לפני שנים טילפנו אלי ממשרד ראש-הממשלה. נאמר לי שיצחק רבין רוצה לשוחח איתי באופן פרטי.

רבין פתח לי את הדלת בעצמו. הוא היה לבד בבית. אחרי שהוביל אותי לכורסה נוחה, מזג שתי כוסות נדיבות של ויסקי לי ולו, הוא פתח בלי הקדמה (רבין שנא "סמול טוק"): "אורי, האם החלטת לחסל את כל היונים במפלגת העבודה?"

באותם הימים ניהל השבועון שלי, "העולם הזה", מסע נגד השחיתות, ובמהלכו חשף את מעשיהם של שני בכירים במפלגת-העבודה – הנגיד החדש של בנק ישראל, אשר ידלין, ושר-השיכון, אברהם עופר. שניהם בלטו במחנה-השלום במפלגה העבודה.

הסברתי לרבין שבמאבק נגד השחיתות אינני יכול לעשות הנחות לאנשים הקרובים לדיעותיי. השחיתות היא עניין בפני עצמו.

הדור הראשון של מקימי המדינה היה נקי משחיתות. אי-אפשר היה אף לחשוב על חברי-מפלגה מושחתים.

הטהרנות הגיעה אז ממש לקיצוניות. אחד ממנהיגי מפלגת-העבודה, אליעזר ליבנה, בנה לעצמו וילה בשכונת קריית-יובל בירושלים. לא היה שום רמז לשחיתות. הוא ירש את הכסף. אבל זה גרם בכל זאת לשערוריה. מה, מנהיג מפלגת-הפועלים בונה לעצמו וילה מפוארת? "משפט חברים" גזר עליו גירוש מהמפלגה, וזה היה סוף הקריירה שלו.

באותה עת בנתה המדינה דירת-שרד לשר-החוץ, כדי שיוכל לקבל אורחים זרים בנסיבות נאותות. השר באותה עת, משה שרת, חשב שזה לא נאה להחזיק בדירה פרטית כשהוא גר בדירה ממשלתית. הוא מכר את דירתו וחילק את הכסף לעמותות צדקה.

הדור הבא היה שונה לגמרי. אנשיו התנהגו כאילו הם בעלי הבית.

הנציג הטיפוסי ביותר היה משה דיין. הוא היה יליד הארץ, ודויד בן-גוריון מינה אותו לרמטכ"ל. הוא ניצח על "פעולות תגמול" מעבר לגבול ועל "מבצע קדש", הפלישה למצריים שהסתיימה בהצלחה צבאית גדולה (לא מעט בעזרת הצבאות של צרפת ובריטניה, שנחתו בעורף המצרים.)

משה דיין היה ארכיאולוג-חובב, דבר שהיה אז באופנה. הוא מילא את הווילה הפרטית שלו (אז כבר היה מותר לגור בווילה) בחפצים עתיקים שהוא חשף בחפירותיו בכל רחבי הארץ. חפירות פרטיות הן בלתי-חוקיות בהחלט, מכיוון שחפירה חובבנית גורמת להרס הרקע ההיסטורי ואינה מאפשרת את תיארוך המימצאים. אבל כולם העלימו עין. אחרי הכל, דיין היה גיבור לאומי.

ואז חשף "העולם הזה" גילוי מדהים: לא זו בלבד שדיין חפר באופן בלתי-חוקי והציב את החפצים שגילה בגינת ביתו, אלא שהוא גם מכר רבים מהם ברחבי העולם, בצירוף הודעה אישית חתומה שהעלתה את מחירם פי כמה. הגילוי גרם לשערוריה גדולה ועורר גל של שינאה – שינאה כלפיי. בסקר דעת-קהל של אותה שנה נמצא שאני "האדם השנוא ביותר במדינה", ואפילו גברתי על מאיר וילנר, המנהיג השנוא של המפלגה הקומוניסטית השנואה. (סקרים כאלה אינם נערכים עוד בארץ.)

גיסו של דיין היה עזר וייצמן, האלוף שבנה את חיל-האוויר שהיה אחראי לניצחון המדהים במלחמת ששת-הימים. היה זה סוד גלוי שוייצמן חי על חשבון מיליונר יהודי-אמריקאי וגר בווילה מפוארת בחוף קיסריה, אחת השכונות היקרות ביותר בארץ (שבה חיה עכשיו גם משפחתו של בנימין נתניהו).

