"ארץ-ישראל שייכת לנו, מהים עד הנהר!" מכריזים פוליטיקאים ימניים בישראל בכל הזדמנות.

שתי ההכרזות נראות שוות, חוץ משם הארץ.

אך אם קוראים אותן מחדש בקפדנות, יש בהן הבדל קטן.

הכיוון.

מהים עד הנהר, מהנהר עד הים.

בהבדל זה יש משמעות רבה יותר מכפי שנדמה במבט ראשון. זה מראה איך הדובר ממקם את עצמו – כמי שבא מהמזרח או מהמערב.

כאשר אדם אומר "מהנהר עד הים", הוא רואה את עצמו שייך למרחב הגדול הידוע במערב (ובישראל) כ"מזרח התיכון", חלק מייבשת אסיה. עצם המונח "המזרח התיכון" הוא מושג מזלזל בעל נימה קולוניאלית – הוא מרמז על כך שאין למרחב הזה מעמד עצמאי משלו, אלא הוא קיים רק בראייה ממרכז עולמי רחוק. "מזרח" מאיפה? מברלין? מלונדון? מוושינגטון?

כאשר אדם אומר "מהים עד הנהר", הוא רואה את עצמו כמי שבא מהמערב וחי בראש-גשר של המערב, כשפניו אל יבשת זרה ועוינת.

הארץ הזאת ראתה בהיסטוריה הארוכה שלה, החוזרת אלפי שנים לאחור, גלים רבים של פולשים, שבאו להתנחל כאן.

רוב גלי הפולשים האלה באו מהמזרח. כנענים, עברים, ערבים ורבים אחרים באו והתיישבו כאן, התערבבו באוכלוסייה הקיימת ונטמעו במהירות. הם יצרו תערובות חדשות וקיימו יחסים עם הארצות השכנות. הם לחמו, עשו שלום, שיגשגו בימים הטובים וסבלו בתקופות של בצורת.

הממלכות הישראליות הקדומות (לא המיתולוגיות, כמו מלכויות שאול, דויד ושלמה, אלא אלה שהיו קיימות במציאות, כמו ממלכת אחאב והבאות אחריה) היו חלק טבעי של הסביבה, כפי שמעידות התעודות האשוריות והאחרות.

כך גם היו הפולשים הערבים במאה השביעית. הם התיישבו בין המקומיים. אלה עברו במרוצת הזמן מהנצרות ומהיהדות לאסלאם, אימצו את השפה הערבית והפכו ל"ערבים", כמו שהכנענים לפניהם הפכו ל"בני ישראל".

שונה לגמרי הייתה דרכם של הפולשים שבאו מהמערב.

הם באו בשלושה גלים: הפלשתים בימי-קדם, הצלבנים בימי-הביניים והציונים בעת החדשה.

בבואו מהמערב (ואפילו בדרך היבשה, כמו אנשי מסע-הצלב הראשון), רואה הפולש מולו יבשה ענקית ועוינת. הוא דבק בחוף, מקים ראש-גשר ומרחיב אותו. יש משמעות רבה לכך שהפולש ה"מערבי" לעולם אינו מתווה לעצמו גבולות – הוא מתקדם ונסוג בהתאם ליכולותיו ולנסיבות.

התמונה ההיסטורית הזאת תואמת, כמובן, רק את אותם פולשים שבאו והתנחלו בארץ. היא אינה נוגעת לאימפריות שביקשו לשלוט במרחב. אלה באו מכל הכיוונים והמשיכו בדרכן – חיתים ומצרים, אשורים ובבלים, פרסים ויוונים, רומאים וביזאנטים, ערבים ומונגולים, תורכים ובריטים. (המונגולים חדרו לארץ אחרי שהרסו את עיראק והובסו ליד עין-חרוד על-ידי המצביא המוסלמי בייבארס, יורשו של צלאח-אל-דין, באחד הקרבות המכריעים בהיסטוריה. ילדי ישראל אינם לומדים על כך דבר.)

