לפתע הביטו פנים מוכרות ממסך הטלוויזיה. אמנם, לא לגמרי מוכרות. נוסף להן זקן שחור. (לו הייתי במקומו, הייתי מגלח אותו מהר.)

כן, הנהו. הרמטכ"ל לשעבר, ראש-הממשלה לשעבר, אהוד ברק.

ברק במהדורה חדשה. תקיף. חד. גלוי-לב. מגנה את בנימין נתניהו במילים בוטות. חוזר כמעט מילה במילה על הזהרתי שנתניהו אינו שפוי לגמרי. אומר שנתניהו "ירד מן הפסים", אומר שיש "ניצנים של פשיזם" בישראל.

הארץ התעוררה והקשיבה. ברק חוזר? סוף-סוף מצוי אדם שמסוגל, אולי-אולי, להביס את נתניהו?

ברק הכחיש שהוא מועמד לראשות הממשלה. איש לא האמין לו. כל פרשן ראוי התחיל ליצור סביבו תכניות למפלגה חדשה. למה לא ברק יחד עם משה יעלון, הרמטכ"ל לשעבר ושר-הביטחון לשעבר, שסולק זה עתה על-ידי נתניהו? למה לא יחד עם גבי אשכנזי, עוד רמטכ"ל לשעבר, שיש לו יתרון נוסף שהוא מזרחי? החלל התמלא בשמות הנזרקים לאוויר.

יש אווירה חדשה. הרגשה ש"ביבי צריך ללכת". תחושה שיש אפשרות מעשית להיפטר ממנו ומשרה אשתו, שהכל אוהבים לשנוא אותה.

לי יש בעייה קטנה בעניין אהוד ברק. אפשר לסכם אותה בשתי מלים: קמפ דייוויד.

בעיניי, קמפ דייוויד הייתה נקודת-מפנה היסטורית. עד לוועידת קמפ דייוויד ב-2000 שררה אופטימיות לגבי השלום. מאז אותה ועידה ארורה, השלום נעלם מהשיח.

מבחינתי, האיש הנושא כמעט לבדו באחריות לכך הוא אהוד ברק.

אחזור על המאורעות, כפי שראיתי אותם בזמן-אמת.

הנשיא ביל קלינטון התקרב לסוף כהונתו, ורצה להשיג לפחות הישג גדול אחד לפני כן. מכיוון שלפניו הנשיא ג'יימי קרטר נחל הישג היסטורי בדמות הסכם-השלום הישראלי-מצרי בקמפ דייוויד, קלינטון רצה להשיג ניצחון עוד יותר היסטורי: הסכם-שלום ישראלי-פלסטיני.

השותף הפלסטיני, יאסר ערפאת, לא רצה לבוא. בצדק רב הצביע על כך שלא נעשתה שום עבודת-הכנה. לא התכנסו ועדות של מומחים. ובסוף יאשימו אותו בכישלון.

בכל זאת הצליח קלינטון לגרור את ערפאת לקמפ דייוויד, אחרי שהבטיח לו חגיגית שאם הוועידה תיכשל, הוא לא יטיל את האשמה על שום צד. בהמשך הדברים הפר קלינטון את הבטחתו בלי היסוס.

ערפאת הגיע לוועידה במצב-רוח חשדני מאוד. היה מנוי וגמור איתו שלא ליפול לשום מלכודות. הוא אפילו לא קיווה לפריצת-דרך. הוא פשוט רצה לחזור משם בשלום.

בניגוד למצופה ארכה הוועידה שבועיים תמימים. במשך כל הזמן הזה לא נפגשו ברק וערפאת ולו פעם אחת באופן פרטי. ברק לא ביקר אצל ערפאת במשכנו הסמוך, ולא הזמין את ערפאת למשכנו שלו, מרחק של כמאה מטרים ממנו.

לדעתי, זה היה מחדל חשוב מאוד. ערפאת היה טיפוס חברותי. הוא אהב מגע אישי, אהב לארח אנשים. לפעמים האכיל אותם במו אצבעותיו. כערבי אמיתי, הוא האמין ביחסים של אדם-לאדם.

ברק הוא טיפוס בדיוק הפוך. קר. מכונס בעצמו. הוא מעדיף היגיון מופשט על מגע אישי. כל צורה של אינטימיות רחוקה ממנו.

לעיתים אני תמה מה היה קורה אילו היה שם אריאל שרון במקום ברק. כמו ערפאת, היה שרון איש רעים להתרועע, שאהב לארח אנשים. הוא היה יוצר אווירה שונה.

אך מובן שחילוקי-הדעות הפוליטיים היו יותר חשובים מהבעיות האישיות.

מכיוון שלא היו שום הכנות, שני הצדדים באו לקמפ דייוויד כשבידיהם הצעות שסתרו לחלוטין זו את זו.

לברק לא היה ניסיון קודם בעניינים ערביים. הוא הגיע לקמפ דייוויד כשבידיו הצעות שאכן היו יותר מרחיקות-לכת מכל מה שהציעה ישראל עד אז. הוא היה מוכן לקבל מדינה פלסטינית, אך עם הרבה תנאים והגבלות. יתכן שהאמין שהפלסטינים יקפצו מרוב שמחה ויחבקו אותו.

