אברהם בורג, יו"ר הכנסת לשעבר, פרסם בשבוע שעבר ב"הארץ" מאמר מעניין, שבו הציע פדרציה ישראלית-פלסטינית.

מאמר זה עורר בי הרבה זיכרונות.

באביב 1949, מיד אחר חתימת הסכמי שביתת-הנשק המקוריים, התכנסה קבוצה קטנה כדי לקדם את הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל החדשה, וכריתת ברית בין שני העמים. באותה עת זה נחשב לכפירה גמורה, מכיוון שישראל הכחישה בתוקף את עצם קיומו של עם פלסטיני. השם "פלסטין" נמחק מהמפה. הגדה המערבית צורפה לירדן, ורצועת עזה נכבשה על-ידי המצרים.

בקבוצה היו רוסטום בסטוני, ערבי מוסלמי, ג'בר מועדי, ערבי דרוזי, ואני. (מוזר ששלושתנו נבחרנו לימים לכנסת). לא דיברנו בפירוש על פדרציה, אך הסכמנו שהגבול בין שתי המדינות צריך להיות פתוח למעבר חופשי של בני-אדם וסחורות. כאשר הסתבר שאין בכוחנו להקים מפלגה חדשה, הקבוצה התפזרה.

אחרי מלחמת קדש (1956) קמה קבוצה חדשה, שבה היו שותפים, מלבדי, נתן ילין-מור, מנהיג הלח"י, בועז עברון, עמוס קינן ואחרים. קבוצה זו, שקראה לעצמה "הפעולה השמית", פרסמה כעבור שנה את "המנשר העברי", מסמך יחיד-במינו שהציג דגם שונה לגמרי של מדינת-ישראל, בכל התחומים. בין השאר הציע "המנשר" את הקמתה של מדינת-פלסטין לצד מדינת-ישראל ופדרציה של ישראל, פלסטין וירדן. קראנו לה "אוגדת הירדן" (זה היה לפני שצה"ל אימץ לעצמו את המונח הזה). מיד אחרי מלחמת ששת-הימים קמה קבוצה בשם "פדרציה ישראל-פלסטין", כמעט באותו ההרכב.

אבא אבן הפיץ בשנות ה-70 את הרעיון של "פיתרון בנלוקס" – ראשי השמות של שלוש המדינות בלגיה, נדרלנד (הולנד) ולוקסמבורג, שהתאחדו אז במעין פדרציה. להפתעתי השתמש יאסר ערפאת באותו המושג כאשר פגשתי אותו לראשונה בביירות הנצורה ביולי 1982: "פדרציה של ישראל, פלסטין וירדן, ואולי גם לבנון – למה לא?" הוא חזר על אותו הרעיון, באותן המלים, בשיחתנו האחרונה, סמוך למותו המסתורי.

ברבות הימים ויתרתי על השימוש במילה "פדרציה" מפני שנוכחתי לדעת שהוא מפחיד את שני הצדדים. הישראלים ראו בה צמצום של עצמאות המדינה, והפלסטינים חששו שזהו טכסיס ציוני חדש כדי להמשיך בכיבוש באמצעים אחרים. אבל ברור שבארץ קטנה כשלנו לא תוכלנה להתקיים שתי מדינות זו לצד זו לאורך זמן בלי קשר הדוק ביניהן. רעיון הפדרציה עונה גם על הגעגועים לשלמות הארץ, הקיימים בשני העמים.

כדאי לזכור שגם תוכנית-החלוקה של האו"ם משנת 1947 כללה פדרציה, אם כי בלי להשתמש במילה זו במפורש. התכנית קבעה שהמדינה הערבית והמדינה היהודית תהיינה מאוחדות באיחוד כלכלי.

יש בעולם עשרות פדרציות וקונפדרציות, ואין שתיים הדומות זו לזו. כל אחת מיוחדת במינה, תוצר של ההיסטוריה ונסיבותיה המיוחדות. אך כולן מבוססות על אמנה – "פדוס" בלטינית, ומכאן השם.

מלחמת-האזרחים האמריקאית הנוראה הייתה בין פדרציה (הצפון) וקונפדרציה (הדרום). מקובל להניח שפדרציה היא ברית הדוקה, עם ממשל מרכזי חזק, בעוד שקונפדרציה היא ברית רופפת יותר בין מדינות כמעט-עצמאיות.

הרשימה ארוכה. שווייץ מגדירה את עצמה כקונפדרציה. רוסיה שלאחר ברית-המועצות היא פדרציה, גרמניה היא "רפובליקה פדרלית", וכן הלאה.

גם פדרציה בין ישראל ופלסטין, עם או בלי ירדן, תצטרך להתאים את עצמה לנסיבות המיוחדות שלנו, ותהיה לה צורה ייחודית משלה.

העיקר הוא התזמון.

אברהם בורג מדמה את תוכניתו לבניין בעל שלוש קומות, שקומתו הראשונה זכויות-האדם, קומתו השנייה שתי המדינות (ישראל ופלסטין) וקומתו השלישית הפדרציה.

בניין נבנה מלמטה, קומה אחרי קומה. לפני שאפשר לגשת לבניית הפדרציה, יש להקים את קומת שתי המדינות: קיומן זו בצד זו של מדינת-הלאום הישראלית ומדינת-הלאום הפלסטינית. עד שלא תקום מדינת פלסטין לצד מדינת-ישראל, במסגרת חוזה-שלום סופי, אין משמעות לרעיון הפדרציה.

