לפני שבועיים מת בנדיקט אנדרסן. כמו שאומרים אצלנו, הוא הלך לעולמו.

אנדרסן, אירי שנולד בסין, התחנך באנגליה ודיבר מספר שפות דרום-אסיאתיות, השפיע מאוד על עולמי האינטלקטואלי.

אני חייב הרבה לספרו החשוב, "קהילות מדומיינות".

לכל אחד מאיתנו יש מספר ספרים, שעיצבו את תמונת-העולם שלו וגם שינו אותה.

בנעוריי המוקדמים קראתי את ספרו המונומנטאלי של אוסוולד שפנגלר, "שקיעת המערב". הייתה לו השפעה ארוכת-טווח עלי.

שפנגלר, שכמעט נשכח בימינו, האמין שכל ההיסטוריה האנושית מורכבת ממספר "תרבויות", הדומות לבני-אנוש: הן נולדות, מתבגרות, מזדקנות ומתות - הכול בתוך תקופה של אלף שנה.

התרבות "העתיקה" של יוון ורומא התקיימה מ-500 לפני-הספירה ל-500 אחרי-הספירה. אחריה באה התרבות ה"מאגית", שהגיעה לשיאה באסלאם. אחריה באה תרבות המערב, העומדת עכשיו למות. לדעת שפנגלר, תבוא אחריה התרבות הרוסית. אילו הוא היה חי כיום, היה מן הסתם מחליף את התרבות הרוסית בסינית.

שפנגלר, מין גאון אוניברסלי, הכיר גם במספר תרבויות ביבשות האחרות.

היצירה הבאה שהשפיעה על תמונת-העולם שלי הייתה "עיונים בהיסטוריה" של ארנולד טוינבי. כמו שפנגלר, האמין טוינבי שההיסטוריה מורכבת מ"ציוויליזציות" שמתבגרות ומזדקנות, אבל הוא הוסיף עוד תרבויות אחדות לרשימה של שפנגלר.

מכיוון ששפנגלר היה גרמני, הוא היה קודר ופסימי. טוינבי, שהיה בריטי, היה אופטימי. הוא לא קיבל את הדעה שציוויליזציה חייבת למות אחרי תקופת-חיים מסוימת. אמנם, עד עכשיו זה קרה תמיד, אבל בני-אדם יכולים ללמוד משגיאותיהם ולשנות את דרכיהם.

בנדיקט אנדרסן עסק רק בחלק מהסיפור: לידת האומות.

בעיניו, האומה היא יצירה אנושית חדשה, בת מאות השנים האחרונות. הוא ביטל את ההשקפה המקובלת שהאומות התקיימו מאז ומעולם, ושהן רק התאימו את עצמן מזמן לזמן לנסיבות המשתנות. כך למדנו בבית-הספר. אנדרסן טען לעומת זאת שהאומות "הומצאו" רק לפני כ-350 שנה.

לפי ההשקפה האירופית המקובלת, ה"אומה" קיבלה את צורתה הנוכחית אחרי המהפכה הצרפתית, או קצת לפני כן. עד אז, האנושות התקיימה בצורות ארגוניות אחרות.

בימי קדם חייתה האנושות בשבטים, שהיו בדרך כלל בני כ-800 נפשות. שבט כזה היה די קטן כדי שיוכל להתפרנס משטח-אדמה מצומצם, ודי גדול כדי להגן עליו מפני שבטים שכנים, שזממו תמיד לגזול אותו.

מאז נוצרו קולקטיבים אנושיים שונים – כמו מדינות-הערים ביוון, האימפריות הפרסית והרומאית, המדינה הביזנטית הרב-עדתית, ה"אומה" האסלאמית, הממלכות האירופיות מרובות-העמים והאימפריות הקולוניאליות המערביות.

כל אחת מהיצירות האלה התאימה לזמנה ולמציאות המשתנה. מדינת-האומה המודרנית הייתה מענה לאתגרים מודרניים (לפי תפיסת טוינבי, "אתגר ומענה" הם המנגנון לכול שינוי). מציאות חדשה – המהפכה התעשייתית, המצאות הרכבת ואוניית-הקיטור, הנשק שהפך ליותר ויותר קטלני, התקשורת ההמונית – הפכה את הנסיכויות הקטנות למיושנות.

