ב-28 ביוני, 1914, ערך יורש-העצר האוסטרי, הארכי-דוכס פרנץ פרדיננד, ביקור ממלכתי בסאראייבו, בירת בוסניה, שהייתה אז מחוז בממלכה האוסטרית.

שלושה סרבים צעירים, תושבי בוסניה, החליטו להתנקש בחייו, כדי להשיג את צירוף בוסניה למדינה הסרבית. השלושה זרקו פצצות לעבר המכונית שבה נסע הדוכס. שלושת הנסיונות נכשלו.

מאוחר יותר נתקל אחד המתנקשים, לאומן סרבי קיצוני בשם גברילו פרינציפ, במקרה בקרבנו המיועד. המכונית של הדוכס נכנסה בטעות לרחוב הלא-נכון, ונסעה לאחור. המכונית נתקעה, ופרינציפ ירה בדוכס והרגו.

זאת הייתה "היריה שהידהדה סביב העולם". התקרית הקטנה הזאת הובילה למלחמת-העולם הראשונה, שהובילה למלחמת-העולם השנייה, שביחד נהרגו בהן כ-100 מיליון בני-אדם. המלחמות הולידו את הבולשביזם, הפאשיזם, הנאציזם והשואה. אבל בעוד ששמותיהם של לנין, סטאלין והיטלר ייזכרו עוד מאות שנים, שמו של גברילו פרינציפ, האיש הכי משמעותי של המאה ה-20, כבר נשכח.

(מכיוון שפרינציפ היה רק בן 19, החוק האוסטרי לא איפשר להטיל עליו עונש מוות. הוא נשלח לכלא ואיש לא שם לב למותו ממחלת השחפת, באמצע מלחמת-העולם הראשונה.)

איכשהו, האיש הלא-חשוב הזה, במעשה שולי, בירייה שעשתה היסטוריה עולמית, מזכיר לי צעיר ישראלי לא-חשוב בשם אלאור אזריה, העלול לשנות את פני ההיסטוריה של מדינת-ישראל.

עובדות הפרשה ברורות לגמרי.

שני צעירים פלסטינים תקפו חייל ישראל בתל-רומיידה, התנחלות של יהודים קנאים בלב חברון. החייל נפצע קל. התוקפים נורו. אחד מהם מת במקום, השני נפצע אנושות ושכב על הארץ, כשהוא זב דם.

המעשים צולמו על-ידי תושב פלסטיני באחת המצלמות הרבות שחולקו לאוכלוסייה המקומית על-ידי עמותת "בצלם".

הסרט מראה את הצוות של אמבולנס ישראלי המטפל בחייל הפצוע, תוך התעלמות מוחלטת מהערבי הגוסס ששכב על הארץ. מספר חיילים עומדים מסביב, וגם הם מתעלמים מהפלסטיני הפצוע. כעבור כעשר דקות מופיע הסמל אלאור אזריה, חובש. הוא מתקרב לפלסטיני הפצוע ויורה בראשו מטווח אפס.

לפי עדי ראייה, אזריה הכריז "מחבל צריך למות". רק כעבור זמן, כנראה על פי עצת עורכי-הדין שלו, טען אזריה שהוא חשש שמא הערבי הפצוע נושא על גופו מטען-חבלה ועומד להרוג את החיילים שעמדו קרוב. הסרט, המראה את החיילים עומדים ליד הפצוע ללא כל חשש, מפריך טענה זו. דובר גם על סכין מסתורית, שלא מופיעה בתחלת הסרט, המונחת ליד הגופה בסוף הסרט.

הסרט הופץ בתקשורת החברתית ולא הייתה אפשרות להתעלם ממנו. אזריה הועמד לדין צבאי והפך למוקד של סערה פוליטית הנמשכת עד היום. סערה שמפלגת את הצבא, את הציבור, את הזירה הפוליטית ואת המדינה כולה.

אבקש להכניס כאן הערה אישית. אינני נאיבי. במלחמת תש"ח הייתי חייל קרבי במשך עשרה חודשים רצופים של לחימה, עד שנפצעתי קשה. ראיתי כל מיני מעשי-זוועה. בתום המלחמה כתבתי ספר בשם "הצד השני של המטבע", ובו תיארתי מעשים אלה. הספר הוחרם.

המלחמה מקצינה את הטוב ואת הרע שבטבע האנושי. ראיתי פשעי-מלחמה שבוצעו על-ידי אנשים שהפכו, אחרי המלחמה, לאזרחים טובים, חביבים ושומרי-חוק.

אז מה כל-כך מיוחד באלאור אזריה, חוץ מהעובדה שהוא צולם תוך כדי מעשה?

כולנו ראינו אותו בבית-הדין הצבאי במהלך המשפט, שעדיין נמשך. על מסך הטלוויזיה נראה חייל בעל חזות של ילד אבוד. מאחוריו יושבת אמו ומלטפת את ראשו בכל מהלך המשפט. אביו יושב לידו ובהפסקות צועק על התובע הצבאי.

מה מיוחד במקרה זה? מעשים כאלה קורים בשטחים הכבושים כל הזמן, אם כי לא לעיני המצלמה. בייחוד בחברון, שבה חיים כמה מאות מתנחלים קנאים במיוחד בקרב 160 אלף פלסטינים, רובם דתיים ולאומנים. חברון היא אחת הערים העתיקות ביותר בעולם. עיר שהייתה קיימת זמן רב לפני תקופת התנ"ך.

במרכז חברון עומד בניין, שלפי המסורת היהודית קבורים בו אבות ואמהות העם היהודי. ארכיאולוגים מפריכים אמונה זו ומצביעים על מקום אחר. לפי אמונת הערבים זהו בכלל מסגד שבו קבורים שייח'ים מכובדים.

מאז ראשית הכיבוש מהווה האתר הזה בחברון מוקד של סכסוכים אלימים. הרחוב הראשי נסגר לערבים ומשמש רק את היהודים. בעיני החיילים, הנשלחים לשם כדי להגן על המתנחלים, זהו גיהינום.

בסרט נראה אזריה מיד אחרי הירי כשהוא לוחץ בחום את ידו של ברוך מרזל, מלך המתנחלים בתל-רומיידה. מרזל הוא היורש של "הרב" מאיר כהנא, שבית-המשפט העליון של ישראל קרא לו "פאשיסט". (מרזל קרא בפומבי לרצוח אותי.)

במהלך המשפט התגלה שמרזל מארח בכל שבת את קציני וחיילי הפלוגה המגינה על ההתנחלות. פירוש הדבר שאזריה כבר היה חשוף לרעיונות הפאשיסטיים לפני תקרית ההרג.

מה הופך את המקרה של "החייל היורה" (כפי שהוא נקרא בעדינות בתקשורת הישראלית) לנקודת-מפנה בהיסטוריה של המיזם הציוני?

כבר ציינתי במאמר קודם שכעת החברה הישראלית קרועה בין "מגזרים" שונים ומשונים, ושהפערים ביניהם הולכים וגדלים. יהודים וערבים; מזרחיים ואשכנזים; חילונים ודתיים; חרדים ודתיים-לאומים; זכרים ונקבות; הטרו-סכסואלים והומו-סכסואלים; ותיקים וחדשים (בעיקר מרוסיה); עשירים ועניים; תל-אביב ו"פריפריה", שמאל וימין, תושבי המדינה עצמה והמתנחלים בשטחים הכבושים.

המוסד היחיד המאחד כמעט את כל המגזרים - שברוב המקרים עוינים זה לזה - הוא הצבא. צה"ל אינו רק כוח לוחם. זהו המקום שבו כמעט כל הצעירים (חוץ מהחרדים והערבים) נפגשים על בסיס משותף. זהו "כור ההיתוך" האמיתי, קודש הקדשים.

לא עוד.

הכל השתנה עם הופעת הסמל אלאור אזריה. לא זה בלבד שהוא הרג פלסטיני פצוע (ששמו, אגב, עבד אל-פתאח אל-שריף). הוא פצע אנושות את צה"ל.

זה שנים נערך מאמץ חשאי של "הדתיים-לאומיים" לכבוש את הצבא מהדרגים הנמוכים.