פירוש הדבר שתקום מדינת-פלסטין על פי גבולות 1967, שבירתה ירושלים המזרחית, כמדינה חופשית, עצמאית וריבונית, מדינת-הלאום של האומה הפלסטינית.

כל עוד לא הוגשם רעיון בסיסי זה, תוך פיתרון כל הבעיות הנלוות, אין טעם לכל השאר.

הכיבוש הוא פצע שותת-דם, ולפני הכול יש לרפאו במסגרת של שלום. לא יכולה להיות פדרציה אמיתית בין כובש לבין נכבש. הנחת-היסוד של פדרציה היא שוויון במעמד, אם גם לא שוויון בעוצמה.

פיתרון שתי המדינות מבטיח שלום – לפחות שלום רשמי ששם קץ למאה שנות סכסוך. אחרי שיושג שלום זה, ניתן וכדאי לחשוב על השלב הבא: העמקת השלום והפיכתו למציאות יומיומית בחיי בני-האדם.

נניח שבתום סיבוב-שיחות זה, או בתום סיבוב אחר בעתיד, נגיע לשלום רשמי, שפירושו סיום כל התביעות ההדדיות, כפי שהגדיר זאת ג'ון קרי. בשלב זה ניתן יהיה לחשוב על רעיון הפדרציה.

על מה אנחנו חושבים? פדרציה הדוקה או קונפדרציה רופפת? אילו תפקידים מוכנים שני הצדדים – מתוך רצון חופשי – להעביר מהמישור הלאומי למישור הפדראלי?

סביר להניח שישראל לא תוותר על זכותה לקבל החלטות לגבי זיקתה לפזורה היהודית ולתכנים הקשורים בעליה. יש להניח שאותו הדבר נכון לגבי הפלסטינים, זיקתם לעולם הערבי ושיבת הפליטים.

מה לגבי כלל יחסי-החוץ? נדמה לי שבכל הפדרציות והקונפדרציות הקיימות, הממשל המרכזי אחראי לאלה. ענייני הצבא והביטחון בעייתיים עוד יותר.

לטעמי, הפדרציה תעסוק בעיקר בענייני כלכלה, זכויות-אדם, חופש התנועה וכדומה.

וחשוב מכל: המשא-והמתן בין מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין בעניין הפדרציה צריך להתנהל בין שתי שותפות שוות, ללא לחץ, בגובה העיניים.

האם זאת תהיה סוף הדרך לשלום-אמת? לפי תפיסתי, אלה הם רק הצעדים הראשונים.

אם פיתרון שתי המדינות הוא הקומה הראשונה, והפדרציה היא הקומה השנייה, ניתן לחזות שהקומה השלישית תהיה איחוד מרחבי, בדומה לאיחוד האירופי.

מול הסערות הפוקדות כרגע את הארצות הערביות, קשה להעלות על הדעת שה"אביב הערבי" יביא למצב של רגיעה ושל יציבות. אך זיכרוננו קצר. הרי האיחוד האירופי הוא תולדה ישירה של המלחמה האיומה ביותר בתולדות האנושות – מלחמת-העולם השנייה, שבה נספו מיליוני אירופים.

איחוד מרחבי (נהגתי לקרוא לו "האיחוד השמי"), שיכלול את ישראל ופלסטין, יביא ברכה לכל שותפיו. כבר עתה ממלאים איחודים מרחביים כאלה תפקיד גובר והולך בעולם.

הקומה העליונה של הבניין יהיה סדר עולמי חדש, סוג כלשהו של ממשל עולמי, שחסרונו בולט כבר עתה. אני די בטוח שהוא יקום לפני סוף המאה הזאת. חזון זה אינו אוטופי יותר מכפי שהיה חזון האיחוד האירופי לפני מאה שנה, כאשר קומץ של אידיאליסטים מרחיקי-ראות הציעו אותו.

כבר בשעה זו יש בעיות הרות-גורל, שאין עוד אפשרות לפתור אותן במישור הלאומי, או אף במישור המרחבי. בין השאר: הצלת כדור-הארץ משואה סביבתית, ארגון המשק הגלובלי, מניעת מלחמות ומלחמות-אחים, הבטחת זכויות-האדם בכל מקום, שוויון הנשים, הגנה על מיעוטים, הבטחת מזון לכל בני-האדם, הדברת המחלות – כל אלה מחייבים ממשל עולמי בעל כושר החלטה וביצוע.

סדר כזה יהיה בהכרח דומה לפדרציה עולמית. אין פירוש הדבר היעלמותן של מדינות-הלאום. הן ימשיכו להתקיים, כפי שהן קיימות כיום באיחוד האירופי. אך הריבונות שלהן תהיה מצומצמת יותר.

האם סדר עולמי כזה יכול להיות דמוקרטי? הוא חייב להיות כזה. באחד הימים תבחר האנושות בפרלמנט עולמי, כפי שהאירופים בוחרים כיום בפרלמנט האירופי, שהשפעתו, אמנם באופן איטי, גוברת והולכת.

זה חזון למועד עתידי, אך כדאי להרהר בו כבר עכשיו, כשהוא נראה כאוטופיה – כמו שהיה הרעיון הציוני בימי הרצל.

אך בשבילנו, בארץ קטנה זו, המשימה המיידית היא להשיג שלום – שלום בין שני עמים החיים בהרמוניה זה לצד זה במדינות-אחיות, מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין.