אילו היו חייו של שמעון פרס מחזה, היה קשה לקבוע אם זאת טרגדיה, קומדיה או הצגה טרגי-קומית.

במשך ששים שנים נדמה היה שרובצת על האיש קללה של האלים, בדומה לקללת סיזיפוס, האיש שנגזר עליו לגלגל סלע כבד לראש ההר, ובכל פעם נשמט הסלע מידיו והידרדר לתחתית.

גילוי נאות: חיינו התנהלו איכשהו בקווים מקבילים. הוא מבוגר ממני בחודש. שנינו באנו לפלסטינה כילדים. שנינו היינו מעורבים בחיים הפוליטיים מגיל העשרה. אך כאן מסתיים הדמיון.

נפגשנו בפעם הראשונה לפני ששים שנה, כשהיינו בני 30. פרס היה מנכ"ל משרד-הממשלה החשוב ביותר, אני הייתי המו"ל והעורך של השבועון התוקפני ביותר. מהמבט הראשון לא אהבנו זה את זה.

הוא היה העוזר הראשי של בן-גוריון. אני הייתי האויב הראשי של בן-גוריון (כפי שהגדיר אותי אז ראש השב"כ). מאז נתקלנו זה בזה פעמים רבות. לא הפכנו לידידים בנפש.

כבר בילדותו בפולין התלונן פרס (אז פרסקי) על כך שחבריו בבית-הספר (היהודי) מכים אותו בלי כל סיבה. אחיו הקטן היה נאלץ להגן עליו.

הוא בא לארץ עם משפחתו, למד בכפר-הנוער המיתולוגי בן-שמן וככל חבריו הלך לקיבוץ. אך כבר כנער בלטו כישוריו הפוליטיים. הוא היה מדריך בתנועת "הנוער העובד". כאשר התפלגה התנועה וכמעט כל מדריכיה הצטרפו ל"אחדות העבודה", שנתפסה כתנועה צעירה ורעננה, דבק פרס במפא"י, וכך משך אליו את תשומת-הלב של מנהיגי המפלגה.

בתש"ח קיבל הכרעה גורלית הרבה יותר. זה היה המאורע המכונן בחיי הדור. כולם מיהרו להתגייס ליחידות הלוחמות. אך לא פרס – דויד בן-גוריון שלח אותו לחו"ל כדי לעסוק ברכישת נשק. זה היה תפקיד חשוב מאוד, אך הוא יכול היה להיעשות גם על-ידי אדם קשיש. הדבר נתפס כהשתמטות. הבוז של דור תש"ח רדף אחרי פרס במשך עשרות שנים.

כבר בגיל 30 מינה אותו בן-גוריון למנהל משרד-הביטחון – קידום עצום, שהבטיח לו עתיד מזהיר. ואכן, הוא מילא תפקיד חשוב בדחיפת ישראל למלחמת 1956. צרפת הייתה אז מסובכת במלחמת-השחרור האלג'ירית, והיה נדמה לה שהאויב הראשי שלה הוא נשיא מצריים, גמאל עבד-אל-נאצר. פאריס הייתה זקוקה לישראל כדי לפתוח בהתקפה, שנועדה להפיל את נאצר, ופרס הצליח לדחוף את בן-גוריון להרפתקה. כתשלום נתנו לו הצרפתים את הכור בדימונה. (לדעתי, המלחמה ההיא הייתה אסון מדיני לישראל. היא כרתה את התהום בין ישראל והעולם הערבי.)

בכל התקופה ההיא היה פרס נץ קיצוני, וגם חבר מרכזי בחבורה ש"העולם הזה" חשף אותה והכתיר אותה בתואר "נערי-החצר של בן-גוריון". חשדנו שכוונתה לתפוס את השלטון במדינה בדרכים לא-דמוקרטיות. כאשר התקרב פרס ממש לפסגה, נשמט הסלע: בן-גוריון הודח על-ידי ותיקי מפלגתו, שקיבלו את הערכתנו, והקים את רפ"י. פרס עמל קשה למען המפלגה החדשה, עטורת השמות הנוצצים, אך זו זכתה רק בעשרה מנדטים והוגלתה לאופוזיציה. הסלע היה שוב בתחתית.

מלחמת ששת-הימים הצילה את המצב. ערב המלחמה הצטרפה רפ"י לממשלת-האחדות, אך ברגע האחרון צץ משה דיין וחטף את הפרס – הוא התמנה לשר-הביטחון והפך לאליל בארץ ובעולם. פרס נשאר בצל.

