דויד בן-גוריון לא נקבר בחלקת "גדולי האומה", אלא לצד אשתו פולה בשדה-בוקר, המקום שאהב.

שמעון פרס, תלמידו וממשיך דרכו, לא נקבר לצד אשתו, סוניה, בבן-שמן, המקום שאהבה, אלא בחלקת "גדולי האומה".

כפי שציין מאיר שלו, זהו כל ההבדל.

לא השתתפתי בהילולה שליוותה את הלווייתו. הילולה די מגוחכת, בסך הכל. כל מי שאי-פעם החליף איתו מילה או לחץ את ידו ראה חובה לעצמו לכתוב עליו הגיגים עמוקים וארוכים. רוב הדברים היו שטויות.

אני אוהב להופיע בטלוויזיה, אך הפעם סירבתי לעשרות הזמנות להופיע בתוכניות טלוויזיה, רדיו ומה עוד. ממש לא בא לי להשתתף בחגיגה.

חוץ מהכל, זה היה גם פרדוקס: מאות המספידים, ובכללם עשרות האישים שבאו מחו"ל, הגיעו כדי לכבד את "איש השלום". אבל עצם האירוע היה הישג תעמולתי אדיר לממשלת נתניהו, ממשלת הכיבוש.

מבול המאמרים אודות המנוח מזכיר לי את האגדה היוונית העתיקה על חבורת העיוורים שנתקלו בפיל. כל אחד תיאר אותו בצורה אחרת. "הפיל דומה לצינור," אמר אחד, שהחזיק בהדק. "הפיל הוא עגול וחד," אמר אחר, שאחז בשיניים. "הפיל הוא דבר גדול ומחוספס," דיווח שלישי.

לשמעון פרס היו צדדים שונים, ורק כולם ביחד היוו את האיש האמיתי. האיש, שאיש מן המספידים לא ראה אותו. כמעט כל מה שנאמר ונכתב היה גיבוב של דברי הבל.

וכולם התעלמו מהפיל האמיתי העומד במרכז הזירה: הכיבוש.

כאשר נפל למשכב, כתבתי עליו מאמר. החלטתי להביא אותו כאן מחדש, עם תוספות שנראות לי חשובות או, לפחות, מעניינות. צר לי שהמאמר קצת ארוך:

שמעון פרס היה גאון. מתחזה גאוני.

כל חייו עמל על תדמיתו. התדמית באה במקום האיש. כמעט כל המספידים הספידו את האיש המדומה, לא את האיש האמיתי. האיש האמיתי נקבר, מנוחתו עדן. האיש המדומה הוא שייזכר לדורות.

לכאורה, היו בינו לביני קווי-דימיון אחדים.

הוא היה מבוגר ממני ב-39 יום. הוא הגיע לארץ כמה חודשים אחריי. שנינו היינו אז בני 10. אני נשלחתי לנהלל, הוא נשלח לבן-שמן.

פרס היה איש אופטימי, ואני נשארתי כזה. שנינו היינו פעילים כל ימי חיינו.

אך בזה נגמר הדימיון. לגמרי.

אני באתי מגרמניה. שם היינו משפחה אמידה. בארץ הפסדנו במהרה את כל כספנו, ואני גדלתי בעוני רב. פרס בא מעיירה בפולין. משפחתו הייתה אמידה גם בארץ.

לי נותר מבטא גרמני. לפרס נותר מבטא פולני כבד. לכולם היה נדמה שזהו מבטא יידישאי, אך כששאלתי אותו פעם, פרס הכחיש זאת בתוקף. "בבית שלנו לא דיברו יידיש!" התעקש. באותם הימים הייתה שפת היידיש שנואה בארץ במיוחד.

כבר בילדות היה בו משהו שמשך אליו את איבת בני-גילו. בבית-הספר היהודי בעיירה וישניצה היו חבריו רגילים להכות אותו. אחיו גיגי, שהיה צעיר ממנו, נהג להגן עליו. כפי שסיפר גיגי לימים, היה שמעון שואל אותו: "מדוע הם שונאים אותי?"

אולי חוויה זו היא שגרמה לו בכל ימי חייו להשתוקק לאהבת הבריות, להערכה ולהערצה.

בבן-שמן היה שמו עדיין שמעון פרסקי. אחד המורים יעץ לו לעברת את השם, כפי שעשינו כמעט כולנו. הוא הציע לו את השם "בן אמוץ", שמו של ישעיהו הנביא, אך בחור בשם מוסיה תהילימזעגר הקדים אותו והפך לדן בן-אמוץ. המורה הציע לו את השם "פרס", שמו של עוף דורס. לפי אחד הסיפורים ראה שמעון פרסקי את העוף הזה בשעת טיול בנגב ואימץ את שמו.

נפגשנו לראשונה כשהיינו בני 30. הוא כבר היה מנכ"ל משרד הביטחון. אני הייתי הבעלים והעורך הראשי של "העולם הזה", שבועון שהסעיר את המדינה.

פרס הזמין אותי למשרד-הביטחון כדי לבקש ממני לגנוז מאמר מסויים (על מעשה כושל של "ההגנה").

הפגישה הייתה סיפור של אי-אהבה ממט ראשון. הוא לא אהב אותי. אני ממש לא אהבתי אותו.

היחס שלי אליו נקבע עוד קודם לפגישה זו. ב-1948 הייתי חייל קרבי. כולנו, החיילים הקרביים של אז, שנאנו את בני-גילנו שלא התגייסו ועשו חיים, בשעה שרבים-רבים מחברינו נהרגו.

אחד מאלה שלא התגייסו היה שמעון פרס. הוא נשלח על-ידי דויד בן-גוריון לרכוש נשק בחו"ל. זה היה תפקיד חשוב, אך גם אדם בן 60 יכול היה למלא אותו בהצלחה.

הכתם הזה רבץ על פרס במשך עשרות שנים. בני-גילנו תיעבו אותו, ואהבו את יצחק רבין, יגאל אלון וחבריהם. חיים חפר, פזמונאי הפלמ"ח, כתב על פרס שיר בשם "איך קרה שהפישפש עלה למעלה".

שמעון פרס היה פוליטיקאי מלידה, פוליטיקאי אמיתי - ולא שום דבר מלבד פוליטיקאי.

זה התחיל כבר בבן-שמן, כפר-הנוער החקלאי. כפי שציין גדעון לוי במאמר מצוין, פרס היה שם "ילד חוץ", נער "גלותי", צעיר שהיה שונה מכל הצברים השחומים והחסונים שסביבו. החברה' לא חיבבו אותו גם מפני שהיה רחוק מלהיות יפה וגם בשל המבטא הכבד. למרות זאת כבש את ליבה של סוניה, בת המורה לנגרות, ונשא אותה לאשה.

הוא השתוקק בכל ליבו שיקבלו אותו כאחד מהחברה'. לכן הצטרף ל"נוער העובד", ארגון-הנוער של ההסתדרות, ונכנס לפעילות בכל המרץ האדיר שהיה לו כבר אז. מכיוון שהצברים לא ששו לפעילות ציבורית, הפך פרס למדריך.

ההזדמנות הפוליטית הראשונה של פרס באה אחרי שסיים את לימודיו בבן-שמן והצטרף לקיבוץ. במפא"י ("מפלגת-פועלי-ארץ-ישראל") ששלטה ביישוב העברי, פרץ פילוג. הדור הצעיר הצטרף ל"סיעה ב'" האופוזיציונית. פרס הצעיר ראה את ההזדמנות: הוא היה כמעט היחיד בקרב הפעילים שנשאר נאמן למפא"י. כך משך את תשומת-לבו של אחד המנהיגים, לוי שקולניק, הוא לוי אשכול.

