בכל רחבי הגדה המערבית ידו צעירים פלסטיניים אבנים בחיילים. כל 4500 האסירים הפלסטיניים בבתי-הכלא הישראליים השתתפו בשביתת-רעב של שלושה ימים.

הסיבה המיידית הייתה מותו של צעיר פלסטיני בשעת חקירתו בידי השב"כ. הנתיחה שלאחר-המוות לא גילתה סיבה למותו. זה לא היה התקף-לב, כפי שנטען תחילה (באופן אוטומטי) על-ידי השב"כ ומשרתיו, המכונים "כתבים צבאיים". אם כן, האם מת מעינויים, כפי שמאמינים כל הפלסטינים?

יש בכלא הישראלי ארבעה אסירים פלסטינים המקיימים זה 160 ימים ויותר שביתת-רעב (בעזרת עירויים). מצב זה גורם לתסיסה ולהתרגשות רבה אצל הפלסטינים, מכיוון שכמעט בכל משפחה פלסטינית יש – או היה בעבר – לפחות קרוב אחד בכלא.

אז האם זוהי אינתיפאדה?

אי-הוודאות של אנשי-הביטחון נובעת מהעובדה ששתי האינתיפאדות הקודמות פרצו בצורה בלתי-צפויה לגמרי. הן הפתיעו את ההנהגה הישראלית ואת ההנהגה הפלסטינית כאחת.

ההפתעה הישראלית הייתה – איך לומר – מפתיעה. הגדה המערבית ורצועת-עזה היו – והן עדיין – מלאות במודיעי השב"כ. עשרות שנות הכיבוש איפשרו לשירותי-הביטחון לגייס אלפים כאלה באמצעות שוחד או סחיטה. אז איך הם לא ידעו?

ההנהגה הפלסטינית, ששכנה אז בתוניס, הופתעה גם היא. יאסר ערפאת הבין רק כעבור מספר ימים מה קורה. אז העלה על נס את "ילדי האבנים שלנו".

הסיבה לכך הייתה ששתי האינתיפאדות היו ספונטניות לחלוטין. איש לא תיכנן אותן. לכן לא יכלו המודיעים להזהיר את מפעיליהם.

הגפרור שהצית את האינתיפאדה הראשונה לבש צורה של תאונת-דרכים מקרית. ליד עזה דרס נהג ישראלי בדצמבר 1987 מספר פועלים פלסטיניים למוות. הדבר גרם להתפרצות זעם של המונים. כך נולדה שרשרת-האירועים שזכתה בשם "אינתיפאדה" (התנערות). האינתיפאדה השנייה פרצה כתוצאה מפרובוקציה ישראלית, אחרי כישלון ועידת קמפ-דייוויד בשנת 2000.

צה"ל היה לגמרי בלתי-מוכן לאינתיפאדה הראשונה. שר-הביטחון יצחק רבין, ששהה בחו"ל, חזר רק כעבור ימים אחדים ואמר שצריך "לשבור להם את העצמות!" כמה ממפקדים הבינו את פליטת-הפה כלשונה וציוו על חייליהם לשבור זרועות ורגליים באמצעות קתות הרובים.

אף כי גם האינתיפאדה השנייה הייתה בלתי-צפויה, צה"ל היה מוכן לכל תרחיש. החיילים אומנו מראש. הפעם לא נשברו עצמות. צה"ל הפעיל שיטה חדשה: למפקדים צורפו צלפים. כאשר התקרבה הפגנה בלתי-אלימה, הקצין סימן לצלף על מי שנראה כמנהיג ("ההוא בחולצה האדומה") והצלף הרג אותו. לא עבר זמן רב, וההתקוממות הבלתי-אלימה הפכה לאלימה מאוד.

אין לי מושג מה מתכנן הצבא לקראת האינתיפאדה השלישית. אך ניתן לומר בביטחון שגם אם אינתיפאדה זו תתחיל כמחאה המונית בלתי-אלימה, היא לא תישאר כזאת לאורך ימים.

לפני שבועיים הוקרן בערוץ 10 סרט תיעודי על הטיפול של אריאל שרון באינתיפאדה השנייה.

היא התחילה כאשר ראש-הממשלה אהוד ברק התיר לשרון, אז ראש-האופוזיציה, לערוך ביקור בהר-הבית, בלוויית מאות שוטרים. מכיוון ששרון היה אתיאיסט זולל צדפות וחזירים, לא הייתה לביקור עילה דתית. זאת הייתה פרובוקציה לשמה.

כאשר התקרב שרון לאתרים הקדושים למוסלמים, הוא התקבל במטר אבנים. השוטרים הרגו את זורקי-האבנים, והאינתיפאדה השנייה יצאה לדרך.

לערפאת ששהה בתוניס הרחוקה לא הייתה כל יד בזה. אך אחרי שהאינתיפאדה התחילה, הוא חיבק אותה. תאי פת"ח המקומיים תפסו פיקוד.

כעבור כמה שבועות הגיע שרון לשלטון. הוא עשה כל מה שאפשר כדי להגביר את האש. עוזריו הקרובים ביותר העידו בסרט ששרון עשה זאת בכוונה תחילה.

מטרתו של שרון הייתה לגרום להתקוממות כללית, כדי לספק לו עילה לגיטימית לכיבוש מחדש של הגדה המערבית, שחלקים ממנה הועברו בהסכמי אוסלו לרשות הפלסטינית. אירועים רבים של פיגועי-התאבדות ופיגועים אחרים סיפקו לשרון את הלגיטימציה הלאומית והבינלאומית למבצע "חומת מגן". כוחות צה"ל פרצו לכל ערי הגדה וזרעו הרג והרס. במיוחד נהרסו באופן שיטתי משרדי הרשות הפלסטינית, וביניהם משרדי הרווחה והחינוך. ערפאת עצמו נותר במוקטעה כשהוא מוקף ומבודד. למעשה הוא הוחזק במשך שנים כאסיר, עד שנרצח.

