לראשונה פגשתי את אבו-מאזן בתוניס, ב-1983.

ידעתי שהוא היה אחראי לדסק הישראלי בהנהגת אש"ף. סעיד חמאמי ועיסאם סרטאווי, השליחים הפלסטינים שאיתם קיימתי מגע הדוק מאז מלחמת יום-הכיפורים, אמרו לי שהוא הממונה. אבל הוא לא נכח בפגישה הראשונה שלי עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה.

הגעתי לתוניס עם האלוף מתי פלד ועם יעקוב ארנון, מנכ"ל האוצר לשעבר, כמשלחת רשמית מטעם "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני" שהקמנו ב-1975. לפני שנפגשנו עם ערפאת עצמו, התבקשנו להיפגש עם אבו-מאזן (ששמו האמיתי הוא מחמוד עבאס). המטרה הייתה שנגיע להסכמות על הצעותינו, ואז להגיש לערפאת את ההצעה המוסכמת כדי שיקבל את ההחלטה הסופית. זה היה הנוהג גם בכל הפגישות הרבות לאחר מכן.

אבו-מאזן אדם שונה מאוד מערפאת. ערפאת היה תוסס, ספונטאני, מוחצן. אבו-מאזן הוא טיפוס מכונס בעצמו, מופנם, זהיר וקפדן. הרושם הראשון שלי היה שהוא דומה למנהל בית-ספר.

כאשר ערפאת נרצח (כפי שאני מאמין) היו שני מועמדים בולטים למילוי מקומו: מחמוד עבאס ופארוק קדומי. שניהם שייכים לדור המייסדים של פת"ח. קדומי היה קיצוני הרבה יותר. הוא לא האמין שישראל תעשה אי-פעם שלום, והעריץ את משטרו של חאפז אל-אסד בסוריה. הנהגת אש"ף בחרה באבו-מאזן.

כאשר הגיע אבו-מאזן ל"שלטון" – במרכאות – הוא מצא את עצמו במצב כמעט בלתי-אפשרי.

ערפאת הסכים לקבל מעמד של "רשות פלסטינית" תחת כיבוש ישראלי. בעיניו זה היה סיכון מחושב.

קודם כל, הוא האמין ליצחק רבין, כמו כולנו (וכפי שיעצתי לו). האמנו שרבין נמצא בדרך המלך להסכים להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. המדינה הפלסטינית הייתה אמורה להפוך לעובדה תוך חמש שנים. איש לא יכול היה לצפות מראש את רצח רבין, לחזות את פחדנותו של יורשו, שמעון פרס, או את עלייתו לשלטון של בנימין נתניהו.

כבר לפני כן נכנע רבין ללחץ של "ראשי מערכת הביטחון" והפר סעיפים מרכזיים של הסכם אוסלו, כגון המעבר הפתוח בין רצועת-עזה והגדה המערבית.

אבו-מאזן ירש מצב זה. רבין מת. הסכם-אוסלו הפך לצל של עצמו. הכיבוש וגם מפעל ההתנחלויות פרחו.

מצב זה היה כמעט חסר-תקווה מראשיתו: אוטונומיה מפוקפקת תחת כיבוש. לפי עסקת אוסלו, שאמורה הייתה להימשך חמש שנים לכל היותר (עד 1999), נשאר חלק-הארי של הגדה המערבית (איזור סי) תחת שלטון ישראלי מלא, וצה"ל היה חופשי לפעול גם בשני האזורים האחרים (אזור "איי" ואזור "בי"). נסיגה ישראלית נוספת, שאמורה הייתה להתבצע, פשוט לא בוצעה.

בבחירות הפלסטיניות שהתקיימו בתנאים אלה ניצח חמאס (מה גם שמועמדי פת"ח התחרו זה בזה). כאשר ישראל וארצות-הברית מנעו את העברת השלטון לחמאס, חמאס השתלט בכוח על רצועת-עזה. מנהיגי ישראל מלאו שמחה: הסיסמה הרומאית העתיקה "הפרד ומשול" הוכיחה את עצמה.

