.

מבלי לחשוב קמתי כמו כולם, אך לא הרמתי את ידי למועל-היד הנאצי ולא שרתי ככל האחרים. ילד אחד קטן בין מאות ילדים גדולים ממנו.

כאשר נגמרה החגיגה, ניגשו אלי כמה מהילדים הגדולים יותר ואיימו לשבור לי את העצמות אם זה יקרה עוד פעם. למרבה המזל, עזבנו את גרמניה מספר ימים לאחר מכן.

יתכן אירוע זה עוזר לי להבין את הרגשות של האזרחים הערביים במדינה.

הם בוודאי שואלים את עצמם מי הם? ישראלים? ערבים? פלסטינים? ערביי ישראל (מונח שהם מתעבים)? אזרחים פלסטיניים של ישראל (כפי שהם מעדיפים להיקרא לאחרונה)? כל אלה ביחד? או שמא אף לא אחד מאלה?

אחרי מלחמת תש"ח, שבה נוסדה ישראל, ושבמהלכה ברחו וגורשו כ-700,000 ערבים (ולא הורשו לחזור) מנתה האוכלוסייה של המדינה החדשה כ-650,000 נפש, מהם 20% ערבים. הפלא ופלא, ובעזרת העלייה היהודית, האחוז הזה לא השתנה מאז, חרף שיעור-הילודה הגבוה בציבור הערבי.

אחרי קום מדינת-ישראל, כל הערים והכפרים הערביים היו כפופים ל"לממשל צבאי", מצב שלא חל על שטח, אלא על התושבים הערביים בלבד. הערבים לא הורשו לצאת מעריהם ומכפריהם בלי רשיון בכתב של הממשל, גם אם רצו רק לבקר בן-דוד בכפר סמוך. שום עיסקה – החל בקניית טרקטור וכלה ברישום הבת לבית-הספר למורות – לא הייתה אפשרית בלי אישור בכתב של הממשל.

משטר נתעב זה נמשך 18 שנים. מחנה-השלום היהודי והמפלגה הקומוניסטית (שהייתה ברובה ערבית) היו פעילים למען ביטולו. השתתפתי בעשרות הפגנות. המצאתי אפילו את סמל המבצע: האות X.

כל עוד דויד בן-גוריון, ושמעון פרס לצידו, היו בשלטון, המחאות שלנו לא נשאו פרי. הממשל הצבאי בוטל רק אחרי ששניהם נבעטו החוצה על-ידי מפלגתם. השב"כ (שנקרא אז שין-בית) תמך בביטול. הוא טען שהממשל הצבאי מזיק יותר מכפי שהוא מועיל, והשרות יפעל ביתר יעילות בלעדיו.

במשך השנים ההן הייתי קשור מאוד לציבור הערבי בישראל. היו לי ידידים בהרבה כפרים וערים. במערכת "העולם הזה" היו חברים ערבים, דבר שלא היה מקובל בזמן ההוא, וכאשר הקמתי מפלגה חדשה, "העולם הזה – כוח חדש", היו בה מועמדים ערבים וגם בוחרים ערבים.

למרבה הצער, התמעטו קשרים אלה אחרי מלחמת ששת-הימים (1967), כאשר כבשה ישראל את רצועת-עזה ואת הגדה המערבית. התמסרתי לגמרי לצורך להקים מדינה פלסטינית לצד ישראל ולהאבק על זכויות-האדם בשטחים הכבושים.

אז מהו מצבם של האזרחים הערבים במדינת-ישראל עצמה?

יש שני תיאורי מצב:

האחד שהם שווים לכל שאר האזרחים במדינה "היהודית והדמוקרטית".

התאור האחר הוא שהם מיעוט מדוכא, הסובל מהפלייה לרעה בכל התחומים ושהם חיים במצוקה מתמדת.

איזה משני התיאורים נכון?

לדעתי, לא זה ולא זה.

לפני שנים, הרבה לפני שאביגדור ליברמן הפך לשר-הביטחון והיה עדיין חופשי לדבר ככל העולה על רוחו, הוא השמיע הצעה מדהימה: להקים ישות פלסטינית לצד ישראל ולצרף אליה את אזור המשולש, שתושביו ערבים. תמורתו היו צריכים לספח לישראל את גושי ההתנחלות בגדה.

לפי ההצעה, היו רבים מהאזרחים הערבים של ישראל אמורים להפוך לאזרחי הישות הפלסטינית, יחד עם כל רכושם, אדמותיהם, כפריהם ועריהם. מה רע?

אך האזרחים הערביים בישראל ענו בהתפרצות של זעם. אף קול ערבי אחד לא הושמע בזכות ההצעה. כולם רצו להישאר בישראל.

