כאשר ציווה אלוהים על משה לשכנע את פרעה לתת לעמו לצאת ממצריים, השיב משה שאינו כשיר לתפקיד, מפני שהוא "כבד-פה וכבד-לשון." הוא שכח להגיד לו שהוא גם כבד-שמיעה. לכן, כשאלוהים אמר לו להוביל את עמו לקנדה, הוא לקח את העם לכנען. את 40 השנים שהקצו לו, ושהספיקו בדיוק כדי להגיע לוונקובר, הוא ביזבז בנדידות הלוך וחזור במדבר סיני.

אז בגלל זה אנחנו בארץ כנען, מוקפים במוסלמים.

במשך עשרות שנים הזהרנו, ידידיי ואני, שאם לא נמהר לעשות שלום, תשתנה מהות הסכסוך. כתבתי עשרות פעמים שאם יהפוך הסכסוך שלנו ממאבק לאומי למאבק דתי, הכול ישתנה לרעה.

הסכסוך הציוני-ערבי התחיל כהתנגשות ביו שתי תנועות לאומיות גדולות שנולדו בערך באותו הזמן, כאשר גל הלאומיות המודרנית הציף את אירופה.

כמעט כל אבות הציונות היו אתיאיסטים. השראתם באה להם מהתנועות הלאומיות האירופיות, שהיו כולן חילוניות. באופן די ציני הם השתמשו בסמלים הדתיים, הן כמכשיר לגיוס המוני היהודים והן כמכשיר-תעמולה כלפי הגויים.

ההתנגדות הערבית להתנחלות הציונית הייתה גם היא, ביסודה, חילונית ולאומית. היא הייתה חלק מהגל הלאומי הגואה בעולם הערבי. נכון, מנהיג ההתנגדות הפלסטינית היה חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הגדול של ירושלים, אך הוא היה גם מנהיג לאומי וגם מנהיג דתי בעת ובעונה אחת. הוא השתמש במוטיבים דתיים כדי לחזק את המוטיבים הלאומיים.

מקובל לחשוב שמנהיגים לאומיים הם רציונאליים. הם עושים מלחמה והם עושים שלום. כשזה מתאים להם, הם מתפשרים. הם מדברים זה עם זה.

סכסוכים דתיים שונים במהותם. כאשר מכניסים את אלוהים לעניין, הכול נעשה יותר קיצוני. יתכן שאלוהים הוא אל רחום ואוהב, אך חסידיו רחוקים מלהיות כאלה. אלוהים ופשרה לא הולכים ביחד. בייחוד לא בארץ כנען.

הדתיזציה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני החלה בשני הצדדים.

לפני שנים כתבה ההיסטוריונית קרן ארמסטרונג, נזירה לשעבר, ספר מאלף בשם "הקרב למען אלוהים" על הפונדמנטליזם הדתי באשר הוא. היא הצביעה על עובדה מפתיעה: התנועות הפונדמנטליסטיות הנוצריות, היהודיות והאסלאמיות דומות מאוד-מאוד זו לזו.

בשעה שהיא חקרה תנועות אלה בארצות-הברית, בישראל, במצריים ובאיראן היא גילתה שכולן נולדו באותו הזמן ועברו את אותם השלבים. מכיוון שאין הרבה דמיון בין ארבע הארצות, וגם לא בין שלוש הדתות, הרי עובדה זו אומרת דרשני.

המסקנה הבלתי-נמנעת היא שיש משהו ב"רוח הזמן" של ימינו המעודד רעיונות כאלה, משהו שאינו מעוגן בימי-קדם, שאליהם מתגעגעים כביכול הפונדמנטליסטים, אלא דווקא בהווה.

בישראל זה התחיל למחרת מלחמת ששת-הימים, כאשר הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, תקע בשופר ליד הכותל המערבי ה"משוחרר". ישעיהו ליבוביץ קרא לו "המוקיון עם השופר", אבל ברחבי הארץ עורר גורן הד רחב.