ההזדמנות הבאה נוצרה בעקבות מלחמת יום-הכיפורים. גולדה מאיר ומשה דיין גורשו מהשלטון בהתפרצות של זעם המוני, ופרס היה המועמד הטבעי לראשות-הממשלה. ברגע האחרון צץ יצחק רבין משומקום וחטף את כתר המנהיגות. פרס נאלץ להסתפק בתפקיד שר-הביטחון.

שלוש השנים הבאות היו סיפור של מאבק סמוי בלתי-פוסק של פרס ברבין, שבעקבותיו כינה אותו רבין "חתרן בלתי-נלאה". כדי לחתור תחת רבין, אישר פרס, בין השאר, את הקמת ההתנחלות הראשונה בלב גדה המערבית – קדומים. אפשר לקרוא לו בצדק אבי תנועת ההתנחלות, כפי שקראו לו אבי הפצצה האטומית.

פרק זה נגמר ב"חשבון הדולרים". כאשר סיים יצחק רבין את תפקידו כשגריר ישראל בוושינגטון, הוא השאיר בבנק אמריקאי חשבון-דולרים פתוח – דבר שהיווה אז עבירה פלילית. בדרך כלל הסתיימו עבירות כאלה בקנס כספי. אבל נגד לאה רבין נפתח תיק פלילי, ורבין התפטר כדי להגן עליה. הסלע של פרס התקרב סוף-סוף לפסגה. אבל האלים רק צחקו – בראשות פרס נחלה המפלגה את התבוסה הניצחת ביותר בתולדותיה. אחרי 44 שנים רצופות בשלטון ביישוב ובמדינה, חל ה"מהפך".

מנחם בגין עשה את השלום עם מצריים, ומשה דיין עמד לצידו. אך בבחירות הבאות היה נדמה שפרס ניצח אותו בכל זאת. במוצאי יום-הבחירות הוכתר פרס בטלוויזיה כראש-הממשלה הבא. בבוקר התעוררה המדינה עם ראש-הממשלה בגין.

ערב מלחמת-לבנון הראשונה, נפגש פרס עם בגין ועודד אותו לפלוש ללבנון. זה לא הפריע לו לנאום אחר-כך בהפגנת-הענק נגד המלחמה.

הבחירות שלאחר-מכן הסתיימו בתיקו. פרס זכה סוף-סוף בתואר ראש-הממשלה, אך רק במסגרת הסכם-רוטציה עם יצחק שמיר. אחרי ששמיר החליף אותו, ניסה פרס להפיל אותו באמצעות קנוניה עם הדתיים ונכשל בבושת-פנים. רבין, בעוקצנותו הרגילה, קרא לזה "התרגיל המסריח".

חוסר-הפופולריות של פרס הגיע למעמקים חדשים. באסיפות-הבחירות קיללו אותו וזרקו עליו עגבניות. כשהציג בפורום מפלגתי את השאלה הרטורית "אני לוזר?" ענה לו הקהל במקהלה: "כן!"

כדי לשנות את מזלו, נעזר במנתח פלסטי ושינה את פניו. ההבעה של קוקר-ספניאל מוכה נעלמה. אך שום מנתח פלסטי לא יכול היה לתקן את חוסר-החן. גם לא את טיב נאומיו – האיש הזה, שנשא בחייו רבבות נאומים, לא ביטא מעולם רעיון מקורי כלשהו. נאומיו מורכבים כל-כולם ממליצות פוליטיות שדופות. אך הם נעזרים בקול עמוק ומשכנע – קינאת כל פוליטיקאי.

(אגב, זה מפריך את הסיפור כאילו קרא אלפי ספרים. פשוט אי-אפשר לקרוא כל-כך הרבה ספרים מבלי שעקבותיהם יצוצו בכתבים ובנאומים. אחד מעוזריו גילה לי פעם בסוד שהוא הכין תמציות של ספרים אופנתיים, כדי שפרס יוכל לצטט אותם מבלי לטרוח לקראם.)

בינתיים הפך פרס הנץ הקיצוני לפרס רודף-השלום הקיצוני. היה לו חלק בהשגת הסכם-אוסלו, אך את התהילה קצר יצחק רבין. (אותו הדבר קרה לפני כן אחרי מבצע-אנטבה עתיר-התהילה, כאשר פרס היה שר-הביטחון ורבין ראש-הממשלה.)