המגזר הזה היה פעם קבוצה קטנה, שעוררה זילזול. באותה עת דחו רוב היהודים הדתיים את הציונות הדתית בשאט-נפש. לפי אמונתם, אלוהים היגלה את העם היהודי מהארץ בגלל עוונותיו, ורק לאלוהים הזכות להרשות לו לחזור. הציונים הפקיעו לעצמם את הזכות האלוהית, ועל כן הם אשמים בחטא נורא.

המוני היהודים הדתיים חיו באירופה והושמדו בשואה. חלק קטן בא לארץ וחי עכשיו בבידוד בשכונות שלהם.

לעומת זאת, "הדתיים הלאומיים" צמחו ושיגשגו. מקבוצה קטנה וצנועה הם הפכו לכוח גדול ורב-עוצמה. שיעור-הילודה האדיר שלהם - משפחה של 7-8 ילדים היא הנורמה - מעניק להם יתרון עצום. כאשר כבש צה"ל את ירושלים המזרחית ואת הגדה המערבית, המלאות וגדושות במקומות קדושים, הפכו הדתיים-לאומיים לציבור תקיף ובוטח-בעצמם.

מנהיגם הנוכחי, נפתלי בנט, יזם היי-טק מצליח, הוא שר בולט, פוליטיקאי הנמצא בתחרות מתמדת ועוינת עם בנימין נתניהו. לדתיים-הלאומיים יש מערכת-חינוך משלהם, הקרויה משום-מה ממלכתית-דתית.

זה עשרות שנים משקיעה מפלגה זו את כוחה במאמץ נחוש לכבוש את הצבא מלמטה. יש לה מכינות קדם-צבאיות המייצרות קצינים-לעתיד בעלי מוטיבציה גבוהה. הם מסתננים בהתמדת לקצונה הנמוכה. סרנים ורבי-סרנים חובשי-כיפה, שהיו פעם נדירים, הולכים ומתרבים.

עכשיו כל זה מתפוצץ. פרשת אזריה מפלגת את הצבא עד היסוד. הפיקוד העליון עדיין מורכב ברובו מוותיקים, מתונים (יחסית). הוא העמיד את אזריה למשפט. מעשה של הריגת פצוע הוא הפרה חמורה של פקודות-האש של צה"ל. החיילים רשאים לירות ולהרוג רק כשהם חשים בסכנת-חיים מיידית.

חלק גדול מהציבור, וביחוד המגזרים הדתיים והימניים, השמיעו מחאות רמות נגד העמדת אזריה לדין. מכיוון שמשפחה אזריה שייכת למגזר המזרחי, המחאה מקיפה גם את רוב המגזר המזרחי.

האף הפוליטי הרגיש של בנימין נתניהו חש מיד מניין נושבת הרוח. הוא החליט לערוך ביקור-הזדהות אצל משפחת אזריה, ורק ברגע האחרון הצליחו יועציו לעצור בעדו. במקום זה טילפן נתניהו לאביו של אזריה והביע בדרך זו את הזדהותו. אביגדור ליברמן ערך ביקור הפגנתי בבית-המשפט הצבאי כדי להזדהות עם החייל. זה קרה זמן קצר לפני שהתמנה לשר-הביטחון.

הייתה זאת סטירת-לחי מצלצלת לפיקוד העליון.

צה"ל, המבצר האחרון של האחדות הלאומית, נקרע עכשיו לגזרים. המטכ"ל מותקף בגלוי בטענה שהוא "שמאלני", מונח שאינו רחוק מ"בוגד" בדיבור הישראלי העכשווי. המיתוס של עליונות הצבא נהרס, הסמכות של הפיקוד העליון ניזוקה קשה.

בעימות בין סמל אלאור אזריה לבין הרמטכ"ל, גדי אייזנקוט, הסמל הוא היוצא מנצח. אם יורשע אזריה בהפרה גסה של פקודות הצבא, הוא ייצא מזה, מן הסתם, בעונש קל.

הריגת פצוע חסר-ישע הפכה את אזריה לגיבור לאומי. זאת הייתה היריה שהדהדה בכל המדינה, ואולי גם מסביב לכדור הארץ.