היה צורך במתכונת חדשה. התשובה הייתה מדינה בעלת עשרות מיליוני בני-אדם, מספר די גדול כדי לקיים כלכלה תעשייתית מודרנית, להגן על שטחה באמצעות צבאות המוניים, לפתח שפה משותפת כבסיס לתקשורת בין כל אזרחיה.

(אני מבקש סליחה אם אני מערבב את המחשבות הפרימיטיביות שלי עם המחשבות של אנדרסן. אני עצל מדי מכדי למיין אותן ולהפריד ביניהן.)

עוד לפני פריחת האומות החדשות, אוחדו אנגליה, סקוטלנד, ויילס ואירלנד בכוח הזרוע והפכו לבריטניה הגדולה, אומה די גדולה ודי חזקה כדי לכבוש חלקים גדולים של העולם. צרפתים, ברטונים, פרובנסאלים, קורסיקאים ורבים אחרים הפכו לצרפת, שהתגאתה בשפה המשותפת שלה. מכונת-הדפוס והתקשורת ההמונית הנחילו שפה זו לכל האזרחים, שדיברו קודם לכן בגוונים שונים של שפה.

גרמניה, שהופיעה על הבמה באיחור, הייתה מורכבת מעשרות ממלכות ונסיכויות. פרוסים ובווארים תיעבו זה את זה, ערים כמו המבורג היו גאות בעצמאותן. הרייך הגרמני החדש הוקם רק במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870, ממש בשדה-הקרב. איחוד "איטליה" אירע אף יותר מאוחר.

כל אחת מהישויות החדשות האלה הייתה זקוקה לתודעה משותפת ולשפה משותפת, וזה היה תפקידה של ה"לאומיות" החדשה. השיר "דויטשלנד איבר אלס" נכתב עוד לפני האיחוד, ולא התכוון במקורו להכריז שגרמניה נעלה מעל לכל המדינות, אלא שהמולדת הגרמנית המשותפת עומדת מעל לכל הנסיכויות המקומיות.

כל ה"אומות" האלה רצו לכבוש שטחים – אך לפני הכול הן "כבשו" את העבר שלהן עצמן. פילוסופים, היסטוריונים, מורים ופוליטיקאים יצאו לשכתב את העבר, כדי להמציא היסטוריה "לאומית".

למשל, הקרב ביער הטבטוני (בשנה התשיעית אחרי-הספירה), שבו הביסו שלושה שבטים את הצבא הרומאי האדיר, הפך בדיעבד למבצע גרמני לאומי. המנהיג, הרמן, הפך במאוחר לגיבור כל-גרמני קדום.

כך, לפי אנדדרסן, נוצרו הקהילות ה"מדומיינות".

אך בניגוד לתפיסה המקובלת טען אנדרסן שהאומות החדשות לא נולדו כלל באירופה, אלא דווקא בחצי-הכדור המערבי. כאשר היישובים הלבנים החדשים באמריקה הדרומית והצפונית התקוממו נגד מדינות-האם האירופיות שלהם, הם פיתחו פטריוטיזם מקומי (לבן) והפכו ל"אומות": ארגנטינה, ברזיל, ארצות-הברית וכול האחרות. כל אומה כזאת שיכתבה לעצמה היסטוריה לאומית משלה. משם נדד הרעיון הלאומי לאירופה, עד שכל האנושות התחלקה לאומות.

כאשר מת אנדרסן, כבר החלו האומות להתפרק, כמו הקרחונים באנטארקטיקה. מדינת-הלאום הופכת במהירות למיושנת, לפיקציה. הכלכלה חובקת-העולם, הבריתות הצבאיות הרב-לאומיות, הטיסה לחלל, התקשורת העולמית, איכות הסביבה, שינוי האקלים והרבה גורמים אחרים יוצרים מציאות חדשה. ארגונים כמו האיחוד האירופי ונאט"ו מקבלים על עצמם את התפקידים שהיו מוטלים בעבר על המדינות הלאומיות.