לפני ששת הימים הייתה הציונות הדתית בת חורגת של התנועה הציונית. בעיני רבים מאיתנו הייתה הדת אמונה טפלה נסבלת, שעוררה רחמים, ושהפוליטיקאים ניצלו אותה למטרותיהם.

הניצחון הכביר של צה"ל באותה מלחמה היה נראה כנס משמיים, והנוער הדתי התעורר. הייתה הרגשה כאילו התגשמה הנבואה בספר תהילים: "אבן מאסו הבונים הייתה לראש-פינה". כול האנרגיות שהצטברו במגזר הדתי, ושטופחו במשך עשרות שנים בבתי-הספר הנפרדים שלו, פרצו החוצה.

התוצאה הייתה תנועת המתנחלים. הם הזדרזו לתפוס כל ראש-גבעה בשטחים הכבושים. נכון, מתנחלים רבים בנו את וילות-החלומות שלהם על אדמה ערבית שדודה כדי להשיג "איכות חיים" אולטימטיבית. אך בלב מפעל ההתנחלות עומדים פונדמנטליסטים קנאים, המוכנים לחיות בתנאי-חיים קשים ומסוכנים מפני שזוהי מצוות אלוהיהם.

תכלית הקיום של אנשי ההתנחלויות היא לסלק את הערבים מהארץ ולהפוך את כל ארץ-ישראל למדינה יהודית. בינתיים שולחים המתנחלים את פלוגות-הסער שלהם לבצע פוגרומים נגד ה"שכנים" ולשרוף את מסגדיהם.

לפונדמנטליסטים האלה יש השפעה עצומה על הממשלה. הסיפור של גבעת האולפנה (במלעיל, בבקשה) הוא רק דוגמה. נתניהו הבטיח לבנות בגדה המערבית 850 בתים חדשים (!) תמורת חמישה (!) בתים שייהרסו או לא ייהרסו. זה קורה כל הזמן.

שלא תהיה טעות: אחרי טיהור הארץ מהגויים, הצעד הבא יהיה הפיכת ישראל למדינת-הלכה, תוך ביטול כל החוקים שנחקקו באופן דמוקרטי ושאינם תואמים, לדעתם, את דבר האלוהים והרבנים שלו.

אם נחליף את המילה "הלכה" במילה "שריעה" נגיע לחלומם של הפונדמנטליסטים האסלאמיים. אגב, בין שתי מערכות-החוקים יש דמיון מפליא. שתיהן חלות על כל תחומי החיים, האישי והציבורי.

מאז ראשית האביב הערבי קידמה הדמוקרטיה הערבית החדשה את הפונדמנטליסטים האסלאמיים. למעשה זה התחיל עוד לפני כן, כאשר תנועת החמאס, הבת הפלסטינית של האחים המוסלמים, ניצחה בבחירות הדמוקרטיות בפלסטין, בחירות שנערכו תחת פיקוח בינלאומי הדוק. הממשלה הפלסטינית שקמה כתוצאה מכך חוסלה על-ידי ממשלת-ישראל והממשלות הכפופות לה בארצות-הברית ובאירופה.

הניצחון שנחלו (כנראה) האחים המוסלמים בבחירות לנשיאות מצריים מהווה אבן-דרך. אחרי ניצחון דומה בתוניסיה והמאורעות בלוב, בתימן ובסוריה, ברור שהאזרחים הערביים בכול מקום נוטים לאחים המוסלמים ולמפלגות דומות.

ארגון האחים המוסלמים במצריים, שנוסד ב-1928, הוא מפלגה ותיקה הזוכה בכבוד רב בגלל דבקותה במשימה מול רדיפות חוזרות ונשנות, עינויים, מאסרים המוניים וגם הוצאות-להורג. מנהיגיה לא הוכתמו בשחיתות השוררת במצריים, והם זוכים בהערצה על מפעליהם החברתיים.

המערב לכוד עדיין במושגים מימי-הביניים על האסלאם המפלצתי. השם "האחים המוסלמים" מעורר אימה. מתייחסים אליהם כאל כת רצחנית וסודית, שמטרתה להשמיד את ישראל ולפגוע במערב. מובן מאליו שכמעט איש לא טרח ללמוד את ההיסטוריה של הארגון במצריים ובשאר ארצות-ערב.

