לא היה להפגנה זו שום קשר למאורע שהעניק לכיכר את שמה הנוכחי: העצרת הגדולה למען השלום, שבסיומה נרצח יצחק רבין. היא הייתה שונה מכל בחינה שהיא.

זה היה מאורע שמח. עשרות עמותות, מהן קטנות, מהן קצת יותר גדולות, כל אחת בעלת מטרה מיוחדת משלה, נפגשו בכיכר במאמץ להתניע מחדש את המחאה החברתית של השנה שעברה. אך זה לא היה המשך של "האביב הישראלי" מאשתקד.

ההתקוממות של השנה שעברה לא הייתה מתוכננת. אישה צעירה, דפני ליף, שלא יכלה לשלם את שכר-הדירה הגבוה שלה, הקימה אוהל בשדרות רוטשילד, כמה דקות הליכה מכיכר רבין. נראה שמעשה זה נגע בעצב רגיש, כי תוך ימים אחדים מילאו מאות אוהלים את השדרה, ובעקבותיה בעשרות מקומות אחרים ברחבי הארץ. זה הגיע לשיא בהפגנה שנקראה "מצעד חצי המיליון". הוקמה ועדת-חקירה ממשלתית, שהציעה שורה של אמצעים לצמצום אי-הצדק החברתי. חלק קטן מהם הוגשם.

התנועה כולה הכריזה על עצמה כ"לא-פוליטית", דחתה פוליטיקאים מכל צבעי הקשת, וחבריה סירבו באופן מוחלט לטפל בבעיות הלאומיות, בשלום (מה זה?), בסיום הכיבוש, בהתנחלויות וכיוצא בסוגיות כאלה.

כל ההחלטות התקבלו על-ידי קומץ של אנשים אלמונים שקם סביב דפני. ההמונים שהצטרפו למחאה קיבלו את תכתיביו ללא ערעור. אחדים משמות חבריו נודעו ברבים, אחרים לא.

לא עוד. ליוזמה החדשה של שנה זו אין כלל הנהגה. בהפגנה לא הייתה במה מרכזית, לא היו נואמים. היא הייתה דומה להייד הפארק הלונדוני, שבו יכול כל אדם לעלות על כסא ולהטיף לבשורה שלו. לכל עמותה היה דוכן משלה, שבו הוצגו חוברותיה וכרוזיה. לכל אחת היה שם משלה, מטרות משלה, דוברים משלו, מרכזים משלה (שאסור לקרוא להם מנהיגים).

מכיוון שהכיכר היא גדולה והקהל מנה אלפים, זה הצליח. הוצגו הרבה גרסות שונות של צדק חברתי, החל בקבוצה שקראה ל"מהפכה של אהבה" (כולם צריכים לאהוב את כולם) וכלה באנרכיסטים (כל הממשלות רעות, הבחירות רעות גם כן).

כול הקבוצות היו תמימות דעת רק בנקודה אחת: הן היו "לא-פוליטיות". כולן נרתעו מהנושאים שהם טאבו (ראה לעיל).

גדעון לוי קרא למעמד "כאוטי". מיד הותקף על-ידי המפגינים כמי שחסרה לו הבנה (עם רמז דק שהוא זקן מדי מכדי להבין). הכאוס הוא טוב. הכאוס נהדר. הכאוס הוא הדמוקרטיה האמיתית. הכאוס מאפשר לעם להשמיע את קולו האוטנטי. כשיש כאוס, אין מנהיגים שיכולים לגנוב את המחאה ולנצל אותה לקידום אישי ולניפוח האגו. כך מבטא המעמד החדש את עצמו.

כול זה מזכיר לי את הימים המאושרים של שנות ה-60 במאה שעברה – כשמפגיני השבוע שעבר עוד לא בחיים, ואפילו לא בשלב התכנון.

אז נאחזה פאריס בתשוקה עזה למחאה חברתית ופוליטית. לא הייתה אידיאולוגיה משותפת, לא הייתה הסכמה על סדר חברתי חדש. בתיאטרון "אודיאון" נערך ויכוח אינסופי, יום אחרי יום, בשעה שבחוץ המטירו מפגינים אבני-רצוף על השוטרים, בעוד אלה מכים אותם בלי רחמים בשוליים ממולאי-העופרת של מעיליהם. כולם היו במצב-רוח מרומם. היה ברור שהחל עידן חדש בתולדות האנושות.

קלוד לנצמן, מזכירו של ז'אן-פוך סארטר ומאהבה של סימון דה-בבואר, שיצר אחר-כך את סרט-הענק "שואה", תיאר לי את האווירה כך: "הסטודנטים שרפו את המכוניות ברחוב. בערבים חיפשתי מקום רחוק, כדי להחנות בו את המכונית שלי. אך ערב אחד אמרתי לעצמו: "לעזאזל, בשביל מה אני צריך מכונית? שישרפו אותה!"

בשעה שהשמאל דיבר, הימין, בהנהגת שארל דה-גול, קיבץ את כוחותיו. מיליון אנשי-ימין צעדו בשאנז-אליזה. המחאה התמסמסה. נותר רק געגוע עמום לעולם טוב יותר.

המחאה לא הייתה מוגבלת לפאריס. רוחה הדביק ערים וארצות אחרות. במנהאטן התחתונה השתלט הנוער. כרזות בעלות משמעות פרובוקטיבית נמכרו ברחובות הווילאג', צעירים וצעירות הדביקו על חזם כפתורים עליזים ומתגרים.

למחאה העמומה היו תוצאות עמומות. בלי מטרה מעשית, לא היו גם תוצאות מעשיות. דה-גול נפל כעבור זמן, אבל מסיבות אחרות. בארצות-הברית בחר הציבור בריצ'רד ניקסון הימני. אמנם, בתודעה הציבורית השתנו כמה דברים. אך אחרי כל הדיבורים המהפכניים, מהפכה לא הייתה.

