איין ראנד, כך אמר, הייתה אחד ממקורות ההשראה לפילוסופיה המיוחדת שלו. מכיוון שרייאן מוצג כמי שאיננו סתם פוליטיקאי מן המניין, כמו המועמד הראשי מיט רומני, אלא הוגה-דעות פוליטי וכלכלי מעמיק, ההשראה הזאת אומרת דרשני.

כמו רוב האנשים בארץ, נתקלתי בשמה של איין ראנד בפעם הראשונה כשיצא ספרה "כמעיין המתגבר", ארבע שנים לפני קום המדינה (התרגום העברי הופיע מאוחר יותר). הוא הפך מיד לרב-מכר. הסרט המתבסס על הספר, עם גרי קופר בתפקיד הראשי, היה פופולארי עוד יותר.

זהו סיפור על אדריכל בשם הווארד רוארק הדבק בנחישות בעקרונותיו, מסרב להתפשר על עבודתו וערכיו ובז לטעם ההמון. כאשר הקבלנים, הבונים שיכון מודרני על פי תוכניתו, משנים את הפרטים, הוא מפוצץ את הבניין. כשהוא עומד למשפט, הוא מגן על המעשה בנאום חוצב-להבות בזכות האינדיווידואליזם.

(גילוי נאות: חלמתי הרבה פעמים לעשות את אותו הדבר לכמה בניינים בתל-אביב, ובמיוחד לבתי-המלון שנבנו על שפת הים.)

התחלתי לקרוא גם את רב-המכר השני של איין ראנד, "מרד הנפילים", שבו פירטה את הפילוסופיה שלה על פני יותר מאלף עמודים. אני חייב להודות, לבושתי, שלא סיימתי אותו. הוא שיעמם אותי.

באחד הימים ב-1974 טילפן אלי ידידי דן בן-אמוץ ודרש שאפגש מיד עם גאון צעיר שגילה, איש בשם ד"ר משה קרוי.

הוא הביא את קרוי לביתי, והתרשמתי ממנו מאוד. הוא היה צעיר בן 24 בעל השכלה מדהימה, וכבר אז כיהן כמרצה באוניברסיטת תל-אביב. היו לו משקפיים עבים והשקפה פילוסופית מגובשת.

הסתבר שהוא מאמין אדוק בתורתה של איין ראנד, שהיא קראה לה "אובייקטיביזם". היא קבעה שחובתו העליונה של אדם היא להיות אגואיסט. כל מחויבות חברתית היא חטא נגד הטבע. רק אדם המשרת אך ורק את התועלת העצמית שלו, והמטהר את עצמו מכל רבב של אהבת-הזולת, מסוגל למצות את עצמו. החברה יכולה להתפתח רק כשהיא מורכבת מאנשים כאלה, שכל אחד מהם משרת את עצמו בלבד.

השקפה כזאת עשויה לפתות אנשים מסוג מסוים. היא מספקת להם הצדקה פילוסופית להתנהגות אגואיסטית, תוך התעלמות מוחלטת מהזולת.

קרוי, וכמובן גם בן-אמוץ, היו חסידים אדוקים של אמונה חדשה זו. (מובן שהגדרה זו סוטרת את עצמה, מכיוון שאיין ראנד הייתה חילונית לגמרי וגינתה את כל הדתות, ובכללן הדת היהודית של הוריה.) כאשר תפסתי את דן במעשה העלול להתפרש כשרות לזולת, הוא יצא מגדרו להסביר לי שהוא יפיק ממנו תועלת בטווח הארוך.

קרוי היה, כנראה, אדם מופרע מאוד. בגיל 41 שם קץ לחייו. יתכן שאיין ראנד גרמה למופרעות שלו, ויתכן שנמשך אל תורתה מפני שהיה מופרע מלכתחילה.

איין ראנד נולדה ב-1905 בשם אליסה זינובייבנה רוזנבאום בסנט-פטרבורג, שהפכה לפטרוגרד, שהפכה ללנינגרד. כשהייתה בת 12 פרצה בעיר זו המהפכה הבולשביקית. השלטון החדש החרים את בית-המרקחת של הוריה, והמשפחה הבורגנית ברחה לחצי-האי קרים, שהיה אז בידי הרוסים הלבנים, אויבי הקומוניסטים. לאחר מכן חזרה המשפחה לעיר מולדתה. שם התקבלה אליסה לאוניברסיטה ולמדה פילוסופיה, ואף פרסמה ספר ברוסית. ב-1926 הצליחה לחמוק לארצות-הברית. את הוריה נאלצה להשאיר מאחור.