האמת היא שהתדמית רחוקה מהמציאות כמרחק המזרח מהמערב.

האחים היו תמיד מפלגה מתונה, אף שגם היה במפלגה אגף קיצוני יותר. הם השתדלו, ככל שניתן, להסתדר עם השליטים המצריים – עבד-אל-נאצר, סאדאת ומוברק – למרות שכל השלושה, בזה אחר זה, ניסו לחסל אותם.

ארגון האחים המוסלמים הוא קודם כל מפלגה מצרית וערבית, מפלגה הקשורה קשר עז עם ההיסטוריה המצרית. למרות שהם בוודאי היו מכחישים זאת, אני מאמין, על סמך ההיסטוריה שלהם, שהם יותר ערבים ויותר מצרים מאשר פונדמנטליסטים. מעולם לא היו קנאים.

במשך 84 שנות קיומם ראו האחים הרבה עליות וירידות. אך ברוב הזמן הם הצטיינו יותר מכול בפרגמטיזם, יחד עם נאמנות לעיקרי הדת. הפרגמטיזם הזה מציין גם את התנהגותם בשנה וחצי האחרונות. הוא גרם כנראה לבוחרים לא-מעטים, שאינם דתיים במיוחד, להעדיף את מועמדם על פני המועמד החילוני, הקשור במשטר הקודם, המושחת והמדכא.

זה קובע גם את יחסם של האחים לישראל. כן, פלסטין נמצאת כל הזמן בתודעתם – אך זה נכון גם לגבי שאר המפלגות במצריים. מצפונן מוטרד על-ידי התחושה שאנואר סאדאת בגד בפלסטינים בקמפ-דייוויד. או, יותר גרוע, שהיהודי הנוכל, מנחם בגין, סובב את סאדאת בכחש ופיתה אותו לחתום על מסמך שלא נאמר בו מה שסאדאת חשב שנאמר בו. לא האחים המוסלמים הם שגרמו למצרים – אותם המצרים שקיבלו את פנינו, הישראלים הראשונים שהגיעו למצריים, בהתלהבות שעלתה על גדותיה - לפנות מאז נגד ישראל.

במהלך ארבע מערכות-הבחירות הסוערות שנערכו בשנה האחרונה במצריים, לא דרשו האחים המוסלמים לבטל את הסכם-השלום עם ישראל. יחסם נשאר פרגמאטי כתמיד.

בזה אחר זה בוחרים שכנינו, בתהליך איטי אך בטוח, במפלגות אסלאמיות.

זה לא סוף העולם. אבל מצב זה צריך לשכנע אותנו בפעם הראשונה לנסות ולהבין את האסלאם ואת המוסלמים.

במשך מאות שנים היה קיים יחס קרוב והפריה הדדית בין האסלאם והיהדות. חכמינו בספרד המוסלמית, הרמב"ם הגדול ויהודים חשובים רבים אחרים היו קרובים לתרבות האסלאם וכתבו רבות מעבודותיהם בשפה הערבית. אין בשתי הדתות דבר המונע שיתוף-פעולה ביניהן. (להבדיל מהנצרות, שלא הייתה מסוגלת מעולם לסבול יהודים.)

אם אנחנו רוצים שישראל תמשיך להתקיים ולשגשג במרחב שבו ישלטו בעתיד הקרוב מפלגות אסלאמיות - שייבחרו בבחירות דמוקרטיות - מוטב שנקדם את פניהן עכשיו כאחים. עלינו לברך אותן על ניצחונותיהן. עלינו לפעול להשגת שלום ופיוס עם הגופים האסלאמיים הנבחרים במצריים ובמקומות אחרים, ובכללם פלסטין. מובן מאליו שעלינו לדחות את הפיתוי ללחוץ על ארצות-הברית לתמוך בדיקטטורה צבאית נוספת במצריים, בסוריה ובשאר הארצות.

עלינו לבחור בעתיד, לא בעבר.

אלא אם כן אנחנו מעדיפים לארוז את הפעקלאך ולעבור, אחרי הכול, לקנדה.