מאז פעלו כל ממשלות ישראל כדי להשאיר את אבו-מאזן ב"שלטון" אך לצמצם את מעמדו כדי להפכו למשת"ף של הכיבוש. הרשות הפלסטינית, שהייתה אמורה להיות העובר של מדינת פלסטין, איבדה כל שלטון אמיתי. אריאל שרון היה רגיל לכנות את אבו-מאזן "עוף מרוט נוצות".

כדי לעמוד על הסכנה החמורה הטמונה במצבו של אבו-מאזן די להיזכר בתקדים היסטורי מהמאה שעברה: משטר וישי.

בקיץ 1940 כבשו הגרמנים את צפון צרפת ונכנסו לפאריס. הצרפתים נכנעו. צרפת חולקה לשני חלקים – הצפון, עם פאריס, נשאר תחת כיבוש גרמני ישיר, והדרום, שזכה במידה של אוטונומיה. המרשל הקשיש אנרי פטן, מגיבורי מלחמת-העולם הראשונה, התמנה למנהיג האזור הבלתי-כבוש וקבע את בירתו בעיירת-הקיט וישי.

רק גנרל צרפתי אחד, שארל דה-גול, סירב לקבל את הכניעה וברח ללונדון עם חבורת תומכים. שם הועמדה לרשותו תחנת-רדיו, והוא ניסה לגרום לצרפתים להתקומם. ההצלחה הייתה זעירה.

בניגוד לצפיות המשיכו הבריטים במלחמה ("בסדר, אז לבדנו!") ומשטר-הכיבוש הגרמני בצרפת הלך ונעשה קשוח יותר ויותר. בני-ערובה הוצאו להורג, היהודים נשלחו למחנות-המוות בפולין. השם וישי הפך יותר ויותר לשם נרדף לשיתוף-פעולה עם האויב, ה"התנגדות" גברה לאיטה. בסוף פלשו בעלות-הברית לצרפת, הגרמנים השתלטו על כל השטח של וישי והובסו. דה-גול חזר כמנצח. פטן נדון למוות, אך לא הוצא להורג.

הדעות על פטן היו חלוקות, ונשארו כך עד היום. מהצד האחד הוא הציל את פאריס מהשמדה והציל את העם הצרפתי מזוועות הנאצים. אחרי המלחמה התאוששה צרפת במהרה, בשעה שארצות אחרות (ובהן גרמניה) היו עיי-חרבות.

מהצד האחר, רבים ראו בפטן בוגד, גיבור-מהעבר שהפך למשת"ף עם האויב, שהסגיר לוחמי-התנגדות ויהודים לידי הנאצים.

מובן שאי-אפשר להשוות מצבים היסטוריים שונים. הישראלים הם אמנם כובשים קשוחים, אבל הם לא נאצים. אבו-מאזן אינו פטן שני. אך יש גם השוואות מאלפות.

אחת הדרכים לשפיטת מדיניות היא השאלה: מה היו החלופות?

אין הגזמה בטענה שכל צורות ההתנגדות נוסו על-ידי הפלסטינים, ושכולן נכשלו.

בהתחלה חלמו פלסטינים אחדים על "אי-ציות אזרחי" לפי שיטת גנדי. זה נכשל לגמרי. הפלסטינים אינם הודים, ושלטונות הכיבוש, שלא הייתה להם דרך להתגבר על התנגדות אזרחית, פשוט פתחו באש, וכך הכריחו את הפלסטינים לעבור גם הם לאלימות.

האלימות נכשלה. הצד הישראלי נהנה מעליונות צבאית עצומה. בעזרת מלשינים ועינויים נחשפו כל תאי-המחתרת הפלסטיניים, ובכלל זה התא שנחשף בשבוע האחרון.

פלסטינים רבים מקווים להתערבות בינלאומית. היא נמנעה על-ידי כל הנשיאים האמריקאיים, זה אחר זה. שנענו לדרישות הממסד היהודי האמריקאי. אוהדי הפלסטינים בעולם, כמו תנועת החרם העולמי על ישראל (BDS), חלשים מכדי לגרום לשינוי.