בסרט הודו העוזרים בגלוי ששרון לא חלם על יוזמה מדינית לסיום האינתיפאדה – מטרתו היחידה הייתה לדכא את ההתנגדות הפלסטינית בכוח גס. באינתיפאדה זו נהרגו 4944 פלסטינים, לעומת 1011 ישראלים. (באינתיפאדה הקודמת "מצאו את מותם" 1593 פלסטינים ו-84 ישראלים.)

האינתיפאדה השנייה דעכה בהדרגה, והציבור הישראלי הסיק שהשיטות האכזריות של שרון נחלו הצלחה כבירה.

האם תפרוץ אינתיפאדה שלישית? אם כן, מתי? האם היא כבר התחילה? אם לא, האם האירועים האחרונים היו מעין חזרה הכללית?

אף אחד אינו יודע, ופחות מכול שירותי-הביטחון. אין מידע מוסמך מפי המודיעים. גם הפעם, הכול ספונטאני.

דבר אחד בטוח: אבו-מאזן חושש מפניה מאוד. כאשר פרצו ההפגנות לפני שבועיים, הוא המתין כמה ימים ורק אז, כשהיה בטוח שאין זו התקוממות כללית, שלח את כוחות הביטחון שלו, שאומנו על-ידי האמריקאים, להתערב ולשים קץ למהומה.

יתר על כן, הוא גינה בפומבי את ההתפרצויות וטען שבנימין נתניהו הוא שגרם להן בכוונה תחילה.

חשד זה היה נעוץ, בין השאר, בעובדה שביום שישי, שבו פרצו המהומות, לא מנעה משטרת ישראל מצעירים מוסלמים להגיע להר-הבית, כפי שהיא נוהגת לעשות תמיד כשיש חשש כלשהו לאירועים חריגים.

הצגתי את השאלה לחוג של ידידים: נניח לרגע שאבו-מאזן צודק, מה יכלו להיות הכוונות של נתניהו?

אחד השיב: נתניהו חושש שהנשיא אובמה, העומד לבקר ארץ, ידרוש את חידוש "תהליך השלום". כך יוכל נתניהו להשיב שזה אינו אפשרי לאור האינתיפאדה החדשה.

אחר הציע: נתניהו יגיד לנשיא האמריקאי שאבו-מאזן איבד את השליטה בשטח, ולכן אין טעם לנהל איתו משא-ומתן.

לשלישי היה הסבר אחר: נתניהו יגיד לציבור הישראלי שיש מצב-חירום, ושעל כן יש להקים מייד ממשלה של אחדות לאומית. כל המפלגות הציוניות חייבת להצטרף לממשלה.

וכן הלאה.

כך או כך, השאלה הקובעת היא האם עומדת לפרוץ התקוממות ספונטנית.

למען האמת, אין לי מושג. מסופקני אם למישהו יש.

בהעדר כל יוזמת-שלום אמיתית וכנה, יש להניח שתפרוץ אינתיפאדה חדשה בעתיד הנראה-לעין. כמה זמן יכול הכיבוש האלים להימשך בלא התנגדות?

מצד שני, לא נראה שהציבור הפלסטיני הרחב מוכן נפשית למאבק. בשטחים הכבושים קם מעמד בורגני חדש, שיש לו הרבה מה להפסיד. בחסות ארצות-הברית הצליח ראש-הממשלה, סלאם פאיאד, להקים לתחייה את הכלכלה, ולא מעט פלסטינים משגשגים.

סיבוב חדש של אלימות אינו מושך את השכבה הזאת, וגם לא את העניים, העסוקים במאבק על ההישרדות היומית. כדי לגרום לאנשים האלה להתקומם דרוש אירוע פרובוקטיבי קיצוני. זה יכול לקרות מחר בבוקר, או בעוד מספר שבועות או מספר חודשים, או בכלל לא.

אבו-מאזן מאשים את חמאס בכך שהוא גורם לתסיסה בגדה המערבית, בעוד שחמאס עצמו מקפיד על שמירת הפסקת-האש ברצועת-עזה. בפועל, שני המשטרים מעוניינים בשמירה על השקט, כל אחד בשטח הנתון לשליטתו, בעודו מאשים את השני במשת"פיות.

(לפני מאה וחצי גינה קרל מארקס את מאמצי יריבו, פרדיננד לסל, שהקים קואופרטיבים של פועלים. מארקס טען שאם יהיה לפועלים מה להפסיד, הם לא יחוללו את המהפכה. ואילו ללנין מייחסים את האימרה "כמה שיותר רע, יותר טוב.")

ככול שירבו לדבר על האינתיפאדה השלישית, כך פוחתים הסיכויים שאכן תפרוץ. כמו שהגרמנים נהגו לומר: "מהפכות שמודיעים עליהן מראש אינן מתרחשות."

כרגע אפילו באופק לא נראה סוף לכיבוש, לכן אין ספק שהאינתיפאדה השלישית תפרוץ ביום מן הימים. היא תפרוץ בהפתעה גמורה, לפתע פתאום, כאשר איש אינו מדבר עליה, וכאשר כבני-האדם, בשני הצדדים, יהיו עסוקים בנושאים שונים ומשונים.