אחרי שנחתם הסכם-אוסלו התכוונה הוועדה הנורווגית להעניק את פרס-נובל לשלום לרבין ולערפאת. פרס הפעיל לחץ עולמי מאסיבי כדי לצרף גם אותו. מאחר שרק שלושה אנשים יכולים לחלוק את הפרס, לא הוענק הפרס גם לאבו-מאזן, שחתם על הסכם-אוסלו יחד עם פרס.

רצח רבין היה מפנה. פרס עמד לידו כאשר שר את "שיר השלום". פרס ירד לפניו במדרגות. למטה המתין יגאל עמיר, כשהאקדח הטעון בידו. הרוצח נתן לפרס לעבור, ורצח את רבין. גם זה היה עלבון צורב.

סוף-סוף היה פרס ראש-הממשלה ממש. אך במקום לנצל את הזדעזעות הציבור מהרצח ולהכריז לאלתר על בחירות, שבהן היה נבחר ברוב עצום כיורש המנהיג הנערץ, רצה פרס להיבחר בזכות עצמו. לכן דחה את הבחירות. זה היה משגה.

כשהחליט פרס להרוג את יחיא עייאש, ה"מהנדס" שהכין את פצצות חמאס, הגיב הארגון בשורה של פיגועי-התאבדות מחרידים. כדי לשפר את תדמיתו החליט פרס לפלוש ללבנון, אך העניין הסתיים בטבח כפר-קנא, כאשר תותחי צה"ל הפגיזו מתחם-פליטים של האו"ם. זה סיים את המבצע בבושת-פנים.

פרס הפסיד בבחירות ונתניהו ניצח.

כאשר הגיע אריאל שרון לשלטון, הציע לו פרס את שירותיו. איש השלום, חוזה "המזרח התיכון החדש", קיבל על עצמו להלבין את שמו של שרון, שהעולם ראה בו איש-דמים, האחראי למעשי-הטבח בקיביה ובמחנות-הפליטים סברה ושתילה. שירות זה עזר לשרון להתקבל בחברה הגונה.

בכל חייו הפוליטיים הארוכים לא ניצח פרס ולו פעם אחת בבחירות. על כן החליט לבסוף לוותר על דרכו הפוליטית ולהיבחר לנשיא המדינה. נצחונו היה בטוח, מה גם שמולו התייצב עסקן קטן של חרות, משה קצב. וראה זה פלא: קצב הקטן ניצח את פרס הגדול. זאת הייתה הבושה הסופית. בציבור התלוצצו: "אם יש בחירות שאי-אפשר להפסיד בהן, פרס יפסיד בכל זאת."

אך נראה שהאלים החליטו שמספיק זה מספיק. קצב הסתבך בשערוריות מין, והדרך התפנתה. סוף כל סוף נבחר פרס לנשיא.

מאז הוא חוגג. האלים מוכי-החרטה משפיעים עליו רוב טובות. הציבור, שדחה אותו כל חייו, עוטף אותו באהבה. מדינאים מעלים אותו על נס כאחד מגדולי העולם.

שום דבר לא מספיק לו. כל חייו רעב לאהבה, ועכשיו הוא בולע דברי-חנופה כחבית ללא תחתית. הוא מברבר בלי סוף על "שלום" ו"מזרח תיכון חדש", מבלי לעשות דבר וחצי דבר למימוש החזון. קרייני הטלוויזיה אינם טורחים להסתיר חיוך קל כשהם מוסרים את דבריו.

למעשה משמש פרס כעלה-תאנה לפעולותיו של נתניהו, הממשיך בבניית ההתנחלויות ומחבל בכל סיכוי לשלום.

השיא הגיע ביום השלישי השבוע. בעודו יושב ליד נתניהו, חגג פרס את יום-הולדתו ה-90 (חודשיים לפני התאריך האמיתי). מסביב ישב אוסף של סלברטאים מקומיים ומהעולם הגדול, והוא נהנה מזוהרם כמו בן טיפש-עשרה. זה עלה בהרבה כסף – ביל קלינטון לבדו קיבל חצי מיליון על הסכמתו להשתתף בהילולה ואפשר רק לדמיין כמה כסף קיבלו האחרים.

אך אחרי כל השנים שבו התעללו בו האלים, זה מגיע לו. אפילו האלים צחקו בטוב-לב.