זה היה מהלך פוליטי מבריק. חבריו בזו לו, אך פרס הגיע קרוב מאוד והתחבר למנהיגי היישוב. אשכול העביר אותו לדויד בן-גוריון, וכאשר פרצה מלחמת תש"ח שלח אותו בן-גוריון לאמריקה לרכוש נשק.

מאז הפך פרס לעוזרו של בן-גוריון, העריץ אותו וחיקה אותו - ובעיקר היה שפוט שלו, ממשיך דרכו.

בהילולת ההספדים תואר פרס כ"אחרון דור מייסדי המדינה". זוהי שטות גמורה. את המדינה הקימו חיילי תש"ח, ההרוגים, הפצועים והאחרים. היא קמה בשדות הקרב של נגבה ולטרון, ולא באיזה שהוא משרד בתל-אביב. בן-גוריון ושאר הפוליטיקאים בתל-אביב גיבשו את צורתה, ולוא דווקא לטובה. פרס היה אז בסך הכל עסקן זוטר.

דויד בן-גוריון כפה את השקפת-עולמו על המדינה החדשה, ועד היום המדינה מתנהלת על-פיה. שמעון פרס היה אחד מהמוציאים-לפועל.

בן-גוריון לא האמין בשלום עם הערבים. עיקר תפיסתו הייתה שהערבים לא יעשו לעולם שלום עם "המדינה היהודית", ושהשלום יתכן רק בעוד דורות רבים, אם בכלל. משום כך זקוקה ישראל לבעלת-ברית מערבית חזקה. בעלת-ברית כזאת יכולה הייתה לבוא רק מבין המדינות הקולוניאליות, שחששו מפני הלאומיות הערבית העולה.

זה היה מעגל-קסמים: כדי להתגונן מפני הערבים זקוקה ישראל למדינה קולוניאלית אנטי-ערבית, ההתחברות עם המדינה הקולוניאלית מגבירה את שנאת הערבים לישראל, וכך הלאה. עד עצם היום הזה.

בעלת-הברית הראשונה, בריטניה, בעלת "הצהרת בלפור", איכזבה כאשר החליטה לחבק את הלאומיות הערבית החדשה. אבל ממש ברגע הנכון הופיעה בעלת-ברית אידיאלית: צרפת.

לצרפת הייתה אז אימפריה אדירה בצפון-אפריקה. ב-1954 פרצה מלחמת-שיחרור באלג'יריה, שהייתה באופן רשמי "חלק מצרפת". המלחמה התנהלה בשני הצדדים באכזריות איומה.

צרפת חיפשה באופן נואש בעלת-ברית. שום מדינה לא הייתה מוכנה לתמוך בה ב"מלחמה המלוכלכת" - זולת אחת: מדינת-ישראל.

בן-גוריון פחד פחד-מוות מפני המנהיג המצרי החדש, גמאל עבד-אל-נאצר, שאיחד את כל התנועה הלאומית הערבית. לא עוד אפנדי ערבי קשיש, בן דורו של בן-גוריון, אלא מנהיג ערבי מסוג חדש, צעיר, נמרץ, כריזמטי. בין השאר תמך "נאצר" בלוחמי-השיחרור האלג'יריים. בתגובה הושיטה צרפת את ידה לממשלת-ישראל, וזו נענתה בשמחה.

מעגל-הקסמים פעל היטב: מדינת-ישראל תמכה במלחמת-הדיכוי הצרפתית, זה הגביר את שינאת כל העולם הערבי לישראל, והדבר הכריח את ישראל להגביר את קשריה עם המדכאים.

לשווא הזהרתי אז מפני ברית הרת-אסון זו. כאשר עלה עבד-אל-נאצר לשלטון במצריים הוא אותת על נכונותו להידבר עם ישראל. הוא הזמין קצין ישראלי בכיר, ירוחם כהן, לביקור סודי בקהיר. משה שרת אסר עליו לנסוע. לדעתי אבדה הזדמנות היסטורית. ישראל עשתה את ההפך.