המדינות הערביות טובות בפרסום הצהרות ותוכניות, אך אינן מוכנות לעזור לפלסטינים בפועל.

מה נשאר? מעט מאוד.

אבו-מאזן מאמין – או מתיימר להאמין – ב"לחץ בינלאומי". ישראלים רבים, שהתייאשו מהעם שלהם, הגיעו לאותה המסקנה.

במאמץ סבלני מצליח אבו-מאזן לאט-לאט לצבור נקודות באו"ם. השבוע הועלה הדגל הפלסטיני אל ראש התורן בין דגלי המדינות באו"ם. זה מעלה את הגאווה הלאומית (אני זוכר אירוע דומה בעבר שלנו) אבל בפועל זה לא משנה כלום.

אבו-מאזן מקווה גם שהדחייה ההדדית בין הנשיא אובמה לנתניהו תביא לכך שהאמריקאים לא יטילו וטו על ההחלטה הבאה במועצת-הביטחון נגד הכיבוש. מסופקני. אבל גם אם כן – ממשלת ישראל פשוט תתעלם מההחלטה. אותו הדבר יקרה אם יצליח אבו-מאזן להביא לאישום קציני צה"ל בפשעי מלחמה בבית-המשפט הבינלאומי בהאג. הישראלים יתעלמו. הם מאמינים רק ב"עובדות בשטח".

אני מניח שכל זה ידוע לאבו-מאזן היטב. הוא מנסה למשוך זמן. הוא משתדל למנוע התקוממות אלימה, מתוך האמונה שזו תועיל רק לכיבוש, והוא מפעיל את "כוחות הביטחון" שלו, שאומנו על-די האמריקאים, תוך שיתוף-פעולה עם צבא הכיבוש. זה מקרב אותו מאוד-מאוד לשפת התהום.

יש לו נחמה אחת: השלטון של חמאס ברצועת-עזה נאלץ כנראה להגיע לאותה המסקנה ושומר גם הוא על מעין שביתת-נשק ("הודנה") עם ישראל.

אחד ההבדלים העיקריים בין היהודים בישראל ובין הערבים הוא היחס לגורם הזמן. הישראלים מטבעם חסרי-סבלנות. לערבים יש הרבה סבלנות. הם מעריצים את הגמל, חיה שיש לה סבלנות אין-קץ. לערבים היסטוריה ארוכה מאוד, לישראל אין כמעט היסטוריה.

אני מניח שאבו-מאזן הגיע למסקנה שבעת הזאת לפלסטינים יש מעט מאוד לעשות. על כן הוא מנהיג אסטרטגיה של המתנה לטווח ארוך. היא כוללת מניעת התנגשות אלימה, שהפלסטינים יפסידו בה. הוא ממתין לשינוי המצב. הערבים טובים בניהול אסטרטגיה כזאת, הקרויה "סומוד".

ואולם, הכיבוש אינו שוקד על שמריו. הוא גוזל אדמה ערבית ופועל ללא לאות להרחבת ההתנחלות הישראלית.

בטווח הארוך זהו מאבק של התמדה וכוח-רצון. כפי שכבר נאמר, זוהי התנגשות בין כוח שאי-אפשר לעצרו לבין מאסה שאי-אפשר להזיזה.

איך יישפט אבו-מאזן על-ידי ההיסטוריה?

מוקדם לומר.

אני מאמין שהוא פטריוט פלסטיני אמיתי, לא פחות מערפאת. אך מרחפת עליו סכנה גדולה: הוא עלול להחליק למצב הדומה לזה של פטן.

אני ממש לא מאמין שהוא מושחת, כפי שטוענים אויביו, או שהוא מייצג שיכבה דקה של טייקונים פלסטיניים המתעשרים מהכיבוש.

ההיסטוריה הכניסה אותו למצב שהוא ממש בלתי-אפשרי. הוא מגלה אומץ-לב רב בהנהגת עמו בנסיבות אלה.

אין זה תפקיד רב-תהילה. אין זו עת לתהילה.

ההיסטוריה עשויה לזכור אותו כאדם שעשה את המיטב בנסיבות הרות-אסון.

אני מאחל לו כל טוב.