לא. זה לא "אנחנו" ו"הם".

לא אנחנו, היהודים - הטובים, המוסריים, הצודקים. ואפשר לומר בפה מלא: המושלמים.

ולא הם, הערבים – הרעים, הרשעים, חורשי-הרעה. ובמילה פשוטה: השפלים.

אנחנו, בחירי אלוהים, זה שבחר בנו מכל העמים, מפני שאנחנו כל-כל מיוחדים.

הם, עובדי האלילים למיניהם, עובדי אללה ונביאו, עובדי הצלוב ואמו הבתולה.

אנחנו, המעטים והגיבורים, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו ואנחנו מצילים את עצמנו מידם.

הם, הרבים והפחדנים, המבקשים את נפשנו ואת מדינתנו, ורק עוז רוחנו מביסם.

הם, כל הגויים, אבל במיוחד המוסלמים, הערבים, הפלסטינים.

לא, זה לא עובד ככה. לגמרי לא.

לפני ימים אחדים אמר יצחק הרצוג דבר מקומם במיוחד.

הוא הכריז שמפלגתו, מפלגת-העבודה, נכשלת מפני שאומרים עליה שהיא מפלגה של "אוהבי ערבים".

אם נתרגם את זה לגרמנית, ניטיב להבין את משמעות דבריו: למשל, שהמפלגה של אנגלה מרקל נכשלת מפני שהיא "אוהבת יהודים".

איש לא אומר זאת. איש אינו יכול לומר זאת. לא בגרמניה של ימינו.

הרצוג בוודאי לא התכוון להכריז הכרזה כזאת, על כל המשתמע ממנה. בוודאי לא פומבית. זה נפלט לו מהפה. הוא לא התכוון.

נניח. אני מוכן להניח. אבל איש פוליטי שמילים אלה יכולות להיפלט לו מהפה אינו יכול להיות מנהיג של מחנה גדול. הפה שפלט מילים אלה אינו יכול להיות פה של מדינאי. והמפלגה שזה מנהיגה, ושלא הדיחה אותו בו ביום, אינה יכולה ואינה ראויה להנהיג את המדינה.

ולא מפני שאינו צודק. יש בוודאי רבים המאמינים שמפלגת-העבודה אוהבת ערבים (אף כי אין שום סימן לכך. זוהי כנראה אהבה נסתרת, אהבה מבוישת). ורבים המאמינים שמפלגת-העבודה צונחת מטה-מטה מפני שיש החושבים עליה דבר נורא שכזה. יש ויש. הבעייה היא שאנשים כאלה לא יבחרו במפלגת-העבודה בכלל, וביצחק הרצוג בפרט, גם אם יקפצו באוויר ויצעקו בקולי-קולות: מוות לערבים!

וגם זה לא הדבר הכי חשוב. מעבר לכל שיקול מוסרי ומעבר לכל חשבון פוליטי בולט כאן חוסר-הבנה תהומית של המציאות הישראלית.

המציאות הישראלית של ימינו אומרת שאין שום סיכוי ואין שום תקווה להדיח את הימין מן השלטון אם לא יעמוד מולו מחנה-שלום נחוש ומלוכד, המבוסס על שותפות עברית-ערבית.

יש מציאות דמוגרפית. האזרחים הערבים מהווים כ-20% מאוכלוסיית המדינה. כדי להשיג רוב במדינה בלי הערבים יהיה השמאל היהודי זקוק ל-60% מהציבור היהודי. חלום באספמיא.

יש החולמים על ה"מרכז", שיעשה את המלאכה במקום ה"שמאל". גם זה חלום באספמיא (או, ליתר דיוק, חלום באשכנז). ה"מרכז" איננו מהווה כוח. אין לו עמוד-שדרה. למרכז אין חוסן נפשי. למרכז אין בסיס רעיוני. המרכז מושך את רכי-הלב, שאינם רוצים להתחייב לשום דבר. היאיר לפידים והמשה כחלונים, כמו קודמיהם, כמו יורשיהם בעתיד, הם זנב לשועלים ולא ראש לאריות. מאז ימי ד"ש ב-1977, הם תמיד יזדנבו אחרי הימין. משם באו, לשם ישובו.

עברו-חלפו הימים של מפא"י וזנבותיה, ובכללם הזנב הלאומי-דתי והזנב ששמו ש"ס.

אלא אם כן יקום שמאל חדש, גדול וחזק.