האימפריות המזרחיות המשיכו בדרך-כלל דרך למצריים ומערבה. הן צירפו את צפון-אפריקה למרחב השמי. אימפריות מערביות, לעומת זאת, המשיכו מכאן מזרחה, בדרך להודו.

תחותימס, כורש, אלכסנדר, קיסר, נפוליון ואחרים באו ועברו – אך איש מהם לא הטביע חותם בל-ימחה על הארץ.

לציונים, כמו לקודמיהם שבאו מהמערב, הייתה השקפת-עולם של ראש-גשר. הם שומרים עליה עד היום.

בעצם, הייתה להם השקפה זו עוד לפני שהתנועה הציונית נוסדה רשמית. בספרו המקודש, "מדינת היהודים", כתב בנימין זאב הרצל, "חוזה המדינה", שהמדינה היהודית העתידה תהווה בפלסטינה קטע מ"החומה נגד אסיה", והיא גם תשרת כ"עמדה קדמית של התרבות נגד הברבריות".

לא סתם תרבות, אלא "התרבות" בה"א הידיעה. ולא סתם ברבריות, אלא "הברבריות" בה"א הידיעה. קורא בסוף המאה-19 לא היה זקוק להסבר: התרבות הייתה לבנה, אירופית. הברבריות הייתה כל השאר – חומים, שחורים, אדומים או צהובים.

בישראל של היום, כעבור חמישה דורות, המנטאליות הזאת לא השתנתה. אהוד ברק טבע את מטבע-הלשון המתארת את השקפת-העולם הזאת יותר מכל: "וילה בג'ונגל".

וילה: תרבות, סדר, המערב, אירופה. ג'ונגל: ברבריות, סביבתנו הערבית/מוסלמית, מקום מלא בחיות-פרא, שבו כל דבר יכול לקרות בכל רגע.

פוליטיקאים מכל הצדדים והגוונים חוזרים על שתי המילים האלה בלי סוף. קצינים בכירים מעדיפים להחליף אותן במילה אחת: "השכונה". דוגמאות יומיות: "בשכונה שבה אנחנו חיים אנחנו לא יכולים להירגע לרגע!" או "בשכונה כמו שלנו אנחנו זקוקים לנשק גרעיני!"

לפני 57 שנים אמר משה דיין, בנאום החשוב ביותר של חייו, בשפה פיוטית: "דור התנחלות אנו, ובלי כובע-הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית...זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים – או כי תישמט החרב מאגרופנו, וייכרתו חיינו!"

בנאום חשוב אחר, כעבור 12 שנים, הבהיר דיין שכוונתו לא הייתה לדור אחד בלבד, אלא לדורות רבים שיבואו. זאת הייתה המנטאליות הטיפוסית של ראש-הגשר, שאינה יודעת גבולות של זמן ומרחב.

(הערה אישית: לפני 66 שנים, זמן קצר לפני קום המדינה, פרסמתי חוברת שנפתחה במילים: "כשאבותינו הציונים החליטו להקים 'מקלט בטוח' בארץ-ישראל, הייתה בידם הברירה בין שתי דרכים: הם יכלו להופיע בקדמת-אסיה ככובש אירופי, הרואה עצמו ראש-גשר לגזע 'הלבן' ואדון ל'ילידים'...[או] כעם אסיאתי החוזר למולדתו, הרואה בעצמו יורש למסורת מדינית ותרבותית של הגזע השמי ו[המוכן להשתתף] במלחמת-השחרור של עמי המרחב מעול [הכיבוש] האירופי.")

לפיכך, ההבדל בין "מהים עד הנהר" לבין "מהנהר עד הים" אינו רק פוליטי, ורחוק מלהיות שטחי. הוא חודר עמוק לשורשי הסכסוך.

