|
|
||
"צריך לשים לזה קץ (לטילים, לחמאס, לפלסטינים, לערבים) אחת ולתמיד!" – קריאה זו מהלב נשמעה עשרות פעמים ביום בגל הפתוח של הטלוויזיה מפי התושבים הרדופים של ישובי הדרום. היא באה במקום הסיסמה ששלטה במשך עשרות שנים: "זבנג וגמרנו!" וזה לא עבד. כאשר מתנדף הענן של "עמוד ענן", אנחנו רואים שהמנצח הגדול הוא חמאס. עד לסיבוב הזה הייתה לחמאס נוכחות חזקה ברצועת-עזה, אך לא היה לו שום מעמד בינלאומי. הפנים הבינלאומיות של העם הפלסטיני היו פני הרשות הפלסטינית של אבו-מאזן. לא עוד. מבצע "עמוד ענן" העניק הכרה בינלאומית רחבה למיני-מדינה של חמאס בעזה. ראשי-מדינות ולהקות של מכובדים זרים אחרים עלו לרגל לרצועה. תחילה בא השליט העשיר כקורח ורב-ההשפעה של קטר, בעל "אל-ג'זירה". הוא היה ראש-המדינה הראשון שהגיע אי-פעם לעזה. אחריו באו ראש-הממשלה המצרי, שר-החוץ התוניסי, מזכיר הליגה הערבית ואוסף שרי-החוץ של העולם הערבי ושל תורכיה (אך לא של הרשות הפלסטינית). בכל המגעים הדיפלומטיים התייחסו אל עזה כאל מדינה דה-פקטו, עם ממשלה דה-פקטו (חמאס). התקשורת הישראלית לא יצאה מהכלל. גם אצלנו היה ברור שכל הסדר יהיה בעל ערך רק אם חמאס מסכים. בקרב העם הפלסטיני, המעמד של חמאס המריא לשחקים. לא פלא: הרי רצועת-עזה לבדה התמודדה עם אחד הצבאות החזקים בעולם, עמדה ולא קרסה. התוצאה הצבאית היא, במקרה הטוב, תיקו. תיקו בין עזה הזעירה לבין ישראל האדירה מהווה ניצחון לצד החלש. מי זוכר עכשיו את הכרזתו של אהוד ברק, באמצע המלחמה, שהמבצע יימשך עד שחמאס "יירד על הברכיים ויתחנן להפסקת-אש"? איפה זה משאיר את אבו-מאזן? בשום מקום. לאדם הפלסטיני הפשוט – אם בשכם, בעזה או בביירות - ההבדל בולט לעין. חמאס הוא אמיץ, גאה וזקוף, בעוד שפת"ח הוא חסר-ישע, כנוע ומבוזה. בתרבות הערבית, יש לומר, הגאווה והכבוד ממלאים תפקיד מרכזי. בעיני הציבור הערבי, אחרי חצי מאה של השפלה, כל פלסטיני העומד בקומה זקופה מול הכיבוש הוא גיבור לאומי. אבו-מאזן נראה כמי שכוחותיו מקיימים שיתוף-פעולה הדוק עם צבא-הכיבוש השנוא. והעובדה החשובה ביותר: אבו-מאזן אינו יכול להראות שום הישג, גם לא הקטן ביותר, בתמורה. אילו היה לאבו-מאזן הישג רציני, המצב היה יכול להיות שונה. אילו היה אבו-מאזן מתקרב ולו צעד אחד לקראת הגשמת חלום המדינה הפלסטינית, רוב הפלסטינים היו אומרים: בסדר, הוא לא גיבור מי-יודע-מה, אבל הוא הביא את הסחורה. קרה ההיפך. חמאס שוחר-האלימות הגיע לתוצאות, אבו-מאזן שוחר אי-האלימות לא השיג מאום. כפי שאמר לי ידיד פלסטיני: "הוא (אבו-מאזן) נתן לכם (הישראלים) את הכול, ביטחון ושקט, ומה הוא קיבל בחזרה? אתם יורקים לו בפרצוף!" הסיבוב הזה רק יחזק את האמונה הבסיסית של הפלסטינים: "הישראלים מבינים רק את שפת הכוח!" (אצלנו, כמובן, אומרים בדיוק אותו הדבר על הפלסטינים.) אילו הייתה אמריקה מאפשרת לאבו-מאזן להשיג לפחות החלטה של האו"ם המכירה בפלסטין כבמדינה שאינה חברה, הוא יכול היה לזקוף קומה מול חמאס. אבל מנוי וגמור עם ממשלת נתניהו למנוע זאת בכול מחיר. כאשר ברק אובמה, גם אחרי שנבחר מחדש, חוסם את המהלך הפלסטיני הזה, הוא תומך בחמאס ופוגע ב"מתונים". את הביקור הקצרצר של הילארי קלינטון ברמאללה השבוע יש לראות על רקע זה. נכון, זה נראה כשיגעון מוחלט. למה לשבור את ה"מתונים", המוכנים והמסוגלים לעשות איתנו שלום? למה לחזק את ה"קיצונים", המתנגדים לשלום? את התשובה נתן אביגדור ליברמן, מס' 2 של נתניהו: צריך לחסל את אבו-מאזן כדי לספח את הגדה ולפנות את השטח למתנחלים. חוץ מחמאס, המנצח הגדול הוא מוחמד מורסי. זהו סיפור שכמעט לא-ייאמן. כאשר נבחר מורסי לנשיא מצריים, כל מנהיגינו היו בהיסטריה. נורא, ממש נורא! אסלאמיסט קיצוני הגיע לשלטון בארץ הערבית החשובה ביותר! חוזה-השלום