שמעון פרס הצעיר היה השליח של בן-גוריון לצרפת. הבחור הצעיר, שדיבר צרפתית גרועה ולבש חליפה כחולה לא-מתאימה, הפך לבן-בית בפאריס. בעזרתו הגיעה הברית לממדים מכוערים שלא יתוארו. לדוגמה: האו"ם דן בבקשה להקל על תנאי-המאסר של המנהיג האלג'ירי השבוי, אחמד בן-בלה. כל המדינות תמכו בהצעה. מדינת-ישראל הייתה היחידה שהצביעה נגד. (צרפת עצמה החרימה את הדיון).

גולת-הכותרת של ברית לא-קדושה זו הייתה ההתקפה המשולשת של צרפת, בריטניה וישראל על מצריים במה שנקרא אצלנו "מבצע קדש". המבצע עורר זעם עולמי עצום, ארצות-הברית וברית-המועצות עשו יד אחת נגדה וגינו אותה בחריפות. שלוש הקושרות הוכרחו לסגת. ישראל נאלצה לוותר על חצי-האי סיני שכבשה.

באותם ימים הקמתי את "המועצה הישראלית למען אלג'יריה חופשית" ונפגשתי עם ראשי תנועת-השיחרור האלג'ירית, שהיו מעוניינים שיהודי אלג'יריה יישארו בארצם אחרי השיחרור.

בצרפת חזר שארל דה-גול האגדי לשלטון. הוא הבין שעל צרפת לשחרר את אלג'יריה. פרס המשיך להפליג בשבחה של צרפת וקבע שהברית שלנו עם צרפת אינה מבוססת על אינטרסים, אלא על ערכים עמוקים. (פרסמתי אז את נאומו, ולכל משפט הוספתי תשובה משלי. ניבאתי שברגע שתסתיים המלחמה באלג'יריה, צרפת תשלח את ישראל לעזאזל כדי להחזיר לעצמה את מעמדה בעולם המוסלמי. וכך, כמובן, קרה.)

לפני שהצרפתים נטשו את אלג'יריה, הקימו שם המתנחלים הצרפתים מחתרת שפעלה נגד לוחמי-השחרור האלג'ירים ונגד דה-גול. באחד הימים נתפסה בלב-ים אונייה עמוסה בנשק. התברר שזוהי אוניה ישראלית שהביאה נשק למתנחלים המורדים. הכל חשדו בפרס. שרת-החוץ גולדה מאיר, ששנאה את פרס, רתחה מזעם. באותן השנים סיפק משרד-הביטחון של פרס ביד רחבה נשק לרודנים המלוכלכים ביותר בעולם.

אחד מפירות הברית עם צרפת היה הכור בדימונה. בארץ השתרשה האמונה ששמעון פרס הוא "אבי הכור". גם זו שטות. האמת היא שהכור היה חלק מהעיסקה בין ישראל לצרפת, תמורה עבור השרות האדיר ששירתה ישראל את צרפת במבצע "קדש". הוא גם שימש לעידוד התעשיה הצרפתית. החומרים שהיו דרושים לייצור הפצצה האטומית הושגו על-ידי שליחי ממשלת-ישראל במקומות שונים בעולם בדרכי רמייה וגניבה.

בסך הכל, מכל הקשר עם צרפת יצאה ישראל מפסידה. הפער בינה לבין העולם הערבי הפך לתהום.

(בניגוד לרוב חבריי, לא פסלתי את הקמת הכור. הפצצה העניקה לישראלים את תודעת-הביטחון שיכלה לשמש גג לשלום. מעולם לא גיניתי את פרס על חלקו ברכש זה.)

חייו של שמעון פרס דומים לעלילת סיזיפוס מהאגדה היוונית הקדומה, האיש שהאלים גזרו עליו לגלגל אבן כבדה לראש ההר. בכל פעם שסיזיפוס התקרב לפסגה נשמטה האבן מידיו והתגלגלה למטה.