אבל למרבה הצער, המקסימום של ברק נפל בהרבה מהמינימום של ערפאת. המנהיג הפלסטיני חשב על קבלת-הפנים הצפויה לו בבית אם יוותר על תביעות-המינימום של העם הפלסטיני. בסוף לא הושג הסכם.

קלינטון התרגז, ובניגוד להבטחתו הטיל את כל האשמה על ערפאת. קרוב לוודאי שחשב על אשתו, הילארי, שביקשה באותה עת להיבחר כסנטורית של מדינת ניו-יורק (שיש הקוראים לה "JEW YORK".)

אבל היה זה ברק שהפך את הכישלון לאסון.

מה היה מדינאי אמיתי עושה במצב כזה?

אני יכול להעלות על דעתי נאום כדלהלן:

"אזרחי ישראל,

צר לי לגלות לכם שוועידת קמפ דייוויד נדחתה מבלי שהושג ההסכם המיוחל.

מובן שאי-אפשר היה לקוות שסכסוך, הנמשך כבר יותר ממאה שנה, ייפתר בתוך שבועיים. אילו זה קרה, זה היה נס.

שני הצדדים עסקו בדו-שיח רציני, המבוסס על כבוד הדדי. למדנו הרבה זה על ההשקפות והבעיות של זה.

עכשיו מינינו מספר ועדות משותפות אשר ימשיכו לבדוק בפירוט את ההיבטים השונים של הסיכסוך, כגון גבולות, ירושלים, ביטחון, פליטים ועוד. בעת המתאימה נכנס ועידה שנייה, ואם צריך - גם שלישית.

שני הצדדים מסכימים שבינתיים נעשה כמיטב יכולתנו למנוע מלחמות ומעשי-אלימות.

אנחנו מודים למארח שלנו, הנשיא קלינטון, על האירוח ועל מאמציו."

במקום הצהרה כזאת עשה ברק משהו ששינה את מהלך ההיסטוריה.

בחזרו לארץ הוא גינה את ערפאת בפרט, ואת הפלסטינים בכלל, כאויבים בנפש.

לא זו בלבד שהטיל את כל האשמה על הפלסטינים, אלא שגם הכריז ש"הם לא פרטנר לשלום".

אלה היו מילים הרות-אסון. מאז הפכו המלים "אין לנו פרטנר לשלום" לקדושות בישראל, תירוץ לכל המעשים והמחדלים. הן העלו את נתניהו וחבורתו לשלטון. הן היו תפילת אשכבה לתנועת-השלום, שלא חזרה מאז לאיתנה.

אז מה ביחס למועמדותו של אהוד ברק לראשות הממשלה?

האם הוא יכול להקים מפלגה חדשה ולהרכיב קואליציה גדולה נגד נתניהו?

נאמר לי שברק עצמו מפקפק בכך. "כולם שונאים אותי," הוא אומר.

במידה מסויימת זה נכון. ברק נתפס כאיש חסר-עקרונות. אנשים זוכרים את התעלול הפוליטי האחרון שלו, כאשר פילג את מפלגת-העבודה כדי לכהן כשר-ביטחון בממשלת נתניהו.

סיפרו שמאז שנפרד מהפוליטיקה, הוא צבר הון-עתק מהעמדת הנסיון והקשרים שלו לרשות ממשלות זרות ובעלי-ממון שונים.

ברק לא הסתיר את עושרו. להיפך, הוא התהדר בו. הוא נכנס לגור בבניין-פאר בתל-אביב וקנה בו מספר דירות. כל זה הראה, כביכול, שנפרד מהפוליטיקה לצמיתות.

אבל עכשיו, אחרי שפניו המזוקנות ניבטו מהמסך הקטן, ברק נראה כמכריז: "היי, חברה', חזרתי!"

האם אכן יחזור? האם הוא יכול להפוך למוקד של קואליציה חדשה, קואליציה של "סלקו את ביבי"?

זה לא בלתי-אפשרי. אני סבור שרק אנשים מעטים עדיין שונאים את ברק. בהשוואה לנתניהו, ברק נראה באור הרבה יותר חיובי.

אנשים משתנים. גם פוליטיקאים. אולי היה לברק זמן להרהר על ניסיונו, כולל קמפ דייוויד, וללמוד משגיאותיו. אולי יש להעדיף אותו על אנשים חדשים, שלא עשו עדיין את השגיאות שלהם, ולכן אין להם ממה ללמוד.

ברק הוא אדם אינטליגנטי מאד. הוא בקי הרבה יותר בהיסטוריה מכפי שרגיל בחוגים המובילים בישראל. יש לו מצפון חברתי. בקיצור, הוא לא נתניהו.

כמעט מחצית מן הדרוש מראש-ממשלה חדש זה ש"הוא לא נתניהו".

פתגם גרמני אומר "כשהשטן רעב, הוא אוכל גם זבובים". גם אנשים שממש אינם אוהבים את ברק מוכנים לקבל אותו כמושיע מידי נתניהו.

"ברק", כתופעת טבע, הוא פרץ-אור חזק המבקיע את החושך בחלקיק של שניה. האם בחלקיק הזה נראה ברק חדש?

בקיצור, האם אפשרית מהדורה שניה של ברק? לדעתי: כן.