שמאל כזה, חדש וגדול וחזק, לא יכול להתקיים אלא רק על בסיס מוצק של שותפות יהודית-ערבית. זה אינו חלום, וגם לא משאת-נפש, אלא עובדה פוליטית פשוטה. שום דבר טוב אינו יכול לקום במדינה אלא על בסיס של שותפות יהודית-ערבית. שותפות זו איפשרה את הסכם-אוסלו. שותפות זו חיונית לכל צעד לקראת שלום.

הטענה שהמנהיג "אינו אוהב ערבים" פשוט אינה לעניין. היא רק מעידה על כך שהאיש אינו מתאים למנהיגות במדינת-ישראל. הוא לא יצלח לשום דבר. בוודאי לא לעשיית שלום.

שלא לדבר על כך שהביטוי "אוהבי ערבים" הוא ילדותי. איך אפשר לאהוב – או לא לאהוב – עם שלם? בכל עם – גם שלנו – יש אנשים טובים ואנשים רעים, טובי-לב ורשעים, סימפאטיים ואנטיפאטיים, ידידותיים ודוחים. דין "אוהבי ערבים" כדין "אוהבי יהודים" – שתי מילים שנודף מהן ריח אנטישמי מובהק, כפי שכל יהודי יודע.

הייתי עד-ראייה וגם עד-מעשה להרבה נסיונות להקים שותפות יהודית-ערבית בישראל, ממש מרגעיה הראשונים של המדינה.

כפי שכבר הזכרתי לאחרונה, השתתפתי בגרעין הראשון (שלא היה לו שם) שיצר את "פיתרון שתי המדינות", מיד בתום מלחמת תש"ח. בשנות ה-50 השתתפתי ב"ועד נגד המימשל הצבאי". ב-1984 השתתפותי בהקמת "התנועה המתקדמת לשלום", ששלח לכנסת סיעה של שניים – אחד ערבי, אחד יהודי. והיו הרבה נסיונות באמצע.

אני מזכיר זאת רק כדי לתת יתר תוקף למשפט המחריד הבא: מזה 30 שנה לא התעצם שיתוף-הפעולה בין כוחות השלום במדינה – היהודים והערבים – אלא להיפך. הוא נמצא בנסיגה מתמדת. וכך גם שיתוף-הפעולה בין כוחות-השלום הישראליים והפלסטיניים.

זו עובדה. עובדה עגומה, מדכאת, אפילו מייאשת. אבל עובדה.

מי אשם?

אין הרבה טעם בשאלות מסוג זה במצבים היסטוריים. לכל אסון היסטורי יש אבות רבים. בכל זאת אנסה לתת תשובה כלשהי.

אעיד על עצמי: מאז ראשית הכיבוש ב-1967 צימצמתי מאוד את פעולותי למען שיתוף יהודי-ערבי בתוך המדינה, כדי להקדיש את כל המרץ שלי להשגת השלום הישראלי-פלסטיני. חיסול הכיבוש, הפסקת ההתנחלות, הסיכוי לפיתרון שתי המדינות, היחסים עם יאסר ערפאת ויורשיו – כל אלה נראו לי חשובים הרבה יותר מאשר הריב בתוך המדינה. יתכן שזאת הייתה טעות.

השמאל הישראלי-היהודי טוען שהאזרחים הערבים במדינה "הקצינו". האזרחים הערבים טוענים שהשמאל הישראלי בגד בהם וזנח אותם. יתכן שאלה וגם אלה צודקים. הערבים מאמינים שהשמאל היהודי נטש אותם – גם בחזית השלום בין שני העמים וגם בחזית השוויון בתוך המדינה. השמאל הישראלי מאמין שהביטויים היוצאים מפי השייח' רא'אד צלאח, חנין זועבי ודומיהם הורסים את הסיכוי שלו לחזור לשלטון.

שניהם צודקים. יתכן שיש לחלק את האשמה 50-50. אבל אשמת בני העם השליט שוקלת הרבה יותר מאשמת בני העם המדוכא.

כל יום מספק דוגמאות חדשות להתרחבות התהום בין שני העמים במדינה. קשה להבין את שתיקת השמאל היהודי מול מעשה-הרצח של החייל בחברון. קשה גם לסלוח על הכחשת השואה של הציבור הערבי.

