בכל רשימה של עשר הנשים החשובות בישראל, אילנה דיין תתפוס מקום מכובד.

דיין, קרובה-רחוקה של משה דיין, היא בעלת אחת התוכניות המוערכות ביותר בטלוויזיה. בעוד שהטלוויזיה שוקעת לאיטה בביצה של תוכניות "ריאליטי" אוויליות, תוכניתה "עובדה" בולטת כעיתונאות חוקרת ואחראית, מהסוג שעוצב בשעתו על-ידי השבועון "העולם הזה".

בדרך כלל נתפסת דיין כ"שמאלית" מתונה – אולי מפני שביקורת בלתי-נרתעת על הממסד מזוהה בעולם עם השמאל.

עכשיו היא מואשמת כנותנת שרות לימין הקיצוני, הכמעט-פשיסטי. מזעזע.

בוויכוח הסוער שהתפתח, דיין הסתמכה דווקא עלי. במשך 40 שנות קיום "העולם הזה", התנוססה בראשו הסיסמה "בלי מורא, בלי משוא-פנים". דיין טענה שהיא פעלה בהתאם לסיסמה זו.

זה מכריח אותי להתערב בוויכוח – אם כי לא ברצון רב.

הרקע של הפרשה הזאת נוגע ליסודות הסכסוך ההיסטורי בין ישראל ופלסטין.

מאז מלחמת ששת-הימים, ישראל שולטת בשטחים שכבשה. בין השאר היא מחזיקה בשטח שרבים בארץ ובעולם קוראים לו "הגדה המערבית" ואילו ממשלת ישראל ואוהדיה קוראים לו "יהודה ושומרון".

כמעט מראשית הכיבוש, הימין הישראלי עושה מאמצים כבירים כדי "ליישב את הארץ" – כלומר, להקים בה התנחלויות, ערים ו"מאחזים" בכל חלקה טובה.

למי שייכת האדמה, שעליה מוקמות התנחלויות אלה?

חלק גדול ממנה היא "אדמת מדינה". בימי השלטון התורכי בארץ היה נהוג לרשום על שם הסולטאן את האדמה שלא הייתה שייכת לפלחים היחידים, אלא לכל אנשי הכפר בכללותו. כשהתחלף השלטון העות'מאני במנדט הבריטי, נרשמו אדמות אלה כאדמות המדינה. כאשר כבשה ישראל את השטחים, ממשלת ישראל פשוט שמה את ידה על האדמות האלה. מאז הן משמשות להקמת התנחלויות.

שטחים אחרים הופקעו על-ידי הממשל הצבאי "מטעמי ביטחון" או "לצורכי הציבור" – ונמסרו למתנחלים.

התנחלויות רבות הן בלתי-חוקיות בעליל, גם לפי החוק הישראלי השולט בשטחים אלה. אך החוק מופעל רק לעיתים רחוקות מאוד. הממשל הצבאי, הצבא והמשטרה תומכים בגלוי בהתנחלויות, שומרים עליהן ומחברים אותן לרשתות הישראליות. בתי-המשפט מתערבים רק לעתים נדירות.

ומה ביחס להתנחלויות המוקמות על אדמות ערביות שהן בבעלות פרטית? פה יש בעיה. הופעלו כל התחבולות האפשריות והבלתי-אפשריות כדי להשתלט עליהן. בין השאר השתמשו המתנחלים במסמכים מזויפים, בחתימות כוזבות או בשימוש בשמות של בעלי-אדמות שהלכו מזמן לעולמם. אך השיטה המקובלת ביותר היא השימוש במתווכים ערבים.

בעיני הפלסטינים זהו מאבק קיומי. הימין, השולט עכשיו בממשלה, אינו מסתיר את חזונו לטהר את כל הארץ מערבים ("עראבר-ריין" בגרמנית). בעיני רבים, ובייחוד בעיני הדתיים שבהם, יש משיכה רבה לחזון של ארץ-ישראל השלמה, המיושבת כולה על-ידי יהודים, אחרי טיהורה מכל התושבים הלא-יהודים.

המתנחלים ובעלי-בריתם יצרו מערכת שלמה של רכישת קרקעות באופן "חוקי". הם מציעים לבעלים הערבים סכומי-עתק תמורת אדמתם. הכסף מגיע מידי מיליארדרים יהודים בארצות-הברית או מקרנות ממשלתיות חשאיות. בעלי-הקרקע הערבים מתפתים לפעמים. הם רוצים לקחת את הכסף ולברוח. אבל הם פוחדים מפני השכנים ומפני הקנאים הפלסטינים.

על כן יש צורך במתווכים ערבים. אלה פועלים כסוכנים סמויים של המתנחלים וקונים את האדמה המבוקשת, כך שהמוכרים יוכלו לטעון שהם בכלל מכרו את אדמתם לערבים.

הציבור הפלסטיני רואה במתווכים אלה בוגדים. בעיניהם, המתווכים מסכנים את עצם קיום העם הפלסטיני.

זהו הרקע לפרשה שעליה דיווחה אילנה דיין.

במרכזה עומד פעיל-שלום יהודי בשם עזרא נאווי (שם יהודי-עיראקי מובהק). האיש פעיל מאוד בדרום הר חברון. שמו מוכר לי מזה עשרות שנים.

