המחקר מראה שאחת המלים שמשתמשים בה הכי הרבה בשפה העברית היא "שלום". אנחנו מברכים זה את זה ב"שלום", ורבים מאיתנו גם נפרדים כך.

המילה "שלום" אין פירושה רק העדר מלחמה, כפי שמתרגמים אותה לשפות זרות. היא הרבה יותר מזה. היא מבוססת על השורש של"ם, ומתארת מצב שהכול מצוי בו בשלמות, בביטחון וברווחה. בשום שפה אירופית לא יתואר משפט כמו "חיילינו תקפו הלילה את האויב וכולם חזרו לבסיסם בשלום."

למילה הערבית "סלאם" יש אותה המשמעות.

אך גם במובנה המצומצם, העדר מלחמה, מבטאת המילה כיסופים אנושיים עמוקים. מאז ימי קדם, בני-אדם נכספו לשלום ופחדו מפני מלחמה. הפסוק DONA NOBIS PACEM – "(אלוהים) תן לנו שלום!" – מופיע במיסה הקתולית. מספר מלחינים חיברו לו מנגינות. במקורות שלנו מופיע "שלום" אין-ספור פעמים.

אבל עכשיו הפכה אצלנו המילה "שלום" כמעט לביטוי פורנוגראפי. אפשר עדיין לבטא שאיפה ל"הסדר מדיני", אך גם ביטוי זה כבר מעורר חשד.

עכשיו זה באופנה להכריז שמחנה-השלום גוסס, וש"פיתרון שתי המדינות" הלך לעולמו. מה שנקרא "פיתרון המדינה האחת" נולד מת.

הכי בטוח זה לומר "אני בעד השלום, אבל..."

לא מכבר כתב העיתונאי ארי שביט ב"הארץ" מאמר שבו גינה במידה שווה את "הימין הקיצוני" ו"השמאל הקיצוני", את השואפים למלחמה ואת השואפים לשלום. הוא הצליח לעורר סערה. השמאלנים הזכירו שהם לא רצחו מעולם יריב פוליטי, ובוודאי שלא ראש-הממשלה, בעוד שהימנים עשו זאת והרבה יותר.

האם אפשר להשוות את מנהיגת מרצ, זהבה גלאון, עם – למשל - מירי רגב מהליכוד? (באחרונה הגישה רגב, אישה יפה שהייתה פעם דוברת צה"ל, תביעה משפטית נגד אדם שכינה אותה בבלוג שלו "זונה בעלת פה של ג'ורה". בית-המשפט דחה את התביעה.)

רבים וטובים תקפו את שביט על ההשוואה. העיתונאי עקיבא אלדר, הפסל בעל השם העולמי דני קרוון (מעצב הקיר שמאחורי יו"ר הכנסת) ואחרים גינו את הטיעון של שביט. איך אפשר להשוות?

הימין מוביל לעבר מדינת-אפרטהייד, שבה מיעוט יהודי ידכא את הרוב הערבי, ואילו השמאל דוגל במצב שבו יחיו שני העמים בשלום, זה בצד זה. איפה הסימטריה?

עיתונאים אוהבים סימטריה. כאשר מגנים את שני הצדדים זה נותן רושם של עליונות ואיזון. כתיבה סימטרית מאפשרת לקוראים להרגיש שהם בני-אדם בלתי-תלויים, החיים מעל להמיית האספסוף.

את הפוליטיקאים מושכת הסימטריה עוד יותר. גם השמאלנים וגם הימנים טוענים שהם שייכים ל"מרכז", בהנחה ששם מצויים הכי הרבה קולות. חוץ מזה, כשאתה ימני אתה מניח שקולות הימין מובטחים לך ממילא, אז כדאי להשקיע את המאמץ העיקרי ב"מרכז". גם אנשי השמאל חושבים כך.

החתירה למרכז מביאה לסילוף המערכת הפוליטית. שני הצדדים מסתירים או ממתיקים את דעותיהם האמיתיות כדי למצוא חן בעיני בוחרים שאין להן דעות כלל, ושלא איכפת להם מכלום.

במלים אחרות, דווקא האנשים שלא איכפת להם כלום הם-הם הקובעים מי ינהיג את המדינה.

זה מזכיר את וינסטון צ'רצ'יל, שאמר כי הדרך הבטוחה ביותר לאבד את האמונה בדמוקרטיה היא לשוחח במשך חמש דקות עם בוחר. ואולם, אותו צ'רצ'יל גם אמר שהדמוקרטיה היא אמנם שיטה גרועה מאוד, אלא שכל שאר השיטות שנוסו עד כה גרועות יותר.

ארי שביט אינו מתנגד לשלום. להיפך, הוא אוהב את השלום.

אוהב עד כדי כך שיש לו הצעה לאבו-מאזן: אם יכריז המנהיג הפלסטיני מראש שהוא מקבל את הצעת-השלום של אהוד אולמרט, ואם כל המדינות הערביות יודיעו מראש שהן מוותרות על זכות-השיבה של הפליטים הפלסטינים, כי אז הוא, שביט, מוכן לנהל משא-ומתן לשלום.

לי זה נשמע קצת נאיבי.

אולמרט הגיש את הצעת-השלום שלו כאשר הוא כבר היה בדרך החוצה, אחרי שהואשם בשחיתות. אינני זוכר את תוכן ההצעה, ואני חושש שגם כל האחרים שכחו אותה. על כל פנים, ההצעה פחותה מן המינימום שהפלסטינים מסוגלים לקבל.

אז למה יקבל אבו-מאזן עוד לפני התחלת המשא-ומתן את ההצעה של פוליטיקאי ישראלי הנמצא כבר בדרך החוצה?

