ניו-זילנד החליטה להחליף את הדגל שלה. אמנם זה הוזכר בידיעה קטנה בתקשורת שלנו. אבל זוהי דוגמה משמעותית בשבילנו.

הדגל הישן מבוסס על הדגל הבריטי, ה"יוניון ג'ק", המסמל את האיחוד של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד. שלושת הצלבים השונים שולבו יחד בצורה גראפית מתוחכמת.

אך מה מסמל דגל זה לתושבי ניו-זילנד בימינו? די מעט. בודאי, הם קרובים לבריטניה ולתרבות האנגלו-סכסית, אבל הם אומה חדשה, ויש להם היסטוריה, מצב גיאו-פוליטי ואופי לאומי משלהם.

דגל לאומי אמור לאחד את כל האזרחים של המדינה, לעורר את נאמנותם ולחזק את הפטריוטיזם שלהם. מובן מאליו שהדגל אינו צריך להדיר חלקים נכבדים של האוכלוסייה.

לכן החליטה הממשלה של מדינת-האיים הדרומית לוותר על הדגל שהוא בעל משמעות רק לגבי חלק מן האוכלוסייה ולאמץ דגל חדש, שתהיה לו משמעות לכולם. עכשיו נערכת תחרות לבחירת דגל כזה.

ניו-זילנד הולכת בדרכה של קנדה, שגם היא הייתה "דומיניון" בריטי, שוויתרה על דגל דומה, בניסיון נבון ליצור דגל שיתקבל במידה שווה על הקנדים דוברי-האנגלית, הקנדים דוברי-הצרפתית, בני האינויט ועמים ילידים אחרים (שנקראו פעם "אסקימוסים".)

בעיית הדגל שלנו דומה מאוד. הצורה הגראפית שלו התקבלה על-ידי הקונגרס הציוני הראשון. הרעיון מבוסס על הטלית ("ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" – במדבר ט"ו ל"ח) ועל המגן-דויד העתיק. הוא נוצר למען תנועה עולמית שמטרתה הייתה להקים בארץ בית לאומי לעם היהודי. עם הקמתה של מדינת-ישראל הוא הפך לדגלה הלאומי.

כיום הוא משמש כדגל המדינה, כדגל התנועה הציונית העולמית, ובעיני רבים כדגלם של כל היהודים.

אבל הוא לא דגלם של כל הישראלים. בעיני האזרחים הערביים, דגל זה אינו אלא סמל הקיפוח וההדרה. הוא מזכיר להם בכל עת ובכל מצב שהם אזרחים ממדרגה שנייה, שאינם שייכים ממש למדינה.

מהיום הראשון של המדינה, הצעתי לאמץ דגל אחר, שיכלול את כל האזרחים. כמו תושבי ניו-זילנד כיום, הרגשתי שעם כל הכבוד למוצא, להיסטוריה ולרקע התרבותי שלנו, אנחנו הישראלים חיים במציאות שונה. רבים מהאזרחים אינם יהודים, וסמלי המדינה משקפים עובדה זו.

למען האמת, אינני חושב שזה דגל טוב. דגלים אמורים להיראות ממרחק רב. במקורם נועדו הדגלים לסמן את מקומו של המלך בשדה-הקרב, כך שכל חייל יידע היכן מפקדו העליון. לכן הדגל צריך לבלוט.

צבעי הדגל שלנו – תכלת ולבן – הם אסתטיים, אך לא בולטים. הם לא נראים על רקע של שמיים כחולים ועננים לבנים. אם מנופפים חצי תריסר דגלים כחולים-לבנים ודגל אדום אחד, העין נמשכת מעצמה אל הדגל האדום.

ואולם, הטענה העיקרית נגד הדגל אינה אסתטית, אלא פוליטית.

הרבה זמן לפני שבנימין נתניהו המציא את הדרישה שהפלסטינים יכירו בישראל כ"מדינת-הלאום של העם היהודי", הדגל שלנו כבר סימל את הטענה הזו.

אין הוא רק הדגל של מדינה רגילה. הוא מגלם את הטענה שהמדינה מייצגת את כל היהודים מסביב לעולם.

האם נשאלו היהודים אם הם רוצים להיות מיוצגים על-ידי ממשלת-ישראל?

מוזר ששאלה מסוג זה לא התעוררה מעולם. לא על-ידי הפלסטינים, לא על-ידי האמריקאים ואף לא על-ידי הישראלים עצמם.

לפני שהממשלה שלנו תדרוש שההנהגה הפלסטינית ברמאללה תכיר בישראל כ"מדינת-הלאום של העם היהודי", האם לא יאה שיישאלו יהודי לוס-אנג'לס, מוסקווה ויוהנסבורג את אותה שאלה?

בלי משאל-עם בקרב הפזורה היהודית, ותשובה חיובית של הרוב הגדול, התביעה הישראלית חסרת-יסוד. הרי זו צורה של אימפריאליזם ישראלי, מין ניסיון לכפות ריבונות בכוח על עם "כבוש".

לפני שמשאל-עם כזה יכול להתקיים, צריך שתינתן תשובה למספר שאלות: מיהו יהודי? בן או בת לאם יהודיה? מה ביחס לילדיו של אב יהודי? מה ביחס לגרים? האם זה תלוי בשאלה מי גייר אותם? רק רב אורתודוכסי? מה ביחס לגרים שגוירו על-ידי רבנים רפורמים או שמרנים? ומה ביחס לאתיאיסטים? האם הם ייחשבו ליהודים המיוצגים על-ידי ישראל?

על כל השאלות האלה אין הסכמה בין הישראלים לבין עצמם. אז איזו משמעות יש לדרישה זו, מלבד שתשתמע כטכסיס שמטרתו לחבל במשא-ומתן לשלום?