אחרי מבצע סיני דרך כוכבו של פרס לגבהים חדשים. "אדריכל היחסים עם צרפת", "האיש שהשיג את הכור האטומי", התמנה לסגן שר-הביטחון, והיה בדרכו למקום בממשלה - כאשר לפתע נהרס הכל. בן-גוריון הודח מהשלטון בעקבות גילוי "העסק ביש" והחליט להקים מפלגה חדשה בשם רפ"י. פרס ומשה דיין ממש לא התלהבו, אבל לשניהם לא הייתה ברירה. בן-גוריון שלט בחייהם.

אבל בן-גוריון לא היה פעיל ממש בהקמת רפ"י, ודיין כדרכו לא עשה כלום. היה זה שמעון פרס החרוץ שעמל מבוקר עד ערב. הוא חרש את הארץ, הופיע בכל עיירה וכפר. אבל התוצאה הייתה מאכזבת: מפלגת רפ"י, בראשות ה"זקן" האגדי, בעלת שלל של שמות נוצצים, זכתה ב-10 מנדטים בלבד ונשארה באופוזיציה, חסרת-אונים. שוב התגלגלה האבן של פרס לתחתית ההר.

ואז באה הישועה מכיוון בלתי-צפוי. עבד-אל-נאצר ריכז את צבאו בסיני. בישראל פרצה בהלה, ורפ"י הצטרפה לממשלת-חירום. אבל משרד-הביטחון המיוחל לא נמסר לפרס, חסר הכריזמה, אלא למשה דיין הזוהר, בעל הרטייה השחורה, שהפך לגיבור לאומי ועולמי. פרס הפך לשר זוטר.

כשרפ"י חזרה למפא"י נתקלתי בפרס במליאת הכנסת ושאלתי אותו מה דעתו על מפלגתו החדשה-ישנה. "אענה לך בבדיחה," השיב, "גבר התחתן וחבריו שאלו אותו איך אשתו החדשה. זה עניין של טעם, ענה הגבר, בעיניי היא לא מוצאת חן."

במשך שש השנים הבאות עמד פרס בצל. ואז פרצה מלחמת יום-הכיפורים, מעמדו של דיין התרסק, בארץ פרצו מחאות המוניות על "המחדל", ולבסוף נאלצו גולדה מאיר ומשה דיין להסתלק.

ומי עמד לרשת את גולדה כראש-הממשלה הבא? הכל הצביע על פרס. הוא לא היה אחראי לאסון יום-הכיפורים, הוא היה איש-ביטחון, צעיר ומבטיח. האבן התקרבה סוף-סוף לפיסגה. ואז קרה דבר שלא ייאמן: פתאום, משום-מקום, הופיע יצחק רבין וחטף את הכתר, ממש מתחת לאפו של פרס.

השנאה בין השניים, שהחלה במלחמת תש"ח, הפכה עכשיו לאיבה ממש. אך בניגוד לרצונו נאלץ רבין למנות את פרס לשר-הביטחון, ובין השניים החלה מלחמת גוג-ומגוג.

כשר-הביטחון וכשליט השטחים הכבושים עשה פרס את הכל כדי להכשיל את ראש-הממשלה, ואילו רבין שמח על כל כישלון של שר-הביטחון שלו. לדוגמה: פעם הכריז פרס על בחירות בעיריות בגדה, מתוך מגמה להשליט בהן את המכובדים הקשישים. התוצאה הייתה הפוכה: בכל מקום נבחרו אנשי אש"ף, "ארגון הטרור" האסור. למחרת היום הזדמנתי למשרדו של רבין. מצאתי אותו ממש חוגג.

אנשיו של פרס, ובראשם הדובר, פעלו יום ולילה כדי להשמיץ, לאתגר ולהרגיז את רבין. (ב"העולם הזה" קראנו לקבוצה זו "יונייטד פרס", על-שם סוכנות-ידיעות אמריקאית ידועה. לאיש עצמו קראנו "שמעון פרסומת".)