במשך מספר שנים הייתה זאת אופנה כללית. לכל מיליונר יהודי בארצות-הברית היה גנרל ישראלי "משלו". המיליונר החזיק אותו ברמת-חיים נאותה והגנרל העניק לו שמחה וגאווה. ליהודי עשיר באמריקה, הנוכחות של אלוף ישראלי בחגיגות משפחתיות היה סמל של מעמד.

אריאל שרון, לדוגמה, היה בנם של הורים עניים, חברי מושב כפר-מלל. הוא סיים את הקריירה הצבאית שלו, והנה - הפלא ופלא – פתאום הוא נהיה בעליה של חווה גדולה מאוד. היא ניתנה לו במתנה על-ידי מיליונר ישראלי באמריקה. (לפי השמועה, ממשלת ישראל עזרה לאותו מיליונר לנכות את הכסף ממס-ההכנסה האמריקאי.)

באותה עת היו האלופים הישראלים גיבורים לא רק בארץ, אלא בעולם כלו. קל היה להכיר את משה דיין, בעל הרטייה השחורה. הוא היה גיבור נערץ בלוס-אנג'לס לא פחות מאשר בחיפה.

האלופים האלה (מלבד עזר וייצמן, שהיה בן למשפחה עשירה) גדלו בתנאים דחוקים מאוד. רובם היו בני קיבוצים או מושבים, שהיו אז עדיין עניים מאוד. שרון, בן מושב כפר-מלל, סיפר לי שהלך כל יום חצי שעה ברגל מהתחנה המרכזית בתל-אביב לגימנסיה "גאולה", כדי לחסוך את דמי כרטיס האוטובוס.

זה היה נכון גם לגבי הדור הבא של מנהיגים. אהוד אולמרט, ראש-הממשלה לשעבר הנמצא עכשיו בכלא, גדל בשכונה ענייה מאוד בבנימינה. הוא הפך לאוסף כפייתי של חפצים יקרים. שכנו בכלא, הנשיא-לשעבר משה קצב, אמנם הורשע באונס, אך גם הוא גדל בעוני.

(הבדיחה אומרת שאחרי קונצרט בכלא בימים אלה מכריז הסוהר: "כולם נשארים יושבים עד שהנשיא וראש-הממשלה יצאו!")

אהוד ברק, מי שהיה רמטכ"ל וראש-ממשלה, צובר עכשיו הון כ"יועץ" לממשלות זרות, ועושה לביתו. גם הוא גדל ביישוב עני.

(הגורל מנע ממני את התאווה הכפייתית הזאת לכסף, למרות שגם אני חוויתי בנעוריי עוני מרוד. אבל לפני בואנו לארץ, כשהייתי בן 10, הייתה משפחתי אמידה מאוד. מכיוון שהיינו בארץ יותר מאושרים מאשר בחו"ל, הסקתי בגיל צעיר שאין קשר בין כסף לאושר.)

כל זה עלה בדעתי מכיוון שמפציצים אותנו מדי יום בגילויים על השחיתות במשפחת בנימין נתניהו ואשתו שרה.

שרה'לה, כפי שכולם קוראים לה, הייתה בעבר דיילת-אוויר ופגשה את בעלה באחת מטיסותיו הרבות-מספור. נראה שהיא מתעללת בעובדי המעון הרשמי. אחדים מהם תבעו אותה לדין. הם גילו שהיא משתמשת בכספי הקופה הממשלתית לצרכיה הפרטיים.

אך מה שהפריע לציבור באמת הוא ששרה נתניהו, שאיש לא בחר בה, מופקדת כנראה על המינויים הבכירים במדינה. איש אינו יכול להגיע לעמדה בכירה מבלי ששרה נתניהו תראיין ותאשר אותו באופן אישי.

כך היא מינתה למעשה את שלושת הממונים על אכיפת החוק: היועץ המשפטי, מבקר המדינה ומפכ"ל המשטרה.

אם כן, היא מרחיקה ראות. כי עכשיו יושבים שלושה אלה יום ולילה בהתייעצויות על מבול הגילויים הנוגעים לענייניה הכספיים של משפחת נתניהו. השלושה מנסים בכל כוחם למנוע את העמדתם של ביבי ושרה'לה לדין. זה הופך למשימה יותר ויותר קשה, מפני שבית-המשפט העליון עינו פקוחה.