במקביל ליצירת הגושים הגיאוגרפיים והאידיאולוגיים החדשים קורה גם ההיפך – ולא במיקרה. למראית-עין זהו תהליך הפוך, אך למעשה שני התהליכים משלימים זה את זה. מדינות-הלאום מתפרקות. סקוטים, באסקים, קטלאנים, קוויבקים, כורדים ואחרים תובעים עצמאות. ברית-המועצות, יוגוסלביה, סרביה, סודאן ומדינות אחרות כבר התפרקו. קטלאנים ובאסקים שואלים את עצמם למה הם צריכים לדור תחת הגג הספרדי, אם כל אחת מהן יכולה להקים מדינה נפרדת שתהיה חברה עצמאית באיחוד האירופי?

כמאה שנים אחרי המהפכה הצרפתית "המציאו" בנימין זאב הרצל וחבריו את האומה היהודית.

התזמון לא היה מקרי. כל אירופה כבר הפכה ללאומית. היהודים היוו פזורה בינלאומית אתנית-דתית, שריד מהמציאות האתנית-דתית של האימפריה הביזנטית. מכיוון שהיהודים היו שונים, הם עוררו חשד ואיבה. הרצל, מעריץ נלהב של הרייך הגרמני החדש וגם של האימפריה הבריטית, האמין שאם היהודים יגדירו את עצמם כאומה טריטוריאלית חדשה הם ישימו קץ לאנטישמיות.

קצת באיחור עשו הרצל ותלמידיו את מה שעשו אומות אחרות לפניהם: הם המציאו היסטוריה "לאומית" המבוססת על המיתוס התנ"כי, על אגדות שונות וגם על המציאות. זה נקרא ציונות. הסיסמה של הרצל הייתה: "אם תרצו, אין זו אגדה".

בעזרת האנטישמיות הגוברת, נחלה הציונות הצלחה עצומה. היהודים התנחלו בארץ-ישראל, הקימו מדינה משלהם, ובמרוצת הזמן הפכו שם לאומה אמיתית.

הצרה הייתה שבמהלך הדברים, הלאומיות הציונית לא התגברה מעולם על הישות הקודמת של עדה דתית. מזמן לזמן נוצרו פשרות בלתי-סבירות. מכיוון שהמדינה החדשה רצתה לנצל את הכוח והכסף של היהדות העולמית, היא לא ניתקה את הקשרים עימה והעמידה פנים כאילו האומה החדשה שנוצרה בארץ-ישראל אינה אלא אחת מהקהילות היהודיות הרבות, אם כי השולטת בהן.

בניגוד לתהליך של הינתקות האומות האמריקאיות ממדינות האם, כפי שתוארה על-ידי אנדרסן, נכשלו אצלנו הניסיונות החלושים לכונן בארץ אומה עברית חדשה ונפרדת, כמו ארגנטינה וקנדה. (שלמה זנד תיאר זאת בספריו.)

כיום, תחת שלטון בנימין נתניהו, המדינה מאבדת יותר ויותר את אופייה הישראלי, והופכת יותר ויותר יהודית. חובשי כיפות משתלטים על התפקידים הממשלתיים המרכזיים. החינוך הופך יותר ויותר דתי-יהודי.

עכשיו רוצה הממשלה לחוקק חוק המגדיר את ישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי", בניגוד להגדרה הקודמת של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". המאבק על הצעת-חוק זו עשוי להיות הקרב המכריע על זהות המדינה.

הנוסחה עצמה היא, כמובן, אבסורדית. "אומה" ו"עם" הם שני מושגים שונים לגמרי. מדינת-לאום היא ישות השייכת לאזרחיה. אין היא יכולה להיות סניף של קהילה חובקת-עולם, שחבריה שייכים לאומות שונות, משרתים בצבאות שונים ושופכים את דמם למען מטרות שונות.

המושג "מדינת-הלאום של העם היהודי" פירושו גם שהמדינה אינה שייכת ל-20% מאזרחיה, ישראלים שאינם יהודים. האם ניתן לתאר שינוי בחוקה האמריקאית, האומר שכל האנגלו-סכסים בעולם הם אזרחי ארצות-הברית, ואילו האפרו-אמריקאים וההיספנו-אמריקאים אינם אזרחים?

יתכן שדונלד טראמפ יכול לתאר לעצמו שינוי כזה. ואולי גם הוא לא.

מעולם לא פגשתי את בנדיקט אנדרסן פנים אל פנים. חבל. הייתי שמח להתווכח איתו על אחדות מתפיסותיו.