במציאות זו עשה פרס את הדבר המחפיר ביותר בחייו, פעולה היסטורית שאין עליה כפרה. עד אז הוקמו התנחלויות ספורות בשולי השטח הכבוש. פרס שתל את ההתנחלויות הראשונות בלב הגדה המערבית, וכך הפך לאב-המייסד של האסון הגדול ביותר מאז קום המדינה. ראשי המתנחלים הספידו אותו ביום מותו.

זה לא היה במקרה. כבר למחרת הכיבוש, כאשר אני קראתי להקמתה המיידית של מדינת-פלסטין, היה פרס מקורב למייסדי תנועת "ארץ-ישראל השלמה". אבל כאשר הקים את ההתנחלויות לא עמד לנגד עיניו שום עיקרון. הדבר נעשה אך ורק כדי לחתור תחת רבין השנוא. גם רבין עצמו הבין זאת. הוא אימץ לעצמו את אחת ממטבעות-הלשון הצורבות שלו: "חתרן בלתי-נלאה", הגדרה שדבקה בפרס במשך שנים רבות.

ב-1976 הוחלט לבצע מבצע מסובך בשדה-התעופה של אנטבה באוגנדה, כדי לשחרר מאות בני-ערובה ישראלים. המבצע הנועז הצליח, ומאז ניטש הקרב על התהילה. חסידי פרס טוענים, ששר-הביטחון הוא שהציע את המבצע ושיכנע את ראש-הממשלה. חסידי רבין השיבו שרבין הוא האיש שקיבל את ההחלטה האמיצה ולקח על עצמו את האחריות.

זה מטיל אור על עובדה חשובה בחיי פרס: הוא הגיע להישגים כשהיה מס' שניים. בימי הקנוניה עם צרפת פעל כמס' שניים לבן-גוריון, באנטבה כמס' שניים לרבין, כך גם בהסכם אוסלו.

שנה לאחר אנטבה נאלץ רבין לקרוא לבחירות מוקדמות בגלל סיבה אווילית: להק של מטוסים מארצות-הברית הגיע לישראל בערב שבת, והמוזמנים לא יכלו להגיע הביתה לפני כניסת החג. הדתיים הפילו את הממשלה. רבין עמד, כמובן, שוב בראש הרשימה של מפלגת-העבודה.

אז קרה משהו. עם סיום תפקידו כשגריר ישראל בוושינגטון הותיר רבין אחריו חשבון-בנק, דבר שהיה אז אסור. האשימו את לאה רבין. כג'נטלמן נטל יצחק את האשם על עצמו והתפטר. פרס הפך למס' אחד. סוף-סוף התקרבה האבן לפיסגה.

במוצאי יום-הבחירות פרס כבר חגג את נצחונו - ואז קרה דבר שלא-ייאמן: מנחם בגין, שרבים ראו בו פשיסט, ניצח. שוב התגלגלה האבן למטה.

ערב מלחמת-לבנון הראשונה (שבמהלכה נפגשתי עם יאסר ערפאת) נפגשו ראשי האופוזיציה, רבין ופרס, עם בגין ודחקו אותו לפלוש ללבנון.

המלחמה הסתיימה בטבח סברה ושתילה, בגין לקה בדיכאון והתפטר, יצחק שמיר תפס את מקומו. החלה תקופת-ביניים, שבה לא יכלה אף אחת משתי המפלגות הגדולות לשלוט בלי השניה. הושג הסכם רוטציה.

כאשר כיהן פרס כראש-הממשלה הוא השיג את אחד ההישגים החיוביים הגדולים של חייו: הוא הדביר אינפלציה של שלוש ספרות והנהיג את השקל-החדש.

האבן שוב עלתה במעלה ההר, ואז קרה דבר מכוער. ארבעה נערים ערביים חטפו אוטובוס מלא בנוסעים יהודים והסיעו אותו דרומה. בהסתערות על האוטובוס נהרגו שניים מהחוטפים. ההודעה הרשמית קבעה שכל ארבעה נהרגו בהסתערות. פירסמתי תצלום שצילמה צלמת "העולם הזה" ענת סרגוסטי, ובו נראה בבירור ששני חוטפים הובלו מהמקום כשהם בחיים. התברר שהם נרצחו בדם קר.