בהפגנת השבת הסתובבו דפני וחבריה בקרב הקהל, שכמעט התעלם מהם. הם כבר היו שייכים לעבר. אחרי שנה אחת בלבד, הדור החדש של השתא החליף את הדור החדש של אשתקד.

לא בלבד שבעלי המחאה החדשה לא יכלו להתאחד מסביב לאג'נדה משותפת – הם בכלל לא ראו צורך באג'נדה משותפת. או בארגון משותף. או בהנהגה משותפת. כל אלה הם פסה, דברים רעים, תכונות השייכות למשטר המיושן, המושחת, הבזוי. יאללה, לזרוק אותם!

אינני בטוח מה דעתי על זה.

מצד אחד, זה מאוד מוצא חן בעיניי. אנרגיות חדשות מתפרצות. דור צעיר שנחשב לאגואיסטי, אדיש ולא-אכפתי מגלה לפתע שאיכפת לו, ועוד איך.

זה שנים אני מבטא את התקווה שהדור הצעיר ייצור משהו חדש, בעל שפה חדשה, הגדרות חדשות, סיסמאות חדשות, מנהיגים חדשים, שיהיו מופרדים לחלוטין מן המפלגות הנוכחיות ומהקואליציות העכשוויות. התחלה חדשה לגמרי. ראשית המצעד לקראת הרפובליקה הישראלית השנייה.

אז אני צריך להיות מאושר. החלום מתגשם.

ואכן, אני שמח על ההתפתחות החדשה. ישראל זקוקה לרפורמה חברתית בסיסית. הפער בין העשירים-מאוד לבין העניים-מאוד הוא בלתי-נסבל. תנועה חברתית חדשה, בעלת בסיס רחב, היא דבר טוב, גם כשיש בתוכה הבדלי-דעת רבים.

צדק חברתי הוא דרישה שמאלית, וכך היה תמיד. הפגנה שצועקים בה "העם דורש צדק חברתי" היא שמאלית, גם כשהיא דוחה את התווית הזאת מכול וכול.

מצד שני אני מוטרד מהסירוב העיקש להיכנס לזירה הפוליטית, וכך גם מהסירוב להציג אג'נדה פוליטית. זה עלול לגרום לכך שהניסיון הזה יתמסמס כמו המחאה של השנה שעברה.

כאשר המפגינים טוענים שהם "לא-פוליטיים", למה הם מתכוונים? אם הכוונה היא שאינם מזדהים עם כול מפלגה קיימת, אני מוחא כפיים. אם זה טכסיס כדי למשוך אנשים מכל המחנות, כנ"ל. אך אם זה מבטא החלטה להשאיר את המאבקים הפוליטיים לאחרים, אני מוחה.

צדק חברתי הוא מטרה פוליטית מובהקת. פירושה, בין השאר, לקחת כסף ממטרות מסוימות ולהעביר אותו למטרות אחרות. בישראל הפירוש הבלתי-נמנע הוא לקחת כסף מהתקציב הצבאי הענקי, וכן מן ההתנחלויות, מהאתנן לחרדים ומהטייקונים הטפילים.

איפה ניתן לעשות זאת? רק בכנסת. איך מגיעים לשם? רק באמצעות מפלגה פוליטית. אז צריך להקים כוח פוליטי. נקודה.

מחאה "לא-פוליטית", הבורחת מהשאלות הבוערות של קיומנו הלאומי, היא בריחה מהמציאות.

בשנה שעברה השוויתי את המחאה החברתית למרד על ה"טיטניק". כדאי להרחיב דימוי זה. נדמיין לעצמנו את אוניית-הפאר בהפלגת-הבכורה שלה, עם כל החיים התוססים שבה. התזמורת מבקשת לזרוק את המוסיקה המיושנת של מוצארט ושוברט, ולנגן במקומה רוק קשה. אנרכיסטים בקרב הנוסעים דורשים לסלק את רב-החובל ולבחור מדי יום רב-חובל חדש. אחרים דורשים לבטל את תרגולת סירות-ההצלה – תרגולת מיותרת לגמרי באוניה שנאמר עליה שאינה יכולה לטבוע - ולארגן במקומה אירועי-ספורט. וגם לבטל את ההפליה השערורייתית בין המחלקה הראשונה לבין המחלקה הרביעית בסיפון התחתון. וכן הלאה, דרישות צודקות כולן.

אולם בהמשך הדרך אורב קרחון.

ישראל מפליגה לקראת קרחון, קרחון גדול לאין שיעור מהקרחון שארב ל"טיטניק". הוא לא מוסתר. כל חלקיו גלויים ונראים ממרחקים. ובכל זאת אנחנו מפליגים הישר לקראתו, במלוא הקיטור. אם לא נשנה את הכיוון, מדינת-ישראל תהרוס את עצמה. תחילה תהפוך למדינת-אפרטהייד מפלצתית מהים עד הירדן, ולאחר מכן, אולי, למדינה דו-לאומית עם מיעוט יהודי מהירדן עד לים.

האם פירוש הדבר שעלינו לוותר על המחאה החברתית? בהחלט לא. המאבק למען סולידריות חברתית, למען חינוך יותר טוב ומערכת בריאות משופרת, למען העניים ובעלי המוגבלויות – המאבק הזה צריך להימשך ולהתגבר, יום-יום ושעה-שעה.

אך מבחינה פוליטית ומחשבתית צריך מאבק זה להיות חלק מהמאבק הרחב למען עתיד ישראל, המאבק לסיום הכיבוש, המאבק לשלום.