בנימין נתניהו הגדיר זאת בצורה קולעת: עלינו להגן על ישראל על גדת הירדן, לפני שיגיעו לתל-אביב!

פשוט. תמציתי. אידיוטי.

להגן על ישראל – מפני מי? מפני "דאעש", כמובן.

דאעש הוא "המדינה האסלאמית של עיראק ושאם" – כוח חדש בעולם הערבי. "שאם" הוא סוריה-רבתי – השם הערבי המסורתי לשטח המכיל כיום את סוריה, לבנון, ירדן, פלסטין וישראל. יחד עם עיראק, זהו האיזור שההיסטוריונים קוראים לו "הקשת הפורייה" , השטח הירוק שמסביב לצפון המדבר הערבי השומם.

במשך רוב ההיסטוריה הייתה "הקשת הפורייה" ארץ אחת, חלק מרצף של אימפריות. האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאים, הביזנטים, הערבים, העות'מאנים ואחרים שמרו על שלמותה. עד שבאו שני ג'נטלמנים, סר מארק סייקס ומסיה פראנסואה ז'ורז'-פיקו וחתכו אותה לחתיכות בהתאם לאינטרסים האימפריאליים שלהם. זה קרה בימי מלחמת-העולם הראשונה, שפרצה בעקבות התנקשות שאירעה בשבוע שעבר בדיוק לפני 100 שנה.

תוך התעלמות גמורה מהעמים, מוצאם האתני ושייכותם הדתית, האדונים סייקס ופיקו יצרו מדינות-לאום במקום שלא היו לאומים. הם וממשיכיהם, בעיקר גרטרוד בל, טי' אי' לורנס ווינסטון צ'רצ'יל, צירפו יחד שלוש עדות שונות לגמרי והמציאו את מדינת "עיראק". הם המליכו עליה מלך זר שייבאו מהעיר מכה.

"סוריה" הוענקה לצרפתים. אחד האדונים לקח מפה ועיפרון, וצייר גבול באמצע המדבר בין דמשק לבגדאד. אחרי זה חתכו הצרפתים את סוריה והקימו מובלעות שונות לסונים, לעלאווים, לדרוזים, למארונים ועוד. אחר-כך המציאו את לבנון והשליטו בה משטר שהציב את המארונים הנוצריים מעל לשיעים הבזויים.

כורדיסטאן, מולדת של עם אחר, נחתכה לארבעה חלקים, שכל אחד מהם צורף למדינה אחרת. בפלסטין תוכנן "בית לאומי לציונים" בלב אוכלוסייה ערבית עוינת. השטח שמעבר לירדן נקרע ממנה כדי לספק נסיכות לעוד אמיר ממכה.

זהו העולם שבו גדלנו, וזה העולם המתמוטט עכשיו.

מה שאנשי "דאעש" מנסים עכשיו לעשות הוא פשוט למחוק את כל הגבולות האלה . תוך כדי כך הם חושפים מחדש את הפער העתיק בין הסונים והשיעים. הם רוצים להקים מדינה מוסלמית-סונית מאוחדת, ח'ליפאת חדש.

זה מעמיד אותם מול אינטרסים מושרשים אדירים, ומן הסתם הם ייכשלו. אך הם זורעים משהו העשוי להחזיק מעמד הרבה יותר זמן: רעיון שיכבוש את מוחם של מיליונים רבים. רעיון זה עשוי להשתלט במרחב בעוד 25, 50 או 100 שנים. זה עשוי להיות גל העתיד.

כשאנחנו רואים את התמונה הזאת מתפתחת מול עינינו, מה עלינו לעשות?

בעיניי שלי, התשובה ברורה לגמרי: לעשות שלום, במהרה, כל עוד העולם הערבי הוא כפי שהוא.

"שלום" אין פירושו רק שלום עם העם הפלסטיני, אלא עם העולם הערבי כולו. יוזמת-השלום הערבית – המבוססת על יוזמת יורש-העצר הסעודי (דאז) – עדיין מונחת על השולחן. היא מציעה שלום מלא ושלם עם מדינת-ישראל, בתמורה לסיום הכיבוש והקמת המדינה הפלסטינית העצמאית. החמאס כבר הביע את הסכמתו הרשמית להסדר זה, בתנאי שהוא יאושרר במשאל-עם פלסטיני.

נכון, זה לא יהיה קל. יהיה צורך להתגבר בדרך על מכשולים רבים. אבל הדבר אפשרי. וזה יהיה שיגעון לא לנסות.

לפעול עכשיו!

תגובת מנהיגינו הפוכה בדיוק.

המאורעות ההיסטוריים המתרחשים סביבנו מעניינים את מנהיגי ישראל כקליפת השום.

מוקד התעניינותם הוא המאמץ להחזיק בגדה המערבית. כלומר, למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית. כלומר, למנוע שלום.

הדרך הבטוחה ביותר להשיג זאת היא להחזיק בבקעת-הירדן. שום מנהיג פלסטיני לא יסכים לעולם לאבד אזור זה – לא על-ידי סיפוחו לישראל ולא על-ידי המשך מיקומו ה"זמני" של צה"ל בבקעה.

