קשה לקבוע אם ש"ס היא קודם כל מפלגה דתית או מפלגה מזרחית. אני סבור שהחלק המזרחי חשוב יותר.

(בעבר קראו לציבור הזה "ספרדי", אך זה שם מטעה. התואר הזה מתאים רק לצאצאי היהודים שגורשו מספרד בשנת 1492 על-ידי הזוג פרדיננד ואיזבלה. המגורשים התקבלו בזרועות פתוחות על-ידי הממלכה העו'תמאנית המוסלמית, והתפזרו בכל השטח ממרוקו עד בולגריה ועד איראן. אך רוב היהודים בארצות האיסלאם אינם יוצאי-ספרד. השבועון שלי, "העולם הזה", התחיל לקרוא להם "מזרחים", והמונח הזה התקבל.)

המזרחים מהווים עכשיו כמחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל. פעם הניחו שהשסע בינם לבין האשכנזים ייעלם עם הזמן, אך הוא מתרחב והולך. המזרחים חשים שהם מופלים לרעה, שה"אליטה" האשכנזית מזלזלת בהם, שמדכאים אותם. יש בליבם טינה רבת-שנים.

כאן עלי להסביר את היחס האישי שלי לבעיית המזרחים. כבר דיברתי על כך בעבר.

באמצע מלחמת תש"ח העלו אותי בדרגה מטוראי למ"כ ואמרו לי לבחור בין טירונים ממוצא פולני לבין טירונים ממוצא מרוקאי. בחרתי במרוקאים, בתוספת כמה טירונים יוצאי לוב ותורכיה. אף שלא הייתה לנו שפה משותפת, אימנתי אותם ופיקדתי עליהם בלחימה. השתדלתי מאוד להעניק להם יחס הוגן, והם גמלו לי בשעה שסיכנו את חייהם כדי להציל את חיי שלי כאשר נפצעתי. בזכותם אני חי.

כבר במהלך אותה מלחמה הבנתי שקורה משהו לא-טוב. החיילים שלי היו מתנדבים, שהניחו את משפחותיהם מאחור ובאו לארץ לבדם להילחם. הם חשו שהוותיקים – ובעיקר הבחורות – ראו בהם "מרוקאי-סכין".

היחסים בין העולים החדשים האלה והיישוב הוותיק היו מבוססים על אי-הבנה הדדית. הוותיקים, שנולדו וגדלו בארץ, חשו בעליונות רבה, ורצו בכנות לעזור לחדשים ה"פרימיטיביים" להיות כמונו. החדשים, שנתקלו בדעות קדומות בכל מקום, נפגעו כמובן מיחס זה. תופעה כזו קיימת בארצות-הגירה בכל העולם.

כאשר השתחררתי מהצבא אחרי המלחמה ראיתי במו עיניי איך נולדת טרגדיה. כבר בינואר 1954 פרסמתי ב"העולם הזה" סידרה בשם "דופקים את השחורים", שעוררה שערורייה לאומית. האשימו אותי בהסתה, בזריעת פירוד ומה לא. עברו עשרות שנים עד שהציבור תפס שיש כאן בעיה חמורה. בשנים שלאחר מכן תמך "העולם הזה" בדרך כלל במאבקי המזרחים, מוואדי סליב ועד ל"פנתרים השחורים" והלאה.

הקרע בין האשכנזים למזרחים הוא רק אחד משסעים רבים בישראל. יש קרע עמוק בין דתיים וחילונים, בין יהודים וערבים, בין ותיקים ועולים חדשים (בעיקר עולים מברית-המועצות לשעבר ומאתיופיה), בין שמאליים וימניים, בין "בועת תל-אביב" והפריפריה, וכמובן בין עשירים ועניים.

תופעה זו אינה טראגית כשלעצמה. הרי בכל ארץ יש קרעים מסוגים שונים.

מה שרע בקרעים שלנו הוא שהם בעצם קרע גדול אחד. רוב המזרחים הם דתיים, ימניים, עניים ותושבי הפריפריה. הם אינם אוהבים את האשכנזים, החילונים, הערבים, הרוסים, ה"סמולנים", התל-אביבים, העשירים וה"אליטות" בכלל.