במהלך פרשה זו ירש פרס את שמיר. הוא השיג חנינה לרוצחים, וביניהם ראש השב"כ.

כאשר רבין חזר לשלטון, התמנה פרס לשר-החוץ. באחד הימים נמסר לי שמר פרס מבקש להיפגש איתי. זה היה דבר בלתי-רגיל, מפני שהאיבה בינינו כבר הפכה לחלק מהפולקלור הפוליטי.

במשך שעה שלמה הרצה לי פרס על הצורך לעשות שלום עם אש"ף. מכיוון שזה היה הנושא המרכזי של חיי במשך שנים רבות, בשעה שפרס דגל ב"אופציה הירדנית", זה היה די משונה. התאפקתי בקושי מלפרוץ בצחוק. אז גילה לי פרס בסוד על המשא-והמתן שהתנהל באוסלו וביקש ממני להשתמש בהשפעתי ולשכנע את רבין.

פרס אכן תרם את חלקו להשגת ההסכם, אך היה זה רבין שקיבל את ההחלטה הגורלית - ושילם על כך בחייו.

בדמיוני אני רואה את הרוצח ממתין לרבין לרגלי המדרגות כשהאקדח הטעון בידיו. הוא נתן לפרס לעבור במרחק של צעדים אחדים ממנו, והמתין לרביו, שירד כעבור דקות אחדות.

לפני כן החליטה ועדת פרס-נובל להעניק את פרס-השלום לערפאת ולרבין. ידידיו של פרס בעולם הרעישו עולמות, עד שהוחלט להעניק את הפרס גם לפרס. לפי ההיגיון והצדק היו צריכים להעניק את הפרס גם לאבו-מאזן, שחתם על ההסכם יחד עם פרס, אך תקנון הפרס מאפשר רק שלושה חתנים. אבו-מאזן נשאר בחוץ.

אחרי מות רבין ירש שמעון פרס באופן זמני את ראשות-הממשלה. אילו הכריז מייד על בחירות, היה נוחל ניצחון אדיר. אבל פרס לא רצה לנצח בזכות רבין, אלא בזכות עצמו. הוא דחה את הבחירות בחודשים אחדים.

זאת הייתה ההזדמנות הגדולה של חייו. סוף-סוף היה ראש-הממשלה, חופשי לקבל החלטות. וזאת הייתה קטסטרופה.

תחילה נתן הוראה להרוג את ה"מהנדס", גיבור לאומי פלסטיני. כתשובה התחילו האוטובוסים להתפוצץ ברחבי המדינה. אחר-כך פלש ללבנון, וזה נגמר בטבח המוני בחצר האו"ם בכפר-כנא. בבחירות ניצח בנימין נתניהו.

(הדבר הוליד את אחת הבדיחות שלי: "אם אפשר להפסיד בבחירות, פרס יפסיד. אם אי-אפשר להפסיד בבחירות, גם אז יפסיד פרס.")

מעולם לא שנאתי את פרס. נדמה לי שהוא גם לא שנא אותי. האיבה בינינו הייתה פוליטית "טהורה".

מדי פעם נפגשנו כמעט במקרה. פעם הזמין המנצח הדגול זובין מהטהאת אשתי ואותי לארוחת-ערב בדירתו. כשהגענו, נוכחנו לתמהוננו שחוץ מאיתנו הוזמן רק הזוג שמעון וסוניה פרס. זה היה ערב מעניין. פרס התגלה לי כאיש-שיח משעשע ביותר, מלא הומור זדוני. הוא תיאר לנו בפרוטרוט ישיבת ממשלה, כשהוא עובר משר לשר: חיים ברלב מנקה במשך כל הישיבה את ציפורני ידיו, וכן הלאה.