תמיד היה לי הרושם שנאווי הוא זאב בודד, המסור בכל נימי נפשו לתפקיד שנטל על עצמו, (מבלי לצפות לשכר כלשהו): לעזור לפלסטינים באזור זה. ידעתי שיש לו קשרים עם מספר ארגוני-שלום, ובייחוד עם ארגון ישראלי בשם "תעיוש".

בחברון והסביבה יש ריכוז של מתנחלים קנאים ביותר. זה המקום שבו פעל רוצח-ההמונים, המתנחל ברוך גולדשטיין, שהרג עשרות מוסלמים בעת תפילתם במסגד ונהרג שם בידי הניצולים. עכשיו המתנחלים רואים בו קדוש.

המתנחלים עסוקים במאבק ממושך ואכזרי לגירוש התושבים מכל הכפרים שבדרום הר-חברון. תושבי הכפרים האלה עניים מאוד, חלקם גרים במערות. לכן מקווים המתנחלים שניתן לסלקם בקלות. המתנחלים הורסים את בתיהם, גודעים את עצי-הפרי שלהם, סותמים את הבארות שלהם. עזרא נאווי פעיל ללא לאות לעזור לערבים באזור זה להחזיק מעמד מול המתקפה הממושכת ולשרוד.

בקרב המתנחלים פועלים מספר ארגונים פאשיסטיים (מצטער, אבל שום הגדרה אחרת אינה מתאימה) הממומנים ביד נדיבה על-ידי מיליארדרים יהודים בארצות-הברית.

עכשיו מתברר שארגוני-ימין אלה הקימו רשת-ריגול מסועפת כדי להסתנן לתוך ארגוני-שלום וזכויות-אדם ישראליים. אחד הסוכנים הצליח לרכוש את אמונו של עזרא נאווי התמים, שהתפאר באוזנו שמסר את שמותיהם של מתווכי-קרקעות ערביים לכוחות-הביטחון הפלסטיניים, שהוציאו אותם להורג בעוון בגידה.

הארגונים הפאשיסטיים מסרו את הדברים לאילנה דיין, שהפכה "מידע" זה למרכז התוכנית השבועית שלה. נאווי מיהר לנמל-התעופה, אך המשטרה הוציאה אותו מן המטוס.

זה המצב כעת.

בוויכוח הסוער הנערך עכשיו בתקשורת, דיין מואשמת על-ידי אנשי-שמאל כמו גדעון לוי על כי הפכה את עורה ומשרתת עכשיו את הפאשיסטים. דיין השיבה במאמר נרגז, שבו היא ציטטה את הסיסמה הישנה שלי, כדי לטעון שאין זה מעניינה לשאול את עצמה אם הגילויים שלה משרתים את השמאל או את הימין. התפקיד שלה הוא אך ורק לוודא שהמידע נכון, בלי מורא, בלי משוא-פנים.

היא גם טענה שאין זה מעניינה לברר מה הן המניעים של ספקי המידע. גם בעניין זה אני חייב להסכים איתה. מידע חשוב מגיע לעיתים מפי טיפוסים מגעילים. טובת הכלל עשויה לדרוש את הפרסום בכל זאת.

ולעניין: אני מתנגד לעונש-מוות בכל הנסיבות. אני מתנגד גם לעינויים. אבל מעולם לא ראיתי שום הוכחה לכך שאנשי שרותי-הביטחון בגדה המערבית הוציאו להורג מתווכי-קרקע ערביים (או כל אדם אחר), אף כי יתכן שנחקרו תוך שימוש באמצעים קשים. אבו-מאזן לא חתם על שום גזר-דין מוות מאז שעלה לשלטון. (לפני כן הבטיח לי יאסר ערפאת אישית שמעולם לא חתם או יחתום על גזר-דין מוות, אלא במקרים של רצח, כשהייתה צפויה מלחמה בין המשפחות.)

יש לפרשה גם זווית קומית. עזרא נאווי מואשם בכך שקיים מגע עם סוכנים זרים, עבירה שדינה ריגול. אלו סוכנים זרים? הכוונה היא לכוחות-הביטחון של הרשות הפלסטינית, הסרים לפקודת אבו-מאזן. ואולם, רק לפני ימים אחדים גילו אנשי שירותי-הביטחון שלנו ששני מוסדות-הביטחון – הישראלי והפלסטיני –משתפים פעולה באופן הדוק במאבק נגד ה"טרור" הערבי, ושחיי ישראלים רבים ניצלו בשל כך. אם כן, מתי מהווים השירותים הפלסטיניים אויבים, שהמגע איתם הוא פשע חמור?

שאלה אחרת נוגעת לגילוי שארגוני הימין הקיצוני, הממומנים על-ידי זרים (יהודים אמריקאיים) מקיימים פעילות-ריגול נרחבת נגד פעילים ישראלים. איך זה שהשב"כ לא ידע על כך, ואם ידע – מדוע שמר על כך בסוד?

דבר אחד בטוח: הפוליטיקה הישראלית מזדהמת מיום ליום. הפער בין ימין ושמאל מתרחב והופך לתהום של איבה ושנאה.

לי מזכירות השיטות שהימין משתמש בהן כעת מעשים שהייתי עד להם כילד בגרמניה של 1933.