מדוע? ההכנסה הממוצעת של אזרחי ישראל, ובכללם האזרחים הערבים, גדולה פי עשרה ויותר מזו של הערבים בארצות השכנות ובשטחים הכבושים. זכויות האדם והאזרח בישראל נראות להם בטוחות יותר.

יש בישראל מנהלים ערבים של מחלקות בבתי-החולים. גם האחים הערביים בבתי-החולים זוכים לשבחים. יש שופט ערבי מכובד בבית-המשפט העליון, השולח שרים יהודים לבית-הכלא. יש פרופסורים ערבים באוניברסיטאות.

אם כן, האם הערבים נהנים משוויון-זכויות?

בהחלט לא. הערבים מופלים לרעה כמעט בכל התחומים. העיריות הערביות מקבלות פחות הקצבות ממשלתיות מאשר שכנותיהן היהודיות. רמת בתי-הספר הערביים נמוכה יותר מזו של היהודים (אם כי אחדים מבתי-הספר הערביים הגיעו לפסגה). כפרי הבדואים נהרסים ותושביהם מועברים בכח למקומות אחרים. שום מפלגה יהודית אינה חולמת על הקמת קואליציה עם מפלגה ערבית.

רמת-החיים הממוצעת של האזרחים הערבים ירודה מזו של האזרחים היהודים, אף שהיא גבוהה מזו הקיימת בשטחים הכבושים וברוב הארצות הסמוכות.

וחשוב יותר: מזכירים לאזרחים הערבים על כל צעד ושעל שזוהי "מדינה יהודית", שהמדינה אינה שייכת להם, שהם לכל היותר נסבלים. מכריחים את ילדיהם לשיר את המנון המדינה ("נפש יהודית הומיה..."), דבר המזכיר לי את התקרית ההיא בילדותי. הדגל ושאר סמלי המדינה הם יהודיים בלבד. (קנדה החליפה בשעתו את דגלה והמנונה הלאומי כדי שהמיעוט הצרפתי שלה ירגיש בבית.)

אבל ידידים ערביים סיפרו לי בסוד שכאשר הם מבקרים את קרוביהם בשטחים הכבושים, הם חשים רגש של עליונות. אבל כאשר הם מבקרים בשפת-הים של תל-אביב, אירוע נדיר למדי, הם לא מעזים לדבר ערבית.

בסך הכל – תמונה מעורבת מאוד, הרחוקה מהתמונה הפשטנית של כל אחד משני הצדדים.

אין מיעוט לאומי בעולם שהוא מאושר לגמרי. נראה שזה מצב הנוגד את הטבע האנושי.

בשנים הראשונות של המדינה, המיעוט הערבי היה כנוע. רוב חברי-הכנסת הערביים היו סוכנים של מפלגות ציוניות. ח"כ אחד, עבד-אל-עזיז אל-זועבי (מפ"ם) אמר: "המדינה שלי לוחמת בעם שלי".

כמעט כל היהודים בישראל, וכמעט כל המפלגות היהודיות, הכחישו אז בתוקף את עצם קיומו של העם פלסטיני. "אין דבר כזה כמו עם פלסטיני!" הצהירה גולדה מאיר. אני ביליתי אלפי שעות מחיי בנסיון לשכנע יהודים שאכן קיים עם פלסטיני, ושלעולם לא נדע שלום אם העם הזה לא יזכה בעצמאות.

הימים ההם עברו מזמן. האזרחים הפלסטיניים של מדינת-ישראל מהווים כיום ציבור זקוף-קומה. (בת אחרת של משפחת אל-זועבי, חנין, משגעת את היהודים בתעלולים פרובוקטיביים.)

אך אם קיווינו במשך שנים רבות שהציבור הערבי הזה יהווה "גשר" בין ישראל ובין העולם הערבי, התקווה הזאת נכזבה מזמן. ("גשר הוא דבר שדורכים עליו," אמר לי פעם ידיד ערבי.) גרוע יותר, התהום בין האזרחים הערבים ובין האזרחים היהודים בתוך ישראל מתרחבת והולכת, מעמיקה והולכת.

בעיניי זו טרגדיה. אילו היו כל הדעות הקדומות האלה נעלמות, ואילו קם שלום בין ישראל ופלסטין, היהודים והערבים בישראל עצמה היו מתמזגים בקלות בציבור כלל-ישראלי אחד.

דבר אחד בטוח לגמרי: לא יהיה שינוי לטובה בישראל, לא שינוי הממשלה ולא שינוי המדיניות, אלא אם כן האזרחים הערבים ונציגיהם יהפכו לחלק בלתי-נפרד של תנועת-שלום גדולה ומאוחדת, תנועה שבלעדיה אין תקווה.

ואני, כידוע, אופטימי.