שאלת משאל-העם התעוררה השבוע גם בהקשר אחר.

שר-החוץ אביגדור ליברמן התעורר מחדש. אמנם כל המיניסטריון שלו שובת. המשרד המרכזי בירושלים והשגרירויות בכל העולם סגורים ומסוגרים. אבל ליברמן אינו נח.

השבוע הוא הכריז שהורה ליועץ המשפטי של משרדו להגיש לו חוות-דעת משפטית לגבי תוכניתו לחילופי-שטחים. לפי התכנית, שטח גדול של ישראל הריבונית, המיושב על-ידי אזרחים ערבים, יועבר למדינה הפלסטינית העתידית, יחד עם תושביו, בתמורה לשטחים פלסטינים המיושבים העל-ידי המתנחלים.

המטרה הגלויה של החילופין היא להפחית את מספר האזרחים הערביים, כדי שהמדינה היהודית תכיל יותר יהודים ותהיה יהודית יותר.

על פני הדברים, זה נראה כמו הצעה הוגנת.

קודם כל, מפני שנובע ממנה שליברמן דוגל בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. מכיוון שהוא איש הימין הקיצוני, זה ראוי לציון.

כל אנשי הימין בישראל נאלצים להתמודד עם דילמה: מה חשוב יותר – הגיאוגרפיה או הדמוגרפיה? היהודיות של הארץ השלמה, שהובטחה לנו אישית על-ידי אלוהים או היהודיות של אוכלוסיית המדינה היהודית?

רוב הימין מעדיף את הארץ על פני העם. הם רוצים לשמור על הארץ "מהים עד הנהר", אפילו אם הפלסטינים יהוו בה רוב. בעיניהם, כיבוש ניצחי הוא פיתרון טוב. גם מדינת אפרטהייד מקובלת.

חלק אחר של הימין מאמין שחשוב יותר לשמור על מדינה שבה מספר הלא-יהודים יהיה מצומצם, וכך להבטיח שיהדות המדינה תישמר לנצח נצחים. התכנית של ליברמן נועדה להשיג זאת.

לשם כך מוכן ליברמן לשנות את הגיאוגרפיה של ישראל ולהצר עוד יותר את "המותניים הצרים" של ישראל. כיום, רוחב המדינה בין נתניה לטולכרם הוא כ-14 ק"מ. ליברמן מוכן שתהיה צרה עוד יותר. לאור העובדה ששוחרי הסיפוח מביאים את טענת "המותניים הצרים" ("גבולות אושוויץ", בפי אבא אבן) כטענה למען סיפוח השטחים, זוהי נקודה מעניינת.

היועץ המשפטי התייחס למשימתו ברצינות רבה וחיבר דו"ח ארוך ומנומק היטב. בעיקר הקדיש תשומת-לב לשאלה אם פיתרון כזה יהיה בהתאם לחוק הבינלאומי. תשובתו הלא-מפתיעה הייתה חיובית.

שום אוכלוסיה לא תוזז. הפלסטינים הגרים בשטחים אלה ישמרו על אזרחותם הישראלית, אם ירצו בכך, וישמרו גם על זכויותיהם בביטוח הלאומי. הם פשוט יפסקו מלהיות תושבים של מדינת-ישראל ויהפכו לתושבי מדינת-פלסטין.

פיתרון הוגן, ואפילו נדיב. מלבד נקודה קטנה אחת: התושבים הערביים לא יישאלו.

אחרי בדיקה מעמיקה של התקדימים הסיק היועץ המשפטי שהחוק הבינלאומי אינו דורש משאל-עם. ליברמן מתנגד בתוקף למשאל כזה.

מדוע? מפני שבני-האדם הנוגעים הדבר כבר הבהירו לגמרי שהם מתנגדים להעברה כזאת.

זוהי מחמאה גדולים לישראל. חרף כל ההפליות, חרף כל התלונות המוצדקות, האזרחים הערביים של ישראל מעדיפים להישאר חלק ממדינת-ישראל, במקום להיות חלק של המדינה הפלסטינית העתידה לקום.

ידוע שהם אזרחים מדרגה שנייה. החדשות מזכירות זאת כמעט מדי יום. פחות נראה שהאוכלוסייה הערבית מושרשת עמוק במציאות הישראלית, הכלכלית והפוליטית כאחת.

הצד השני של המטבע הוא שהמדינה מפיקה רווח עצום מהאוכלוסייה הזאת. הערבים עובדים בכלכלה הישראלית ומגדילים אותה. הם מהווים שוק חשוב לתוצרת הישראלית. הם משלמים מסים. הטענה שהם אינם משלמים מסים כראוי היא מיתוס – אי-אפשר לחיות בישראל מבלי לשלם מסים, ישירים ועקיפים (חוץ מהטייקונים). על כל המוצרים בחנות רובץ מס-ערך-מוסף. מכל המשכורות (מלבד הנמוכות ביותר) מנוכה מס-הכנסה.

הרבה ארצות בהיסטוריה למדו מהניסיון שגירוש אוכלוסייה הוא לרוב אסון לכלכלת הארץ המגרשת. כאשר גירשה צרפת את ההוגנוטים הפרוטסטנטים, היא איבדה מעושרה, ואילו פרוסיה, שקלטה אותם, התעשרה והתעצמה. זה נכון גם לגבי ספרד ופורטוגל, שגירשו את היהודים והמוסלמים. שתי הארצות שקעו, ואילו הממלכה העות'מאנית, שקלטה אותם בידיים פתוחות, פרחה.

האוכלוסייה הערבית של ישראל היא נכס למדינה. במקום להיפטר ממנה, אנחנו צריכים לעשות כל דבר כדי שתרגיש בבית.

דגל חדש עשוי לתרום תרומה גדולה לקידום מטרה זו.