זה יהווה אובדן של כ-25% משטח הגדה המערבית (שכולה אינה אלא 22% של פלסטין ההיסטורית) והשטח הפורה ביותר שלה. זה ינתק גם את המדינה הפלסטינית מכל קשר עם העולם. מדינת-פלסטין תהפוך למובלעת המוקפת מכל הצדדים על-ידי ישראל. כמו ה"בנטוסטנים" של דרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד.

כאשר הציע אהוד ברק הצעה זו בקמפ-דייוויד, הוועידה התפוצצה. לכל היותר הסכימו הפלסטינים למקם בבקעה כוח צבאי של אמריקה או כוח של האו"ם.

השבוע, לפתע פתאום, העניין בבקעת הירדן צף מחדש. התמונה הייתה פשוטה: "דאעש" מסתער מבסיסו העיראקי-סורי דרומה. הוא יכבוש את עיראק. משם, הוא יפלוש לירדן ויצוץ בגדה המזרחית של נהר הירדן.

כמו שאמר נתניהו: אם לא ייעצר שם על-ידי כוח של צה"ל המוצב שם באופן קבוע, הוא יופיע בשערי תל-אביב (אילו היו לתל-אביב שערים).

הגיוני? מובן מאליו? בלתי-נמנע? קשקוש מוחלט!

מבחינה צבאית, "דאעש" הוא כוח זניח. אין לו חיל-אוויר, טנקים או תותחים. מולו עומדים איראן וארצות-הברית. בהשוואה אליו, גם הצבא העיראקי הוא עדיין כוח יעיל. ובהמשך הדרך, הצבא הירדני רחוק מלהיות כוח מבוטל.

יתר על כן, אם "דאעש" רק יתקרב לממלכת ירדן, צה"ל לא יחכה לו על גדת הירדן. הירדנים היו מבקשים את ישראל לחוש לעזרתם - כפי שקרה בספטמבר השחור (1970) כאשר הכריזה גולדה מאיר, בפקודת הנרי קיסינג'ר, שצה"ל יפלוש לירדן אם הצבא הסורי יתקרב לגבולותיה. זה הספיק.

עצם הראיון שחיילים ישראליים ישכבו בשוחות בבקעת הירדן כדי להגן על ישראל מפני "דאעש" הוא מטומטם לגמרי. אפילו יותר מטומטם מקו בר-לב המהולל שהיה אמור לעצור ב-1973 את המצרים לאורך תעלת-סואץ. הקו התמוטט תוך שעות – דבר שהזכיר את גורל "קו מז'ינו" הצרפתי ו"קו זיגפריד" הגרמני במלחמת-העולם השנייה.

לצה"ל יש טילים, מל"טים ואמצעי-לחימה אחרים שיעצרו כוח אויב הרבה לפני שיגיע לנהר הירדן. הכוח העיקרי של צה"ל היה מגיע מהים לירדן תוך שעות.

הקונספציה הזאת מוכיחה שהפוליטיקאים הימניים שלנו – כמו חבריהם בכל העולם, אני חושש – חיים עדיין במאה ה-19. לולא הייתי כל-כך נדיב הייתי אומר שהם חיים בימי-הביניים. אפשר היה לחמש אותם בקשתות וחיצים.

(העניין הזה מזכיר לי איכשהו שיר צבאי גרמני מהמאה ה-19: "לנהר הריין! לנהר הריין! לנהר הריין הגרמני! / מי רוצה להיות שומר הנהר? / מולדת אהובה, אל תדאגי / משמר הריין עומד איתן ונאמנן! / הצעיר הגרמני, חזק וירא-שמיים / מגן על ארץ-הספר הגרמנית!"

חזרה אל העתיד.

הצלבנים התבססו בארץ כאשר העולם הערבי היה מפולג ומפוצל. אויבם הגדול, המצביא הכורדי צלאח אל-דין אל-איובי הקדיש עשרות שנים לאיחוד העולם הערבי סביבם לפני שהביס את צבאם בקרני-חיטין.

כיום מפוצלים הערבים יותר מתמיד. אך הולך ונרקם עולם ערבי חדש, שאת דמותו כבר ניתן לראות במעומעם.

מקומנו הוא בתוך המציאות החדשה, לא מחוצה לה. איננו יושבים ביציע.

למרבה הצער, מנהיגינו אינן מסוגלים לראות זאת. הם חיים עדיין בעולמם של סייקס ופיקו, עולם של שליטים זרים (עכשיו האמריקאים). בעיניהם, המהומה סביבנו אינה אלא – מהומה.

חוזה המדינה כתב לפני 118 שנים שבפלסטינה נהווה חיל-חלוץ של התרבות האירופית, "חלק מהחומה נגד הברבריות האסיאתית".

מנהיגינו חיים עדיין במציאות הזויה זו. עכשיו זה נקרא "וילה בג'ונגל".

אז מה נעשה כאשר חיות-הטרף בג'ונגל שואגות ומתקרבות? נבנה חומות גבוהות יותר!

אלא מה?