חזרה למשעל. בנאומו הוא חזר על הקו הפלסטיני הקיצוני ביותר. נאום זהה יכול היה להישמע לפני שבעים שנה מפי המופתי, חג' אמין אל-חוסייני. סיגנון זה עזר לציונים, והביא על העם הפלסטיני אסונות וייסורים ללא-קץ, עד שהגיע למצבו הנוכחי.

חלק מהאשם רובץ על הלשון הערבית. זוהי שפה יפהפייה, המסוגלת לשכר בנקל את הדובר. ההיסטוריה הערבית המודרנית מלאה בנואמים נהדרים, שהשתכרו מדברי עצמם עד שאיבדו מגע עם המציאות.

אני זוכר הזדמנות אחת שבה נשא המנהיג המצרי, גמאל עבד-אל-נאצר, נואם יוצא מן הכלל ואליל ההמונים הערביים, נאום שגרתי. באמצע הנאום נשמעה קריאה מתוך ההמון: "פלסטין, יא גמאל!" נאצר שכח את הנושא שבו טיפל והחל מדבר בהתלהבות גוברת על הנושא הפלסטיני. הוא חימם את עצמו עוד ועוד, עד שנמצא כמעט במצב של טראנס. מצב-הרוח הזה גרם לו להיכנס למלכודת, שטמן לו צה"ל ב-1967. (למרבה המזל, הפוליטיקאים שלנו, לפחות מאז מנחם בגין, הם כולם נואמים גרועים, ובפיהם עברית קלוקלת, עלובה.)

ניתן לומר, כמובן, שנאומו של משעל בעצרת-המונים נועד רק לצרכים פוליטיים פנימיים ושאין לו חשיבות. חשובים רק הדברים שהוא אומר מאחורי הקלעים בקהיר ובעזה. זה נשמע הגיוני. אבל זה לא.

ראשית, מכיוון שנאומים משפיעים על הנואם. יהיה לו למשעל קשה מאוד לחלץ את עצמו מהמלכודת המילולית שטמן לעצמו – אף כי מאזינים ערבים רגילים להתייחס לנאומים גרנדיוזיים בקורטוב של פקפוק.

שנית, מפני שנאומים ערביים קיצוניים הופכים מיד לתחמושת בידי הפוליטיקאים הקיצונים שלנו. הם מחזקים את הטענה השגורה, שגם היא הוטבעה על-ידי אהוד ברק, ש"אין לנו שותף לשלום".

תמונת-הראי של משעל, אביגדור ליברמן, כבר השתמש בנאומו של משעל כנשק נגד האירופים, המגנים את מיזם-ההתנחלות ההרסני החדש של בנימין נתניהו.

במציאות, משעל מוכן עכשיו יותר מתמיד להתפשר (כפי שהיה עבד-אל-נאצר בשעה שהשמיע את הנאום ההוא.) הוא גילה שאף על פי שאינו מוכן לחתום בעצמו על הסכם שלום עם ישראל, הוא מוכן לקבל הסכם-שלום שעליו יחתום אבו-מאזן, בתנאי שיאושרר על-ידי העם הפלסטיני במשאל-עם. הוא גם אמר ששלום כזה צריך להיות מבוסס על גבולות 1967. הוא יודע, כמובן, שאבו-מאזן מוכן לפיתרון "מוסכם" של בעיית-הפליטים – כלומר, "מוסכם" עם ישראל, כך שרק מספר סמלי של פליטים יוכל לחזור לשטח ישראל.

הצרה היא שבנאומו הפומבי המרגש אמר משעל את ההפך הגמור, וגרוע מזה. כך עשה עבד-אל-נאצר, וזה הרג אותו. כך עשה גם יאסר ערפאת, עד שהבין את האיוולת שבשיטה זו ונטש אותה. גם חאלד משעל יבין זאת, בבוא העת.

אין מנוס מהאמת הפשוטה: תהיינה שתי מדינות בין הנהר והים – וגם בין הים והנהר.

שאם לא כן, תהפוך הארץ כולה - מהים לנהר ומהנהר לים – לבית-קברות אחד גדול.