אני מרגיש שהתהום הזאת הולכת ומתרחבת, הולכת ומעמיקה. כבר שנים שאני לא שומע ולו על ניסיון רציני אחד של מפגש בני שני המחנות כדי להקים כוח פוליטי משותף, כדי ליצור נרטיב היסטורי משותף, כדי לקשור קשרים אישיים וציבוריים – הן בצמרת, הן בציבור הרחב.

פה ושם יש יוזמות קטנות של אנשים טובים. אבל יוזמה פוליטית רצינית – אין.

אילו הייתי מקבל שיחת-טלפון בנוסח: "אורי, הגיעה השעה, קמה יוזמה רצינית, בוא הצטרף!" הייתי קופץ מהכורסה וצועק "הנני!". אבל שיחה כזאת לא באה.

לא עוד נסיון של קשישים. צעירים, נחושים, ממוקדי-מטרה ורעננים צריכים ליזום פעולה כזאת.

(הקשישים, כמוני, יכולים לתרום מניסיונם. אבל לא עליהם ליזום.)

מאמץ מסוג זה צריך להתחיל מאפס. ממש מאפס.

קודם כל, המאמץ צריך להיות משותף. אזרחים עברים וערבים, מוסלמים, יהודים, נוצרים ודרוזים, בשותפות הדוקה מהרגע הראשון. לא היהודים צריכים להזמין את הערבים, וגם לא להיפך – אלא יחד, ככוח בלתי-נפרד, מהרגע הראשון.

אחת המשימות הראשונות הוא ליצור נרטיב היסטורי משותף. לא מלאכותי, לא מזויף, אלא אמיתי ונכון, שיקח בחשבון את מניעי הציונים ומניעי התנועה הלאומית הערבית, את מגבלות המנהיגים משני הצדדים, את השפלת הערבים בידי האימפריאליזם האירופי, את הטראומה של היהודים מימי השואה. וכן, גם את הטראומה של פלסטינים מימי הנכבה.

אין טעם בשאלה: "מי צדק?" אסור להציג שאלה כזאת. שני העמים פעלו לפי אופיים, לפי מצוקותיהם, לפי אמונתם, לפי יכולותיהם. היו חטאים. הרבה. היו פשעים. בשני הצדדים. אבל גם הם היו פרי הנסיבות, פרי התקופה. יש לזכור אותם. בהחלט. אך אסור שיהיו מכשול לעתיד טוב יותר.

לפני 20 שנה חיבר "גוש שלום" (התנועה שאני שייך אליה) נרטיב משותף כזה, שדבק בעובדות ההיסטוריות והשתדל ליצור הבנה למעשי שני הצדדים. באחרונה היו מספר נסיונות כאלה. מאמץ כזה הוא חיוני אם רוצים ליצור בסיס מחשבתי ורגשי לשותפות-אמת.

זה לא חייב להיות מפלגה אחת משותפת. יתכן שזה לא מציאותי. אולי מוטב להקים מערך של כוחות פוליטיים בשני הציבורים.

אולי כדאי להקים מעין פרלמנט-דמה, שבו יתנהלו דיונים קבועים.

שותפות-אמת צריכה להיות אישית, חברתית ופוליטית. המטרה מהרגע הראשון צריכה להיות לשנות את פני המדינה, לסלק את הכוחות המובילים אותה לקראת אסון היסטורי. במלים פשוטות: להגיע לשלטון.

בה בעת צריך לבנות גשרים חברתיים ואישיים – מיישוב ליישוב, מעיר לעיר, ממוסד למוסד, ממדרשה למדרשה, אפילו מבית-כנסת למסגד.

לא יצחק הרצוג וגם לא "המחנה הציוני" יכולים להוביל את המאמץ הזה בצד היהודי. לא הרצוג ולא מתחריו, המבקשים לתפוס את מקומו במפלגתו.

דרושה הנהגה צעירה, נמרצת, פורצת-גבולות. לא עוד צעירים שכל אחד מהם מקים קבוצה חדשה משלו, עושה מעשים טובים ונעלם אחרי שנתיים-שלוש כאילו לא היה קיים מעולם. דרושים אנשים המוכנים לעבוד ביחד, להקים כוח, להעלות את המדינה המשותפת על דרך חדשה.

"אוהבי ערבים"? כן. "אוהבי יהודים"? גם כן. אך בעיקר אוהבי חיים, אוהבי שלום, אוהבי הארץ הזאת.