היא אימצה לעצמה את השם "איין" (מתחרז עם "עין" בעברית, ולפי גירסה אחת זהו גם מקור השם החריג הזה. לפי גירסה אחרת, זהו שמו של סופר פיני שהעריצה). שם-המשפחה החדש, "ראנד", נגזר מהשם היהודי-גרמני רוזנבאום.

היסטוריה מוקדמת זו מסבירה, כנראה, את שנאתה הלוהטת לקומוניזם ולכל צורה של קולקטיביות, ובכלל זה גם הסוציאל-דמוקרטיה. היא שנאה גם כל צורה של דת וממלכתיות. בעיניה, המדינה היא האויבת של הפרט החופשי. זה הוביל אותה, כמובן, לחבק את הקפיטליזם הקיצוני ביותר, זה ששמעון פרס קרא לו "קפיטליזם חזירי", ולדחות כל צורה של מדינת-רווחה ורשת-ביטחון חברתי.

כל זה היה ארוג היטב בפילוסופיה שלה, שהתקבלה על-ידי מאמינים לא-מעטים ברחבי העולם. פעם היא קראה לעצמה "הוגה-הדעות היצירתי ביותר החי כיום בעולם". פעם אחרת טענה שבכול תולדות הפילוסופיה היו רק שלושה הוגי-דעות גדולים באמת, וכולם מתחילים באות א': אריסטו, אקווינס ואיין ראנד. (תומאס אקווינס, הוגה-דעות בן המאה ה-13, השפיע מאוד על הכנסייה הקתולית.)

נראה שאיין ראנד הייתה גם גזענית. במלחמת יום-כיפור אמרה שזהו "מאבק של אנשים תרבותיים נגד פראי-אדם", והשוותה אותנו ללבנים שלחמו באינדיאנים.

לא פלא שהיא הפכה כיום לדמות-מופת בעיני תנועת "מסיבת התה", המשתלטת על המפלגה הרפובליקאית. ולא פלא שפול רייאן מסתמך עליה כעל מקור-ההשראה החשוב ביותר שלו. איין ראנד מתה ב-1982 בגיל 77.

יש משהו בתורתה של הרוסייה הלבנה היהודית הזאת, המטיפה לאגואיזם קיצוני, המתקשר למיתוס האמריקאי הפרימיטיבי – האינדיווידואליסט הסומך רק על עצמו, בעל האקדחים במערב הפרוע, האיש החושד בכול ממשלה, זה שמרד בעריצות המלך ג'ורג' השלישי. אבל אנחנו לא חיים במאה ה-18!

מעולם לא למדתי פילוסופיה, למרות שלאורך הדרך קראתי פה ושם כמה עשרות ספרים בנושא זה. אבל התיאוריה של איין ראנד תמיד נראתה לי כ...כן, כמתאימה לבני 18.

יש לי תמונה בראש. הסופר המנוח פינחס שדה סיפר שכנער טיפס על סולם בספרייה של הקיבוץ שלו ונטל ספר של ניטשה. הוא נשאר תקוע שם, בראש הסולם, במשך כמה שעות, מפני שלא היה מסוגל להפסיק לקרוא. אני מניח שהספר היה "כה אמר זרתוסטרה", ספר מסוכן כשהוא נופל לידי אנשים צעירים מדי. גם איין ראנד הושפעה ממנו בנעוריה.

ניטשה מגנה את "תורת הרחמים היהודית", שהדביקה את עמי אירופה ופגעה ב"מפלצת הבלונדית" שהעריץ. הוא גרס שתורת הרחמים היהודית, שעברה לאירופה באמצעות הנצרות, היא חטא, מפני שהיא תומכת בחלש ופוגעת בחזק, האמור להפוך ל"אדם עליון". ואיזה צעיר אינו רואה את עצמו כאדם-עליון-בדרך?