כבר כתבתי בעבר על פרשות אלה, אך כמעט מדי שבוע צצים גילויים חדשים. מצב זה הפך למעין ספורט לאומי.

זה התחיל בגילוי שלפני שנים, בטרם הפך לראש-הממשלה. אז היה לחילופין חבר-ממשלה ואדם פרטי. מסתבר שנתניהו היה נוהג לגבות את מחיר כרטיסי-הטיסה שלו בוזמנית משניים-שלושה מזמינים שונים, מבלי להגדיר את הכסף כהכנסה. עכשיו קוראים לזה "ביביטורס".

מאז היה נתניהו מעורב בכל מיני עסקים הגובלים בשחיתות פלילית. הדברים האלה נתונים עכשיו בשלבים שונים של "בחינה". עניינים חדשים נוספים לרשימה כל הזמן. שלושת האישים שמונו על-ידי נתניהו על מערכת אכיפת החוק עסוקים עכשיו בהתייעצויות תכופות בשאלה אם להזמין אותו לחקירות פליליות, דבר שהיה, אולי, מכריח אותו להתפטר או לפחות להשעות את עצמו זמנית.

הדילמה הזאת הגיעה לשיא כאשר איש-כספים יהודי הואשם בצרפת ברמאות-ענק וסיפר לשופטים שתרם מיליון דולר לנתניהו באופן פרטי, וגם שילם את חשבונות השהייה של ביבי ומשפחתו במלונות-הפאר היקרים ביותר באירופה, ובכלל זה המלונות בריביירה הצרפתית. הסכומים המדויקים נתונים בספק, אבל איש אינו מכחיש שנתניהו קיבל סכומים גדולים מהאיש הזה, שכבר אז היה חשוד בעבירות כלכליות חמורות.

משלמי-המסים הישראליים הנדיבים (אני ביניהם) שילמו בסתיו האחרון 600 אלף דולר עבור חמשת הימים שבילה נתניהו בניו-יורק, לרגל הנאום שלו בעצרת האו"ם. זה עלה כעשרת אלפי דולרים ליום, ובכלל זה התשלום לספר האישי (1600 דולר) ולמאפרת האישית (1750 דולר). נאום יקר. אני מקווה ששומעיו אמנם נהנו.

אגב, המידע הזה נחשף בעקבות תביעה לבית-המשפט, לפי חוק חופש המידע.

הציבור הישראלי שומע ונהנה. נראה שאיש אינו מתרגז. הבדיחות על "הזוג המלכותי" מתרוצצות באופן חופשי.

לבוחריו של נתניהו, רובם אנשים מזרחים החיים בדוחק, מוכיחים הגילויים רק שביבי הוא ממזר לא-קטן, היודע לנצל הזדמנויות. הם היו רוצים לעשות את אותו הדבר.

איך להתייחס לגילויים האלה, השולטים ברבות ממהדורות החדשות בטלוויזיה ובכותרות העיתונים?

אני צריך להודות שאני מתייחס למעשים אלה בזילזול כלשהו. מה חשיבותם של מקרי-שחיתות קטנים אלה בהשוואה למעשיו ומחדליו של נתניהו, שיש להם קשר ישיר לגורל המדינה?

אני רואה בנתניהו את הקברן של המדינה, האיש המוביל אותה לעבר אסון, האיש המחבל בכל סיכוי לשלום. השבוע הוא הכריז בגאווה באסיפה של ראשי מפלגתו שהוא לא יסכים "לעולם" לנהל משא-ומתן על בסיס ה"יוזמה הערבית", הכוללת את סוף הכיבוש, את הקמת המדינה הפלסטינית ואת פינויין של התנחלויות. רבים מאמינים שזהו סירוב קטלני.

מול אסונות אלה, למה להתרגש ממקרים קטנים של שחיתות?

אבל אז אני נזכר בסיפור של אל קאפונה, הגנגסטר האמריקאי שהיה אחראי לפשעים נוראים, ובכללם רצח בדם קר של בני-אדם רבים. אבל בסוף הוא הורשע ונכלא רק בעוון עבירות מס.

אם ניתן להרשיע את נתניהו בשחיתות קטנה ולהכריח אותו להתפטר – האם אז תבוא למדינה גאולה?