אשר לעניין הפליטים, דרישת שביט היא מוזרה עוד יותר. זכות-השיבה היא הקלף החזק ביותר של הדיפלומטים הערבים. הם עשויים לוותר עליה רק אחרי מאבק קשה ומר, תמורת מחיר מתאים: הקמת המדינה הפלסטינית, בירה במזרח ירושלים, חיבור בין הגדה והרצועה, ועוד.

לוותר על קלף זה טרם החל המשא-והמתן? זה נשמע קצת לא-מציאותי. אבל זה מראה שארי שביט חף מהבנת המשמעות של שלום.

השמאל הישראלי לא מת. הוא שרוי בתרדמת עמוקה. בגרמנית קוראים לזה "מוות מדומה", ויש סכנה שקוברים אדם הנראה כמת בעודו בחיים. בילדותי זה היה אחד הסיוטים שלי, שיקברו אותי לפני שאני מת באמת.

מפלגת-העבודה היא שריד אומלל של הכוח הפוליטי הגדול שהנהיג את היישוב העברי וניצח על הקמת המדינה. עכשיו עומדים בראשה אנשים המעוררים חמלה, והראשון בהם יצחק הרצוג, "ראש האופוזיציה". במלחמת "צוק איתן" הייתה המפלגה אילמת, חוץ ממתן עצות בלתי-מבוקשות לבנימין נתניהו על איך לנהל את המלחמה יותר טוב.

גם מרצ לא הרימה את קולה יותר מדי. כל עוד התותחים רעמו, המוזות של מרצ שתקו.

לאף אחת משתי מפלגות אלה אין ולו הסיכוי הקלוש ביותר לשנות את פני המדינה. בסקרי דעת-הקהל, רק אחוזים זעירים חושבים שהרצוג מתאים להיות ראש-ממשלה.

והמפלגות הערביות? מי שואל? אף אחד? בסדר.

לפני שבועיים, ביום הולדתי ה-91, שאלתי את עצמי: לו הייתי בן 25 ומשתוקק לפעולה, איך הייתי ניגש למשימה של בניית שמאל חדש?

העצה הראשונה שיעצתי לעצמי הייתה: אל תתנהג כמו אותו יליד אוסטרלי, שקנה בומרנג חדש וזרק את הישן, שחזר ופגע בו בראש. הייתי סוגר את הבומרנג הישן בארון ורוכש בומרנג חדש ומבריק.

איך? קודם כל הייתי נפטר מכל הסיסמאות, השמות והסמלים, ובראשם מהשם "שמאל".

מה משמעות השם "שמאל" בעיני הישראלי המצוי? למיליון וחצי עולים "רוסיים", פירושו ברית-המועצות, סטלין והקג"ב. למיליוני מזרחיים שמאל פירושו האליטה האשכנזית השנואה, השלטת עדיין בתחומים רבים במדינה. לדתיים מכל הסוגים שמאל פירושו הציבור החילוני ששכח את אלוקים ואת תרי"ג המצוות. לאזרחים הערבים, שמאל פירושו הבגידה בהם מצד ממשלות שמאליות.

אנחנו זקוקים לשם חדש, שכל מגזרי הציבור שלנו יכולים לקבלו ולאהבו: נשים וגברים, אשכנזים ומזרחיים, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים.

זוהי דרישה קשה. הייתי מרכיב קבוצות-משאל בכל אחד מהמגזרים השונים כדי לגלות משהו מקורי, עברי, המדבר אל לב האנשים, ולא רק למוחם.

הרגשות חשובים מאוד-מאוד. מזה זמן רב שהשמאל הוא יבש וסטרילי, משעמם וחסר היכולת לרגש. בהפגנות "השמאל הציוני" אין התלהבות, אין שירים מעוררים, אין "אנו נתגבר".

שלום, דמוקרטיה, שיוויון, הומניזם – אלה אינם סיסמאות ריקות ומיושנות. אם מוסיפים להם כבוד למסורת היהודית והערבית ודברי חז"ל, וגם כבוד לתרומת כל אחד מהמגזרים השונים לטובת הכלל, יכולה להיווצר תערובת מרגשת חדשה.

כדברי מרטין לותר קינג, אנו זקוקים לחלום. לחזון. לא רק למצע של בחירות.

חזון זקוק לכוח כדי להתבצע. בלי חזון חדש ומרגש, לא יכול לקום כוח פוליטי גדול. אך בלי כוח פוליטי גדול, החזון יישאר בגדר חלום.

השמאל הישן גוסס מפני שבמשך ששים השנים האחרונות הוא ויתר, ללא קרב, על כל מכשירי הכוח שהיו בידיו – החל בהסתדרות, שהייתה בעלת עוצמה אדירה, ועד לתקשורת. המחלה השמאלנית של התפצלות משתקת אותו גם עכשיו. יש לנו עשרות רבות של עמותות למען השלום וזכויות-האדם, המורכבות מנשים ומאנשים נהדרים העושים עבודה מצוינת במאבק נגד המלחמה, הכיבוש, אי-השוויון החברתי והדיכוי, כל עמותה בנישה משלה. אך למרבה הצער אין הן מסוגלות להתאחד אף כדי ליצור את הכלים המשותפים הפשוטים ביותר.

הפוליטיקה היא עניין של רעיון ושל כוח. עלינו ליצור את שניהם יש מאין.

למרבה המזל אינני עוד בן 25, ואני משאיר את המשימה בשמחה לדור הצעיר.

שלשום התחילה שנה עברית חדשה, שנת תשע"ה. הבה נשעה לקול הקורא לנו.