כאשר דן בן-אמוץ ניסה לשכנע אותי ב"אגואיזם הרציונאלי" של איין ראנד, השבתי לו בטענה פשוטה: כאשר נפצעתי בתש"ח ושכבתי בשדה, חשוף לגמרי לאש האויב, ארבעה חיילים מהכיתה שלי באו והצילו את חיי, תוך שהם מסכנים את חייהם שלהם. מבחינה אגואיסטית זה היה בוודאי מעשה טיפשי מאוד. הם הרי סיכנו את הרכוש הכי יקר שלהם – את חייהם – כדי להציל אדם אחר. לפי תורת ראנד, זהו מעשה בלתי-נסלח. הם לא יכלו להרוויח מזה. הם יכלו רק להפסיד את הכול.

בימי חיי ראיתי מעשים אלטרואיסטיים ללא-ספור, גדולים וקטנים. מהי אהבה אמיתית, אם לא צורה טהורה של אלטרואיזם?

בוודאי, כל אדם הוא אגואיסט במידה מסוימת. אך כל אדם הוא גם אלטרואיסט במידה מסוימת. בני-אדם הם חיות חברתיות, האינסטינקט הסוציאלי מעוגן עמוק בטבעם. בלעדיו הייתה החברה האנושית מתפרקת.

גם אני נלכדתי בנעוריי ברשתו של ניטשה. אך "תורת הרחמים היהודית" ניצחה. לכן אני, כמו רוב הישראלים, אינני מסוגל להבין את התפיסות הסוציאליות האמריקאיות, כפי שהן נחשפות שוב במערכת-הבחירות הנוכחית.

מבחינתנו, מובן מאליו שחובת המדינה היא לעזור לחולים, לזקנים, למוגבלים ולמקופחים. אנחנו אומרים: "ישראל ערבים זה לזה". זמן רב לפני קום מדינת-ישראל כבר הייתה לנו מערכת חזקה של ביטוח-בריאות ושרותי רווחה. הביטוח הסוציאלי, שהונהג בגרמניה על-ידי המדינאי הימני אוטו פון-ביסמארק עוד בזמנו של ניטשה, הוא מובן מאליו בעינינו.

בנימין נתניהו הוא רפובליקני נוסח ארצות-הברית, תומך חזק של מיט רומני. הוא גרם נזק עצום לרשת החברתית בישראל, הן כשר-האוצר והן כראש-הממשלה. אך גם הוא לא יעז להציג את עצמו כתלמידה של איין ראנד. בכל זאת יש לו דבר אחד משותף עם פול רייאן: שניהם נדחפים קדימה על-ידי שלדון אדלסון.

אינני יכול לחשוב על אדם המתאים לחזונה של איין ראנד יותר ממיליארדר זה, הטייקון של בתי-הקזינו. היא הייתה בוודאי מעריצה אותו. הוא האגואיסט המושלם. הוא הפך לעשיר כקורח על-ידי ניצול ההתמכרות של אנשים חלשי-אופי להימורים. יש ספקות לגבי ההתנהלות העסקית שלו. אך אפילו פה יש ספק כלשהו: האם מבזבז אדלסון מאות מיליונים על אנשים כמו רומני, רייאן ונתניהו רק כדי לקדם את עסקיו? או שמא יש גם בו מידה של אלטרואיזם, שאיפה להגשים את חזונו הלאומי והחברתי, מפוקפק ככל שיהיה?

איין ראנד הייתה אתיאיסטים גמורה ודחתה בזעם כל דבר שאינו רציונאלי טהור. תנועת מסיבת-התה היא, לעומת זאת, דתית מאוד (ולא חשוב איזו דת). לכן נאלץ רייאן עכשיו להסתייג מהאישה שנתנו לו את ההשראה – מה גם שהייתה לוחמת תקיפה למען הזכות להפלה.

למען האמת, אינני מאמין לא ביכולתו האינטלקטואלית של פול רייאן, וגם ביושרו אני לא מאמין. נראה לי שהוא קצת מזויף. אינני בטוח שגם איין ראנד הייתה מחבבת אותו. מצד שני, אילו היה גרי קופר משחק אותו, יתכן שהיה נראה משכנע יותר.