הם מהווים את הבסיס האלקטוראלי של הליכוד.

מדוע, למען השם?

הרי ההיגיון היה אומר את ההיפך. הליכוד הוא ניאו-ליברלי. הוא פועל ככלי בידי הטייקונים. הוא דוגל במדיניות ההופכת את העניים ליותר-עניים. הוא מעביר כספים אדירים מהחינוך, הבריאות והרווחה להתנחלויות ולצבא. הרוב הגדול של המתנחלים הקיצוניים הם אשכנזים.

כאשר מזרחי מצביע בעד הליכוד, הוא מצביע נגד האינטרסים של עצמו. אז מדוע הוא עושה זאת?

יש לכך כמה וכמה הסברים, כולם נכונים.

אחד מהם הוא שכאשר הגיעו המוני העולים המזרחיים לישראל, הם מצאו כאן ציבור שלא רק רואה בערבים אויבים בנפש, אלא גם בני-אדם פרימיטיביים הראויים לבוז. אבל המזרחים דיברו באותו היגוי גרוני כמו הערבים. המוסיקה שלהם הייתה ערבית, תרבותם ומסורתם היו ערביות. על כן מיהרו החדשים להיפטר מכל התכונות האלה (בהצלחה מועטה). הם סיגלו לעצמם איבה עמוקה לכל דבר ערבי.

אחת התכונות המוזרות של שינוי-ערכים זה הייתה העיצוב למפרע של ההיסטוריה. השליטים המוסלמים קידמו בברכה את פליטי ספרד, שהתיישבו ברחבי האימפריה שלהם. בארצות האסלאם חיו היהודים בשלום, בחסות המושלים המוסלמיים שהקוראן ציווה עליהם להגן על "עמי הספר", היהודים והנוצרים. בעולם הערבי לא היו פוגרומים (מילה רוסית), לא הייתה אינקוויזיציה, לא היה גירוש המוני, וכמובן לא הייתה שואה. עד לראשית הסכסוך הציוני-ערבי היו תקריות אנטי-יהודיות נדירות ומקומיות.

אך בישראל משוכנעים העולים ממרוקו וממצריים, מעיראק ומאיראן, שחייהם בעולם המוסלמי היו חיי סבל וייסורים אין-קץ, גם לפני עליית הציונות. צאצאיהם מאמינים בזה באמונה שלמה.

פעם, בעת ויכוח בכנסת, השמיע אבא אבן דעה דומה. הרצתי לו פתק ומחיתי בזעם. הוא התנצל בפניי בחצי-פה ("היו אורות וצללים...") ושלח לי הביתה ספר עב-כרס שלו על ההיסטוריה היהודית. אין בו זכר לדברים שאמר בכנסת.

באופן מוזר האמינו הפלסטינים במשך הרבה זמן ש"היהודים הערבים" יביאו שלום והתפייסות, בניגוד לאשכנזים שונאי-הערבים בהנהגה הציונית. גם האזרחים הערבים בישראל האמינו שהיהודים המזרחים יהוו "גשר". אכזבתם הייתה מרה.

סיבה אחרת לנהירת המזרחים אל הימין הוא מצבם החברתי-כלכלי. זוהי תופעה כלל-עולמית: בארצות קולוניאליות שונאת השכבה התחתונה של האומה השלטת את המיעוטים הלאומיים.

ויש גם גורם רגשי. בדרך כלל מדבר הימין בשפה רגשית, הפונה אל הלב, בעוד שהשמאל משתמש בהיגיון קר, הפונה אל השכל. ההיגיון החילוני אינו כובש את ליבם של המוני המזרחים, חובשי הכיפה. ואולם, הדת של המזרחים היא בדרך כלל מתונה וסובלנית הרבה יותר מאשר הדת הקנאית של החרדים האשכנזים.

מפלגת ש"ס נוסדה ב-1982, אחרי שנכשלו ניסיונות קודמים ליצור כוח פוליטי מזרחי. המנהיג הדתי והפוליטי הבולט של ש"ס היה עובדיה יוסף, רב כריזמטי שנולד בעיראק ונחשב לגדול בתורה. ב-1984 זכתה המפלגה בארבעה מנדאטים, ב-1989 קפצה ל-17 מנדטים, ומאז התייצבה סביב 11-12 מנדאטים.