שלנו עם הגדולה בשכנותינו הולך לעזאזל! תגובה ארצות-הברית הייתה דומה. והנה – כעבור פחות מארבעה חודשים! – אנחנו שותים בצמא כל מילה היוצאת מפיו של מורסי! הוא האיש ששם קץ להרג ולהרס הדדי! הוא איש-השלום! הוא היחיד המסוגל לתווך בין ישראל וחמאס! הוא ערב להבנות הפסקת-האש! הייתכן? האם זה אותו המורסי? אותם האחים המוסלמים? מורסי בן ה-61 הוא איש חדש וחסר כל ניסיון על הבימה העולמית. (שמו המלא הוא מוחמד מורסי עיסא אל-עייאט. עיסא הוא השם הערבי של ישוע הנוצרי, הנחשב לנביא גם באסלאם). עכשיו סומכים עליו כל מנהיגי העולם. כאשר קיבלתי בברכה את האביב הערבי, חשבתי על אנשים כמוהו. כמעט כל הפרשנים, האלופים-בדימוס והפוליטיקאים, שהשמיעו אז אזהרות מסמרות-שיער, מעלים עכשיו על נס את הישגו הגדול ביצירת ההסכם להפסקת-האש. במהלך המבצע עשיתי מה שאני עושה תמיד במצבים כאלה: זיפזפתי כל הזמן בין התחנות שלנו לבין תחנת אל-ג'זירה. לעתים, כאשר נדדו מחשבותיי, בהיתי במסך ולא הייתי בטוח באיזו תחנה אני צופה. נשים בוכות, פצועים על אלונקות, בתים הרוסים, משפחות האורזות את חפציהן ובורחות. גם פה, גם שם. כמו תמונות-מראה. אם כי מספר ההרוגים בצד הפלסטיני עלה פי 30 על המספר הישראלי – גם בשל הצלחתה המסחררת של מערכת "כיפת ברזל" וגם בשל החדרים המוגנים, בעוד שהאזרחים בעזה היו חסרי-מגן לחלוטין. ביום הרביעי הוזמנתי על-ידי ערוץ 2 לשידור בגל הפתוח. ההזמנה בוטלה, כמובן, ברגע האחרון. אך אילו ניתן לי לדבר, הייתי מציג לצופים שאלה אחת פשוטה: האם זה היה כדאי? כל הסבל, ההרוגים, הפצועים, הילדים בטראומה, לילות הפחד, ימי האימה? וגם – הייתי מוסיף – הסיקור הטלוויזיוני האינסופי, עדר הגנרלים-לשעבר שהופיעו על המסך ודיקלמו את דף-המסרים של לשכת ראש-הממשלה. והאיומים מקפיאי-הדם של פוליטיקאים וטמבלים אחרים, ובכללם בנו של אריאל שרון, שהציע להחריב שכונות שלמות של עזה, או, יותר טוב, של הרצועה כולה. כאשר הכול נגמר, הגענו כמעט בדיוק למקום שבו היינו לפני שהמבצע הזה התחיל. המבצע, שהכול התייחסו אליו כאל "סיבוב נוסף", היה באמת עגול – הוא הוביל רק למקום שבו התחיל. חמאס נשאר בשלטון מוחלט ברצועת-עזה, ויתכן ששלטונו עוד התחזק. תושבי עזה ישנאו אותנו אף יותר מכפי ששנאו אותנו עד עכשיו. רבים מתושבי הגדה המערבית, שערכו בכל ימי המלחמה הפגנות המוניות למען החמאס, יצביעו בבחירות הבאות בעד חמאס ברוב עוד יותר גדול. ואילו הבוחרים הישראליים יצביעו בעוד חודשיים בדיוק כפי שהתכוונו להצביע ממילא לפני שהכול התחיל. עכשיו נערכות בשני הצדדים חגיגות-ניצחון. אילו ערכו חגיגה משותפת, אפשר היה לחסוך הרבה כסף. מהן המסקנות הפוליטיות? המסקנה הברורה ביותר היא: לדבר עם חמאס. במישרין. פנים אל פנים. יצחק רבין סיפר לי פעם איך החליט שצריך לדבר עם אש"ף, דבר שהוא התנגד לו עד אז בתוקף. הוא הגיע למסקנה שיאסר ערפאת ואנשיו הם הכוח המשמעותי היחידי בצד השני. "זה היה מגוחך לדבר איתם באמצעות מתווכים, " אמר. עכשיו זה נכון לגבי החמאס. הוא ישנו. הוא לא ייעלם. זה מגוחך שהנציג הישראלי יושב בחדר אחד במפקדת המודיעין המצרי ליד קהיר, כשנציג חמאס יושב בחדר סמוך, ומצרים אדיבים אצים ביניהם אנה ואנה. ובמקביל, לעשות מאמץ רציני להשיג שלום. צריך להציל את אבו-מאזן. לפי שעה, אין לו תחליף. צריך לאפשר לו להשיג ניצחון מיידי, כדי לאזן את ניצחון החמאס. ישראל צריכה להצביע בעצרת הכללית בעד הבקשה הפלסטינית להתקבל כמדינה לא-חברה באו"ם. צריך להתקדם לשלום עם כל העם הפלסטיני, ובכללו גם פת"ח וגם חמאס – כדי לשים סוף-סוף קץ למלחמות – אחת ולתמיד! [*] "אם החמאס יירד מחר על הברכיים ויתחנן שנפסיק, יהיה מקום לשקול הפסקה. זה תלוי גם בצד השני. בינתיים, כל עוד זה לא קורה, אנו ממשיכים". |
|
|
|
|