אחת האגדות שהוא טיפח בשקידה הייתה שהוא איש-ספר. עיתון אמריקאי חשוב הספיד אותו כ"הפוליטיקאי-הפילוסוף". האמת היא שלא קרא ספרים כלל. כפי שגילה עוזרו, בועז אפלבוים, פרס הטיל עליו להכין בשבילו תקציר של ספרים, בתוספת פסוק אחד או שניים מתוכם, כך שפרס היה יכול לדבר בידענות על הספרים בפגישותיו, ואף לצטט מהם - דבר שעשה רושם עצום על בני-שיחו.

יש אישור לדברים בעובדה פשוטה: כשאדם קורא ספרים, משתקף הדבר בנאומיו כך או אחרת. שום דבר כזה לא נשמע בנאומיו של פרס. כל נאומיו היו נאומים של פוליטיקאי, יבשים ושטוחים.

(אין פוליטיקאי פעיל שיש לו זמן לקרוא ספרים. בן-גוריון התחזה לאיש-ספר, כחוקר תנ"ך וכמחדש השפה העברית. הוא סיפר שלמד ספרדית כדי לקרוא את "דון קיחוט" במקור. אבל גם בן-גוריון לא היה אלא פוליטיקאי - פוליטיקאי גאון, אך רק פוליטיקאי.)

אחד הכישרונות האמיתיים של פרס היה הטבעת פסוקים שנונים, שנראו על פניהם כדברי חוכמה עמוקים. פסוקים כמו "המזרח התיכון החדש", שהיה ריק מכל תוכן, או קפיטליזם חזירי", פסוק שלא הפריע לו להתרועע עם קפיטליסטים עולמיים.

בכל מערכות הבחירות קיללו את פרס והתעללו בו. פעם התלונן על "ים של תנועות מזרחיות", דבר שהגביר את שינאת הציבור המזרחי כלפיו.

בתקופה זו עשה פרס מעשה נבון: הוא עבר ניתוח פלסטי ששיפר מאוד את מראה פניו. אבל זה לא עזר לו לנצח בבחירות - עובדה מדהימה היא שהאיש הזה, שכל חייו היו מוקדשים לפוליטיקה, לא ניצח מעולם בבחירות.

הבושה הסופית הייתה כאשר הציג פרס את מועמדותו לתפקיד נשיא-המדינה. הכנסת בחרה במקומו במשה קצב, עסקן בלתי-חשוב של הליכוד. זה היה עלבון צורב. היה נדמה שבזה גמר פרס את הקריירה. האבן נותרה בתחתית.

אבל שוב קרה דבר שלא-ייאמן: קצב הורשע במעשה אונס. הכנסת, בהתקף של חרטה קולקטיבית, בחרה בפרס לנשיא המדינה.

סוף-סוף הגיעה האבן לראש הגבעה. האיש הבלתי-נלאה הפך בן-לילה לאהוב העם. הציבור, שבעבר זרק עליו עגבניות רקובות, עמד בכל מקום בתור כדי לחבק אותו. היו לו שנים אחדות של אושר. הוא נהנה מהתפקיד ומאהבת הציבור.

כנשיא שירת פרס את ממשלתו של נתניהו, ממשלת הכיבוש, ושימש לה כעלה-תאנה. חוץ מלדבר בלי סוף על השלום המיוחל, לא עשה דבר וחצי דבר כדי לקדם את השלום. הבולטות הלאומית והבינלאומית שלו איפשרה לו לעשות מעשים דרמטיים. הוא לא עשה דבר.

ההלווייה שלו הפכה לאירוע לאומי ובינלאומי ממדרגה ראשונה. פרס הוכתר לאחד מגדולי הדור בעולם, לאיש-השלום האולטימטיבי, לאחד ממייסדי מדינת-ישראל, לאיש-רוח דגול. הוא יכול היה להיות גיבור במחזה של שקספיר.

סיזיפוס נקבר. אבל האבן שלו נחה בראש ההר.