הצלחתה נרשמה גם לזכות צעיר יליד-מרוקו, אריה דרעי, פוליטיקאי מחונן שכבר בגיל 28 הגיע לדרגת מנכ"ל משרד-הפנים.

דרעי משך את תשומת-לבי כאשר דגל בשלום עם הערבים וראה במפלגה מכשיר להשגת מטרה זו. גם הרב עובדיה דגל בשלום. בניגוד לרוב הרבנים החשובים הוא קבע שמותר להחזיר לערבים את השטחים הכבושים, כדי למנוע פיקוח נפש. הוא ביקר במצריים והשמיע שם דעות דומות.

כל זה שיכנע אותי שיש לתמוך במפלגה החדשה. בחרתי בדרעי כ"איש השנה" של "העולם הזה" וכתבתי מאמר ארוך, שבו הדגשתי שיש למזרחים משימה היסטורית לעשות שלום, לפי דוגמת הסימביוזה של ערבים ויהודים בימי הביניים. הרי כל האישים החשובים בהיסטורית של יהודי המזרח חיו בשלום עם הערבים – החל ברמב"ם, שהיה רופאו האישי של צלאח-א-דין הגדול, וכלה ביהודה הלוי. הם דיברו וכתבו ערבית ומהווים חלק גם מהתרבות הערבית.

אך במשך השנים פנתה ש"ס יותר ויותר ימינה. מנהיגיה נגררו אחרי המוני בוחריה. בדרך כלל הייתה ש"ס עבד נרצע של הליכוד. אך כדאי לזכור שבימי שלטונו של יצחק רבין הייתה זאת מפלגת ש"ס שאיפשרה לממשלה השמאלית להשיג את הסכם אוסלו.

הרב עובדיה נפטר לפני 15 חודשים ונקבר בלוויה הגדולה ביותר שראתה המדינה. הוא השאיר אחריו שני יורשים, שלא יכלו לסבול זה את זה.

האחד הוא אריה דרעי, שנידון בשעתו ל-4 שנות מאסר על שוחד ורמייה. הוא שוחרר כעבור שנתיים וחצי.

האחר הוא אלי ישי, פוליטיקאי קנאי וחסר חוש-הומור. פעם ישבתי לידו באולם בית-המשפט העליון. היה זה כמו לשבת ליד קפיץ עצבני. הוא לא ישב בשקט ולו לרגע. אבריו נעו כל העת, ומדי פעם קפץ ורצה להגיד משהו. השופטים ציוו עליו לשבת ולשתוק.

האיבה בין השניים היא אישית, אך יש לה השלכות פוליטיות מרחיקות-לכת. ש"ס התפלגה בין שני חלקים כמעט-שווים.

החלק שבהנהגת ישי פנה ימינה ומחפש בעלי-ברית בקרב יסודות ימניים-קיצוניים, ואף פשיסטיים. הם עורכים התקפות פראיות על דרעי, המתואר בפיהם כחובב-ערבים שמאלני. כהוכחה הביאו ראיון שנתתי לפני שנים, שבו העליתי על נס את יחסו החיובי של דרעי לשלום. (כאשר האשימו את דרעי בכך שאני ידידו, הוא ענה בהומור יבש שעם יש לו ידידים כמוני, אינו זקוק לאויבים.)

ההשלכה המעשית היא שאם ישרוד דרעי את הבחירות בראש סיעה בת 5-7 מושבים בכנסת הבאה, מפלגתו עשויה להיות מועמדת לקואליציה מרכזית-שמאלית – אם המספרים יצטברו לכדי רוב. זה יכול להיות מהפך גורלי.

בשבילי תהיה זאת הגשמה של חלום. בדרך זו תוכל תנועת-השלום הישראלית לפרוץ מהגטו האשכנזי-אליטיסטי ולהיפגש עם המוני המזרחים.

ברגע זה, זוהי רק אפשרות. אילו הייתי דתי, הייתי מתפלל למענה.